בערב שבו נמסרה התחזית הרשמית "סופה עזה מתקרבת לחופי ישראל, ושמה ביירון", הרי עלתה לרבים תחושה מוזרה של אי התאמה פואטית. נדמה שלכולנו הרהורים המריחים מעט את ריח המלח מן הים של סופה בשם "ביירון" המתקרבת אל חופי ישראל, כאילו מזמינה את רוח הרומנטיקן הגדול לחזור לרגע אל עולמנו.
מה ללורד ביירון, האציל האנגלי, האיש שבילה את חייו בין סלונים לונדוניים, אהבות ממיתות ומהפכות יווניות ולסערה החורפית שתשטוף עד מחר את שדרות בן גוריון (הן בחיפה והן בתל אביב…)?
אבל אולי זה דווקא כן מתאים.
זאת היות ולורד ביירון, הרי היה סופה בפני עצמו: בלתי צפוי, רועם, יפהפה ומסוכן. אדם מן הסוג המותיר מאחוריו חוף חרב ומאהבת לוהטת אחת לפחות.

האיש שחי כמו רעם נודד
ג’ורג’ גורדון, לורד ביירון, הגיע לעולם בשנת 1788 ונראה שכבר ביום לידתו, הקשה גורלו לקבוע גבולות. הוא נולד עם רגל בעלת עיוות מולד (בכף הרגל, עיוות שבה הרגל פונה כלפי פנים ולמטה ואף לעיתים מתקצרת מעט), חיסרון שהפך אצלו לחרדה חברתית מתמדת. אבל במקום לדחוק את אותה חרדה פנימה, ביירון פשוט העיף אותה החוצה, אל החיים כזיקוק.
הוא התהלך בין לונדון, שווייץ, איטליה ויוון כמו גבר המסתובב בחדר עמוס מראות, מביט כל הזמן בדמותו המשתנה, שוקע לעיתים בשתייה, לעיתים בתאוות ולעיתים בעשרים אלף שורות שירה.
מי שקרא את "דון ז’ואן" יודע שביירון כתב כמו שבני אדם אחרים נושמים: בזרימה שחצנית, מרירה, לוהטת ומתפנקת בו זמנית.
"דון ז'ואן" של ביירון זוהי פואמה סאטירית ארוכה, בת 16 קנטות (פרקים ארוכים בחרוזים). הוא עבד עליה בשנים האחרונות לחייו (1819–1824) ולא הספיק להשלים אותה.
ביירון לקח את הדמות האגדית של דון ז’ואן שהיה המאהב האגדי והשערורייתי והפך אותה על פיה: בגרסתו של ביירון, ז’ואן אינו הפיתוי עצמו, אלא דווקא צעיר תמים למדי, שנשים הן אלו המובילות אותו להרפתקאות.
שכן, דמויותיו של ביירון אינן מהלכות על האדמה אלא על שולי תהומות. יש בהן אכזבה מתוקה, מין גאווה של מי שכבר ראה את העולם ומצא בו יותר מדי חן וגם יותר מדי שקר.

המהפכן עם הפראק
בסוף חייו, כשהבין שאין די בכאב כדי להצדיק שירה, ביירון הפך למהפכן.
הוא עזב את אנגליה, תרם מכספו ומהונו הדועך, כדי לתמוך במרד היווני נגד האימפריה העות’מאנית, ולבסוף מת שם. לא בקרב, אלא מחום ומזיהום, כאילו הטבע עצמו ביקש להמתיק איתו חשבון. הוא היה בן שלושים ושש בלבד, צעיר מכדי למות, זקן מכדי לחיות בלי ספקות.
מותו עורר באנגליה זעזוע ורתיעה. הוא היה צעיר מדי מכדי להיקבר כקדוש, פרוע מדי מכדי להיכתב כסיפור מוסר. אבל היסטוריית הספרות כבר ידעה מה לעשות בו: להפוך אותו לסמל. מאז ביירון הוא הארכיטיפ של "הגיבור הביירוני" דהיינו היפה, המיוסר, הבודד בתוך אהבה, האפל בתוך אור.

"השירים העבריים" של ביירון, ו…זה לא קשור לכתוב מעלה
וכך, כשהשירות המטאורולוגי הישראלי הודיע על "סערה בשם ביירון", היה מי שחייך: הרי לביירון יש קשר לעבריות.
אמנם הוא לא כתב שירה עברית של ממש, היות והשפה הייתה רחוקה מסלוני המאה ה 19 כמו גמל בחדר נשפים… אבל הוא כן, חיבר מחזור מפורסם בשם "Hebrew Melodies" דהיינו "נעימות עבריות".
הוא כתב אותן בשנת 1815, בהזמנת המוזיקאי היהודי בריטי, אייזק נתן, שביקש לחדש לחנים עתיקים שמקורם בבתי הכנסת של יהודי לונדון. נתן סיפר לביירון שהמלודיות הללו הן שרידים של שירה מקראית, מעיין אגדה מוזיקלית שחצייה אמת וחצייה שיווק וביירון נענה לו ברצון.
הוא כתב עבורן טקסטים באנגלית, מלאי קסם תנ"כי, כאילו ביקש לרגע לגעת בקדמוניות לא נוצרית, אולי אפילו לא אירופית.
בין השירים הידועים במחזור:
- “She Walks in Beauty” יש הגורסים שזהו שיר האהבה היפה ביותר במאה ה־19, שנכתב בהשראת אישה בוהקת בשחור. אמנם זהו שיר עברי רק בכותרתו, אבל רוחו הינה צלולה, מוזיקלית, כמעט מזמורית.
- “The Destruction of Sennacherib” זהו שיר שמבוסס במפורש על פרק ממלכים ב’, המתאר את מפלתו הפתאומית של סנחריב ("ויצא מלאך ה’ ויך במחנה אשור…"). ביירון הפך אותו לבלדה רועמת, קצבית, כמו תוף מלחמה.
- “Jephtha’s Daughter” שיר אודות בתו של יפתח, שבעצם הינו קורבן של נדר מוזר ומעוות, הגורם לכך שנגזר עליה למות. זהו שיר שבו ביירון לוקח טרגדיה תנ"כית ומסתכל בה בעיני אב.
הלכה למעשה אלו אינם "שירים עבריים" במובן המילולי, אך הם ללא ספק טבלו את נעליהם בנהר הירדן של הדמיון הרומנטי.

ביירון והים: חיבור עמוק מן הגלים
אולי גם בגלל "נעימותיו העבריות" מתבקש היום, באופן כמעט טבעי, לקשור בין האציל האנגלי לבין הסופה שנחתה כאן בלילה.
לורד ביירון היה איש ים מלידה, שחייו ועבודתו נקשרו בגלים. הוא הפליג, טבע בייאושו ומצא בנחשולי העולם מטפורה קבועה לקיום האנושי.
הים אצלו הוא כוח. הוא ההוכחה שאדם אינו אלא בן חלוף. ומעבר לכך, הים הוא מקום שבו תשוקה ומוות יכולים לגור בחדר אחד.
בסופו של דבר, אולי אין שם מתאים יותר לסופה:
היא מגיעה בעוז, יפה ומסוכנת, כמו פסוק של ביירון; היא מביאה עמה את זכר "השירים העבריים" שכתב ואת התחושה העתיקה של הנוסטלגיה. כאילו רכבה אל חופי ישראל על הגב של אותו משורר שהבין שכאשר הרוח מתחילה לנשוב, הרי שאין לאדם מנוס אלא להתמסר.

סוף קטן, כמו גל נשבר
ביירון לא היה רומנטיקן סתם; הוא היה הרומנטיקן שהמציא את הדמות של הרומנטיקן: אמיץ, פגיע, מסוכן לעצמו, נוטה לברוח, לבעור, להסתיר, להרוויח ולהפסיד הכול.
הסופה שתישא את שמו אולי תחרוק חלונות בבתים על קו החוף. אולי תכבה אורות. אולי תשאיר אחריה שלוליות עכורות. אבל יש בה גם משהו שהמשורר הגדול היה בוודאי מעריך: הכוח לזעזע, להרעיד, להכריח אותנו להסתכל לרגע, על העולם כמו על שורה של שיר: גדולה, פראית, לא נשלטת, אך אולי יפה.
"ביירון" הוא סרט טלוויזיה בריטי, המבוסס על חייו הבוגרים של המשורר האנגלי לורד ביירון.
הסרט נכתב על ידי ניק דיר ובוים על ידי ג'וליאן פארינו, ומציג את ג'וני לי מילר, בתפקיד הראשי לצד ונסה רדגרייב, המגלמת את ליידי מלבורן.
הסרט שודר לראשונה על ידי ה-BBC בשני חלקים, כ"א כ 75 דקות, בספטמבר 2003.

הסרט ניתן לצפייה בקישור: ביירון.


לאריה,
תודה על הציטוט.
רוח הדברים אכן הולמת מאוד את הימים הנוראים והסוערים שאנו חווים.
למען הדיוק ההיסטורי יצוין כי האמירה בניסוחה זה רק מיוחסת ללורד ביירון, אך אינה מאומתת בוודאות כמופיעה בשום מקור כתוב בכתביו,
אף שיש בדבריו קטעים הנושאים רוח דומה.
כך או כך, התוכן הערכי והמוסרי המשתקף בדברים נותר רלוונטי ומעורר מחשבה.
רחלי, כתבה מרתקת. ממש ענית לי באופן מתומצת ומקיף על השאלה : מי האיש שעליו הקדישו שם של סערה. כתבה מעמיקה על איש סוער ומעניין. והתמונות המצורפות לכתבה . . . מדהים. תודה.
לשרה,
תודה לך על תגובתך זו !
שמחתי לקרוא שהכתבה דיברה אלייך ושהצלחתי להעביר את רוחו הסוערת של האיש העומד מאחורי שמה של הסערה.
מרגש לדעת שגם התמונות תרמו לחוויה.
תודה על הקריאה ועל המילים היפות.
ואין מתאים יותר מאימרתו בימים נוראים אלה: ״אם כי אני אוהב את ארצי אני מתעב את יושביה״
לאריה,
תודה על הציטוט.
רוח הדברים אכן הולמת מאוד את הימים הנוראים והסוערים שאנו חווים.
למען הדיוק ההיסטורי יצוין כי האמירה בניסוחה זה רק מיוחסת ללורד ביירון, אך אינה מאומתת בוודאות כמופיעה בשום מקור כתוב בכתביו,
אף שיש בדבריו קטעים הנושאים רוח דומה.
כך או כך, התוכן הערכי והמוסרי המשתקף בדברים נותר רלוונטי ומעורר מחשבה.
אכן. איש מיוחד. נפש חופשית סוערת ובוערת. היה מעניין. איש חכם.
לאתי,
חן חן לך על תגובתך זו.
אכן, לורד ביירון היה אדם מאד מעניין, במיוחד בתקופתו.
תודה על המידע המעניין והכתיבה המרתקת.
לדורית יקר,
חן חן לך הן על תגובתך זו והן על המחמאה.
כתבה מעניינת מאוד.
תודה שהבאת את כל המידע הזה לכאן
לענת,
תודה לך על המילים הטובות. שמחה שהמידע נגע ואף העשיר.
כתבה מרתקת
תודה
לרוני דה קוסטה בק,
חן חן לך על תגובתך זו.
רחלי יקרה, הכתבה שלך עוררה בי סערה של רגשות לא פחות עוצמתית מזאת שמתחוללת בחוץ ושנושאת את שמו של הרומנטיקן האולטימטיבי!
תודה רבה על השפע של הידע ששפכת אודותיו, הצלחת במיומנותך הרגילה להעביר כל רגש!
אדגר כיאט
אדגר יקר,
תודה עמוקה לך על מילותיך החמות.
דבריך הגיעו אליי כמו נשימה צלולה בתוך יום של גשם וסער.
מאד מרגש אותי לדעת שהכתבה כה נגעה בך כך ואף שכל מה שניסיתי ללכוד: הרגש, ההיסטוריה והרטט האנושי- מצאו הד בלבך.
תודה לך על הרגישות, על הקשב ועל הדרך היפה שבה אתה מחזיר אלי את הדברים.
מרגש… במיוחד כשזה ממך !
רחלי.