מורתי • טראומת ילדות בלתי מוגזמת לחלוטין

ישנם תלמידים העוברים משברים לא מעטים, במעבר ממעטה ההגנה שמרעיפה האם האוהבת אל תוך כור ההיתוך של בית-הספר. לא צמחתי להיות גולית וגם ננס אינני. את רוב הצמיחה קיבלתי לאחר בר-מצוותי.

כתה א' בית-הספר 'חוגים' ברחוב פבזנר בחיפה. השנה 1947 מלחמה בפתח.
כך מצאתי את עצמי, זאטוט, יושב ליד שולחן עץ מרוט מזן שבוודאי כבר נכחד מעולמינו וחינך דורות של תלמידים מכל הסוגים. שולחן שחלק מהמשטח העליון מתרומם ונגלית תיבה שבה מונחים צורכי הלימוד.

שולחן קטנטן דו-מושבי צפוף המאפשר העתקה לזקוקים בעלי ראיה שבע-שבע. כל מיני ציורים וחריטות אומן מקשטים את המשטח העליון בסגנונות שונים. כל תלמיד שחווה את שחוויתי אני, מוסיף נדבך פסיכדלי הנראה כמו קיר צינוק במרתפי אלקטרז לאחר שנים של אורחים בכוח, שחרטו בציפורניהם בחשיכה. המשטח שינה את צבעו מגוון של עץ המרוח בלכה לגוון של עץ המרוח בלכלוך, לכלוך בן שנים. המראה הכללי תרם לפחד מהעומד לבוא ודיכאון מהמחשבה לאן נעלמו ומה עלה בגורל כל התלמידים הללו. האם שרדו את התופת, בגרו והיו כשאר האדם, או נעלמו אי-שם בתהומות הנשייה?

בשולחנות האחוריים ישבו ילדים שמיהרו להתפתח והקטנים מלפנים. נפל בגורלי לשבת בשולחן האמצעי הראשון כמעט בתוך הלוח. המורה נכנסה לכיתה. אולי נחמדה, אולי נאה וזה עתה סיימה לעשן סיגריה. חוש הריח שלי כמו של כלב ציד אנגלי שאולף במלזיה, ממלא את מוחי בריח חריף של אפר מטבק שרוף.

עם הִכנסה התיישבה על כיסא המיועד למורה, שילבה רגליה בשילוב שלא דיבר אלי כלל והחלה בשיעור. אט אט נכנסה לנושא הנלמד והחלה להרים קול ולהתקרב לשולחן שלי. משעינה את ירכיה ורוכנת קדימה. הכיסא הקטן שלי, קרוב יותר לרצפה מאשר לשולחן. ישבתי בראש מוטה לאחור מתבונן מלמטה בפיה הנואם. את פרצופה ראיתי במרכז מבעד שני מכלי ענק של 'מטרנה' זקופים בהם בורכה. כנראה ספּקית שכונתית ואולי יותר. אז בגילי לא ידעתי להעריך סוג זה של קיבולת. לפי חוק 'כלים שלובים' נגרם נזק לגב תחתון שעליו נופלת המעמסה בנשיאת מטען חורג קדמי. חוק גיאוגרפי בסיסי ואחד היחידים שזכרתי.

הפרצוף מפחיד מזווית כזו. לא הצלחתי לשמוע מאומה רק לראות את השפתיים מתנועעות, נחירי אפה גדולים במיוחד ונקיים משערות עד לקליפת מוחה הקדמי. הצבע השולט הוא צהוב חרוך מהעשן.

"מורתי, מורתי, למה יש לך נחיריים שרופים וכל-כך גדולים?"

פיה, שנצבע אף הוא בגווני החריכה, רושף עשן מהשאריות שנשארו בריאותיה. זוויות פיה מעוטרים בקמטוטי יניקה בצורת מניפה והגוון, חרוך כמובן. נדרכתי בכוננות לשנייה בה תתחיל לפלוט אש. לא הכרתי עדיין את המשפט הידוע "אין עשן בלי אש" ועלי להספיק להימלט. לפתע השעינה את שתי ידיה על שולחני. הרכנתי ראש, מתבונן בידה השמאלית ובשתי אצבעותיה הצרובות בצהוב בגוון של נחיריה. צבע עורה הטבעי נשאר רק בפיסת שוקה, בין הגרב לקצה חצאית הטוויד המפוספסת.

שכרון חושים. ראשי סחרחר עלי ואני מרגיש כמו שיח' מדובאי שישב עם הנרגילה שעות בשמש ושכח שצריכים גם לבנות מגדלי ענק לפעמים. נתזים של רוק בטעם עכור של אפר סיגריות ניתזים על פני. כל כולי עסוק בכוננות ובהישרדות. למי יש זמן להקשיב. חששתי שתסיט מבט כלפי מטה ותבחין במצוקתי למרגלותיה ואולי, חלילה, תשאל לשמי ולא אדע מה לענות. אינני מדבר כבר על החומר הנלמד.

ברגע של עליית מתח בהרצאתה עשתה צעד אל תוך המעבר בין שני שולחנות ובד חצאיתה יחד עם ירכה ננעץ בפני. הרגשתי שהחמצן אוזל מגופי. שאפתי שאיפת פרידה מלאה בריח של טבק זול, לא שהכרתי טבק יקר. אז לא ידעתי להעריך מה זה ירך התקועה לי בפנים ולא שיערתי עד כמה זה עשוי להיות דווקא די נחמד לפעמים.

המורה פנתה אלי. עצמתי את עיניי כהגנה מהאש האמורה להתנשף לעברי. פי נמלא נמלים רוחשות התרות אחר משאות לנשיאה. חיכיתי שהאדמה תיפער פיה ואחד משנינו יבלע לנצח. לא היה לי את הלוקסוס הזה לבחירה מי זה יהיה.

בארוחת ערב בביתה סיפרה למשפחתה על ילד מסכן, אילם שהגיע לבית-הספר עם פחדים משונים. אולי פליט שואה.

היכן ישנה אפשרות לבכות את מר גורלי? היכן אפשר להתלונן על מורה יורקת אש? מי יאמין לי? הייתי ילד נבון וידעתי שאיני יכול להיכנס לחדר מנהל בית-הספר ולגלות סוד באוזנו:
"אחת מהמורות בבית-ספרך, יורקת אש, הידעת?" אסור לי לגלות את רזי נפשי לאוזניים ערלות לבל יאשפזוני ב"אברבנאל" במחלקה הסגורה. אם הייתי יכול להושיב את המנהל במקומי, בגובה שלי ובזווית הראיה שלי, היה חש ורואה את כל שחוויתי. אולי הירך בפרצופו הייתה גורמת לו לחוויה אחרת והיה מקפיץ אותי כיתה כתודה על התגלית שלי.

כיצד ילד קטן יכול לבוא הביתה מבית-הספר ולספר לאמו:
"אימא! המורה עומדת לירוק עלי אש". אמי הייתה מפסיקה לי את הקריאה ועיון בספרים הגורמים לדמיוני הפורה להזות. אולי הייתה רושמת אותי למכללה של וולט דיסני, שם אוכל לתרום מדמיוני וזאת עוד בטרם שימוש באבקות מזרזות מחשבה.

את הצלצול הגואל לא שמעתי. זרם הילדים הנשאבים החוצה בישר לי על הפוגה מהעישון. חצר המשחקים של בית-הספר סמוכה לכביש ואוכל לרענן את ריאותיי באוויר צח הנפלט מצינור המפלט של דה'סוטו 47, שמונה צילינדרים ומושבי עור מפנקים. זה מהתקופה שעור היה עור ולא מוצר הדומה מאד ועשוי מחומרי לוואי של תעשיית הנפט.

חיכיתי בקוצר רוח לתחילת השיעור. קשה לי להעביר את כל ההפסקה מבלי להצמיד את אפי לחצאית הממכרת. אני חייב לשקול כניסה לגמילה מריחה של חצאית ספוגה בעשן ניקוטיני, זה ממכר שחבל על הזמן ולאחר כמה שנים, כשהבינותי, התמכרתי גם לירך.