עיני נפקחות.
אני מביט בחדר המסויד בלבן. לצד המיטה שעליה אני שוכב עומדת ארונית ברזל. המכשירים שעליה מהבהבים וקול פעימתם עולה אלי קצוב ואחיד. עמוד מתכת דק ניצב לצד דופן המיטה, בקצהו שקית מלאה בנוזל צהוב עכור. שתי צינוריות פלסטיק נמשכות ממנה, אחת מחוברת לזרועי והשנייה למסכה שקופה הסוכרת את פני.
כאב עמום, הולך ומתחדד, זורם בי. אני שב ועוצם את עיני, שוקע בשינה כבדה וארוכה.
צללים חולפים על פני, קטעי דברים. קולות רחוקים הולכים ומתבהרים. אבי ואמי עומדים מעלי. אמי מחייכת באהבה, פניו של אבי חמורות סבר. לפתע, חיוך של שמחה הולך ומתפשט על פניו. אני מבקש להושיט להם את ידי אך איני יכול.
"איפה הייתם?" אני בוכה, אחוז בבהלה נוראית.
"הכול בסדר, הכול בסדר, תירגע," מלטפת אמי את ראשי באהבה. "היינו פה לא רחוק, הנה חזרנו."
הדמעות ממשיכות וזולגות על לחיי. הערב כבר ירד וחשכה עוטפת את הכול.
הורי שקועים בשיחה ואני נעמד נסער. ידי הקטנות אוחזות במעקה מיטת הלול. אבי רוכן לעברי, מחזיק במרפק ידי כמבקש לאסוף את גופי בזרועותיו.
אחיה הבכור של אמי, גבוה ומוצק, מופיע בחדר החשוך. הוא נעמד מאחוריהם. הוא לא מת מזמן? אני תמה.
עיני מפלבלות. לחות מדמע.
"מתי הוא התעורר?" אני שומע את קולו הברור, החד, של הגבר הגבוה, המבוגר.
"עכשיו, לפני כמה דקות," עונה לו האישה.
למה הם מדברים ביניהם בגרמנית, הם לא יודעים שאני כבר מבין הכול? אני מתריס בלבי על הורי.
עיני קורעות את גושי הדמע ונפערות לרווחה.
אישה כבת חמישים עומדת מעלי, לבושה בחלוק לבן ושביס אדום לראשה. היא מחייכת אלי בסיפוק.
לצדה עומד בחור צעיר, משקפיים לעיניו, לבוש גם הוא בחלוק לבן. הוא אוחז במפרק ידי ועיניו מביטות בשעון שעל ידו בריכוז. מעבר לכתפו ניצב הגבר הגבוה, המבוגר, ארשת פניו רצינית. הוא בוחן אותי בסקרנות ועיניו קפואות.
"נתת לו זריקה הערב?" פונה המבוגר אל האישה, קולו שקט, ענייני.
"כן, לפני שעה בערך." היא מסמנת איזה דבר בקלסר שבידיה.
"אין מה לומר." המבוגר נוטל ממנה את הקלסר ומדפדף בו במהירות. "חדשות טובות."
הוא מחזיר לאישה את הקלסר, מביט לעברי לשנייה קצרה ופונה לבחור שעומד לצדי. "דוקטור, תעדכן אותי מחר בצהריים."
"כן, פרופסור," עונה לו הצעיר.
הגבר המבוגר מסובב את גבו אליהם ויוצא מן החדר.
האישה מניחה את הקלסר בין רגלי הפשוטות. היא מותחת את הסדין מתחת לגופי ומהדקת אותו למזרן. לרגע היא ניצבת לצד עמוד המתכת שלצדי, ידה ממששת את חיבורי צינור הפלסטיק
בתחתית שקית הנוזל העכור.
"הדופק בסדר גמור, מתחיל להתייצב," פונה אליה הצעיר.
היא מביטה בי ומהנהנת. ידה תומכת בעדינות בעורפי ומרימה את ראשי. היא טופחת על הכר ומניחה עליו את ראשי בעדינות.
הבל נשימתה נושב בפני.
"נלך," היא מסמנת לצעיר והם יוצאים מן החדר, מותירים אחריהם את הדלת הרחבה פתוחה לרווחה.
אני שוכב על המיטה מרוקן מכוחות. אותו כאב עמום מתחדד לעתים וזורם באיברי. עיני נרכנות אל מסכת הפלסטיק הקטנה הצמודה לפי ואל הצינורות הדקים המחוברים לידי. קול פעימה קצוב עולה בהתמדה, ללא הפסק, מן המכשירים. אני מטה את ראשי אל הצד. כאב חד, חריף, מפלח את רקתי. עיני מגששות סביב. איפה אני?
באור הרפה המגיע מהמסדרון אני מבחין בספה צרה ובכורסה הניצבות לצד שולחן עץ נמוך במרכז החדר, מול הדלת הפתוחה. אני מאמץ את עיני. מיטה ריקה, כורסה וארונית מכשירים עומדות בקצהו השני של החדר. הכאב שב ומתחדד בראשי ואני מהדק את שמורות עיני. נוזל זר הולך ונמסך בדמי וגופי שב ושוקע במהירות אל תרדמה טרופה. צללים שחורים נעים מול פני. קולות ילדים עולצים במרחק עולים אלי, תחילה עמומים, לאחר מכן ברורים וצלולים. אורי מור פורץ בסערה אל החדר, פניו אדומות
ובורקות מזיעה.
"הוא לא יבוא יותר." נשימתו קטועה.
"מי לא יבוא?" אני פונה אליו מפוחד.
"מיקי, הוא איננו."
"איזה מיקי?" אני זועק, מסרב להאמין.
"מיקי גרוסמן."
אני לופת את פני בידי.
"מה קרה?" קול נרעש מאחורי.
"הוא נדרס. היום בצהריים." נשימתו של אורי מור כבדה ממאמץ הריצה. "הוא מת," מוטלות המילים מפיו מחרחרות, מכות את תודעתנו בתדהמה.
"על מה אתה מדבר, השתגעת," נשמע קול זעקה מקצה החדר.
אורי מור נשען באפיסת כוחות על השולחן. "אבא שלו אמר לי עכשיו," הוא יורק את המילים מפיו נרגש. "כשהם חזרו השבת מבית הכנסת, בכביש לדניה, טנדר פגע בו, הוא מת מיד."
אנו קופאים במקומנו.
"אבא שלו שאל אם באתי לקחת את הקולה למסיבה," מלמל, עדיין מתנשף. "הוא אמר שאני יכול לקחת אותה אם אני רוצה."
מוחי אינו מסוגל להתמודד עם עוצם הבשורה הרעה. ידי ורגלי רועדות. הכאב שב ומפלח את רקתי. אני פוקח את עיני אל חשכת החדר. מועקה כבדה מונחת כמשקולת על לבי. איפה אני? עיני מצטמצמות. אני מטה את ראשי אל צדו השני של הכר. שמשת החלון נשקפת מולי אטומה וכהה. אורות צהובים מרצדים מעברה השני ואוושת ענפים נעים ברוח עולה אלי. מיקי גרוסמן ניצב מולי. גופו קטן כמו שזכרתי אותו. פניו מעט צמוקות. הוא מציע שנטפס על העץ. אני מזהה את עץ האורן מיד. זהו העץ הגבוה שניצב בחצר ביתו בפינת רחוב גבעת דאונס בחיפה, לא הרחק מהכביש המטפס בעיקול לדניה. אנו מטפסים על העץ בזריזות ומתיישבים זה מול זה על ענפיו. לבו נפתח אלי. כמעט שאין לו חברים, הוא אומר, הוא שמח שבאתי לבקרו.
אני מנסה לנחם אותו, אך הוא פורץ בבכי מר המזעזע את גופו הקטן. בעוד שבועיים אתה חוגג בר מצווה וכולם יבואו, אני אומר לו, תמה בליבי על עוצמת הרגשות הרבים, העמוקים, השוכנים בגוף הזה הקטן, המתייפח מולי. עיני מתלחלחות ואני מבקש לחבק אותו,
אך ידי ריקות.
"מה אתה מביא מחר למסיבה?" אני שואל אותו כעבור כמה ימים, ביום שישי, כשאנו עומדים בתחנת האוטובוס.
"קולה," הוא מחייך, שמח. הוא ניצב מולי ברגליים קלות, שובבות, בחולצת טריקו שחורה, ילקוט בית הספר מונח ברישול על כתפיו.
האוטובוס עוצר בתחנה. אני עולה אליו, מנופף לו בידי. הוא מביט בי מהמדרכה, שותק. אני מבקש להגיד לו שהוא לא מבין מה הוא הפסיד, אך אני הולך ומתרחק, נוסע ממקום למקום, משנה לשנה, מעניין לעניין. שערי הולך ודוהה, על פני וידי עולים הקמטים. תודעתי הולכת ומתבהרת. המחט נשלפת באבחה אחת מזרועי ואני מתעורר בבהלה. אור יום מציף את החדר.
האחות בשביס האדום רוכנת מעלי. עיניה כחולות וטובות. חיוך רחב נפרש על פניה.
"בוקר טוב!" היא קוראת. ידה מתעסקת בזריזות בצינורית שנותקה מזרועי.
"רק נחליף לך את המחט ונראה מה קורה," היא פונה אלי בשלווה. ידה אוחזת בעדינות במרפק ידי ומספיגה אותו בצמר גפן לח. היא שבה ומחדירה לעורקי את המחט ומהדקת את צינור הפלסטיק הדק המחובר אליה ברצועת פלסטר רחבה.
"איפה אני?" אני מנסה להרים את ראשי מהכר.
"אסור לך להתאמץ." ידה מלטפת את שערותי. "אל תזוז."
הדיבור קשה לי, אני מביט סביב. זהו החדר שראיתי הלילה בהזיותי.
הרופא הצעיר נכנס לחדר.
"הוא התעורר?" הוא פונה לאחות.
"כן." היא מושיטה לו את הקלסר. "שיפור משמעותי."
הרופא נוטל את הקלסר ומביט בי. "מר נימאנד, נכון?" הוא שואל.
אני מהנהן.
"יש לך מזל, אתה לא מבין עד כמה." אצבעותיו מדפדפות במהירות בקלסר הרפואי.
הכאב בראשי עמום, מזמזם, אך כבר לא חד. אני חש כאילו איזו חיות מחודשת שבה לזרום באיברי. אך עדיין, אני מאוד חלש.
"איפה אני?" קולי לוחש.
"בדיסלדורף," מרימה האחות את ידי, "בבית חולים."
"עדיף שלא יתאמץ," פונה אליה הרופא ומושיט לה חזרה את הקלסר. "אנחנו ועוד אחרים נדבר איתך," הוא נעמד לצדי, "אבל עכשיו אתה רק צריך לנוח. בינתיים רק אגיד לך שאתה צריך להודות לאלוהים שמצאו אותך שם בפארק כל כך מהר. עוד שעה־שעתיים כנראה לא היית איתנו כאן היום." הוא מתעכב
לרגע מול המכשירים שלצד המיטה ויוצא מהחדר.
האחות רוכנת מעלי, אני חש בשדיה הכבדים נלחצים לחזי.
היא מטה מעט את גופי ומיטיבה תחתי את הסדין. "תירגע ותנסה להירדם." היא מחליקה את כף ידה על פני, מחייכת אלי ויוצאת.
דממה יורדת על החדר. רק קול פעימת המכשירים עולה מעת לעת. אני מפנה את ראשי. צווארי שורף בנוקשותו. חורשת עצי לִ בנה נשקפת מול עיני. גזעיהם הלבנים הדקים מתנשאים עד לחלון החדר ועלוותם הזהובה־ירקרקה פרושה ככף יד המנופפת חרש לעומתי, רוחשת אלי ברוח הקלה. אני מביט בעורקיהם הבולטים, הנוצצים באור השמש. עיני נעצמות לרגע ונפקחות, ושוב נעצמות. שלווה הולכת ונמסכת באיברי. מלמולי קולות עולים אלי מן המסדרון. אישוני הולכים וצונחים ואני שב ושוקע בתרדמה.
דמויות הולכות ובאות בשנתי. שברי מאורעות. שיחות קטועות. האורות סביבי הולכים וכבים וגל קור שוטף את גופי.
אני מהדק את השמיכה אל צווארי, כולי רועד. מבקש מהדיילת שתיגש אלי. למה כל כך קר כאן? אני שואל. זאת הטמפרטורה הרגילה, היא מחייכת אלי באדיבות. פניה הבוגרות מביטות בי בתבונה. קר לי, אני מתלונן, רועד. היא שבה ובידה עוד שמיכה, פורשת אותה מעלי ומטה את מושב המטוס למיטה. היא מתרוממת על קצות אצבעותיה, פותחת בזריזות את תא המטען שמעלי ומוציאה
משם שתי כריות לבנות, מניחה אותן מתחת לראשי ומגיפה את תריס החלון שלצדי. גופי עדיין רועד.
אני נוטה אל הצד, לוקח את אחת הכריות, מהדק אותה אל חזי ועוצם את עיני. מחשבה חולפת בצללי תודעתי: אם לא תגיע ההודעה כשאנחת אז הכול בסדר ועדיין לא יהיה מאוחר. יד מנענעת את כתפי ואני מתעורר בבהלה. הגענו לברלין, נוחתים, קול נשמע מעלי. אני מזדקף במהירות במושב, עיני דבוקות בשרעפי שינה ופי נושב בצחנה. אני מבקש כוס מים ומביט באדמה ההולכת וקרבה. איברי נוקשים שעה שאני צועד אל אולם היציאה, לוקח את מכשיר הטלפון לידי. קול נקישת ההודעה עולה אלי ואני מביט בה. אפלה של טרם זריחה שורה בין הבניינים ואני מזדרז לעצור מונית, מבקש מהנהג שייסע אל בית החולים בשרלוטנבורג.
גשם עז ניתך על הכביש וענני ערפל מכסים על הכול. אני מביט דומם ברחובות הריקים המתעוררים משנתם, מרוקן ממחשבות. המונית עוצרת בפתח בית החולים הקטן ואני צועד במהירות במסדרון רחב, נקי, מסויד לבן. אחות מתלווה אלי, מוליכה אותי אחריה. כרגע נחתִּי, אני מסביר לה, מתנצל, והיא פותחת בפני את הדלת. אבי שוכב במיטה, מכוסה כולו בשמיכה.
אני מביט לעברה, היא מהנהנת ויוצאת מן החדר. אני ניגש מהסס, מסיר את השמיכה מעל פניו. הן אדומות, לא מגולחות. פיו פעור בתדהמה כאילו ראה את מלאך המוות עומד מעליו, כאילו אינו מאמין שזה אכן קורה לו.
אני מלטף בגב אצבעותי את לחיו. מבקש לומר לו שאני מצטער שכל כך הרבה זמן לא התראינו, אך אני עוצר בעדי. רוכן אליו ונושק לו על לחיו. לרגע נדמה לי שאותו חיוך של לעג מתגנב לשפתיו וגל של זעם גואה בי. גופי שב ורועד, מתכסה בזיעה, ואני מבקש לשוב ולכסות את ראשו בשמיכה, אך הוא מתרומם באדישות מן המיטה, מביט בי בחטף וניגש לחדר השירותים. אמרתי לך כבר ואתה לא מקשיב לי, הוא מתריס כנגדי שעה שהוא שב אל המיטה, מכסה עצמו בשמיכה, תנועותיו ענייניות.
איך זה שעוד לא הבנת שהדרך שלך לא נכונה, הגיע הזמן שתפסיק להתנהג כמו ציגיינר. הוא שב ומביט בי בתוכחה, דמעה קטנה, עכורה, נקווית בזווית עינו. אני רוצה לומר לו דבר אך הוא קוטע אותי. אל תספר לי את הסיפורים שלך, שכחת מי החזיק אותך כתינוק? פניו מרצינות, מתקמטות למולי.
ידי מושטות לאחוז בו אך ראשו נשמט אל הכר. גאוותנו עומדת בפנינו כחומה. אתה זוכר מה שסיפרתי לך? הוא נפנה לעברי לפתע, על המרתף ההוא בסיביר שהסתתרנו בו במלחמה, כשהייתי בן שבע? אני מהנהן לעברו בהכנעה.
בבוקר ההוא בחורף, הוא ממשיך, גנבתי מהרכבת של החיילים הרוסים שק של תפוחי אדמה. הפרופסור הזקן ההוא לפילוסופיה, שהסתתר איתנו, ניסה לקחת ממני את השק. עיניו נתלות פעורות בחלל החדר וקולו
כמעט לא נשמע. הפרופסור התקרב אלי וניסה להרוג אותי, הוא לוחש ועיניו הולכות וכבות. הוא עמד מעלי עם המחתה המלובנת של התנור, אבל אני, אני, הוא ממלמל וקצף דק ולבן צץ ועולה בקצה פיו שנפער לעומתי בתדהמה.
אני ניצב דומם לצד המיטה. אור הזריחה הדהה מרצד מבעד לווילונות החדר הכהים ושקט כבד הולך ונפרש על הכול.
נימאנד!
קול מוכר קורא אלי לפתע מאחורי גבי. אני מסובב את פני, עיני ממצמצות בחשכה הקלושה. הוראס יושב בכורסה שבקצה החדר, לצד המיטה השנייה. הכול בסדר? הוא שואל בדאגה. אני נד בראשי, מבקש לומר לו דבר על אבי, אך הוא מניף את ידו בביטול. "ה' נָתַן וַה' לָקָח, יְ הִי שׁם ה' מְבֹרָך ְ," הוא אומר. אני מאמץ את עיני. רעמת שיער שחורה על ראשו ופניו צעירות. הוא לבוש בבגדי כלולותיו. פגעתי בהרבה אנשים ואני מצטער, קולו עולה אלי מן החשכה ברור וצלול. על מה אתה מדבר? אני
שואל אותו בגסות. שיחקתי בחייהם כאילו היו כלי, הוא ממשיך, מתעלם משאלתי. וגם בך. קולו מנסר אלי בדממה. אבל התחרטתי והזהרתי אותך.
הוא מתרומם מהכורסה וצועד לעברי בצעדים נמרצים, משליך את מקל ההליכה שלו מאחוריו. לפחות פיציתי אותך מעט. צעדיו נחפזים אלי וקולו מהדהד כאילו הוא מהלך בין דופנות מנהרה צרה. אני מאמץ את עיני, ידי נאחזות במעקה המיטה הקר. וגם החזרתי את החוב לדוד של אמך. הוא ניצב מולי, פניו סמוכות לפני. אינני מבין על מה הוא סח. אז למה לא הקשבת לי? הוא מוכיח אותי בזעם.
אני מבקש לתפוס בו אך הוא נסוג לאחור. אתה לא הבנת עוד? "רַבּוֹת מַחֲשׁבוֹת בְּלֵב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם," הוא ממלמל אלי בשלווה. מספיק עם השטויות שלך, אני צועק ומזדקף לעברו. ידי לופתות בזעם את צווארו. גופי רועד, שטוף זיעה.
"תירגע, תירגע, הכול בסדר." כפות ידיים עדינות אוחזות במפרקי ידי החלושות. אני שב וקורס על המיטה. הידיים העדינות מניחות את ידי לצדי גופי. "הכול בסדר, הכול בסדר, תירגע." יד מלטפת את שער ראשי.
אני פוקח את עיני. אחות צעירה עומדת מעלי. חיוך שקט על שפתיה.
"בוקר טוב," היא לוחשת ומספיגה במטלית לחה את הזיעה שעל פני וצווארי. "היום אנחנו מתרחצים," היא מכריזה ומסיטה את הווילונות החומים המכסים את החלון.
אור הבוקר פורץ אל החדר, חזק ובהיר.
אני ממצמץ בעיני.
"עוד מעט יגיע הרופא," היא פונה אלי. "בינתיים תשתדל לנוח." היא מסמנת איזה דבר בקלסר שבידה, מצמידה אותו לגב המיטה ונושאת אלי את מבטה. "נראה לי שהיום ניתן לך לאכול משהו מוצק וננתק אותך מרוב המכשירים."
אני מביט בה, חושי מעורפלים.
"לילה מלא סיוטים, נכון?"
אני מהנהן.
"לא נורא, זה יעבור," מרגיע קולה, והיא יוצאת מן החדר.
יקיצתי מלאה. משהו בי הולך ומתנקה, הולך ומתבהר. כאילו כל החוטים שהסתבכו בתודעתי הולכים ונפרמים ואחיזתם המעיקה הולכת ומתרופפת.
שעה קלה עוברת. אני מביט במפרקי ידי ורגלי, פצעים פתוחים מכסים את עורי, חלקם נוצצים בלחלוחית עכורה וחלקם מגלידים. כאב חד, שורף, עולה מהם לרגע ומיד שוקע לכאב עמום. אוזני כרויות לקולות העולים מן המסדרון. האחות בשביס האדום נכנסת ובעקבותיה הרופא הצעיר. הם נעמדים לצד המיטה ומביטים בי. האחות כאילו ממלמלת לעצמה, ידיה מתעסקות בארונית המכשירים שלצדי. הגבר הגבוה, המבוגר, נכנס לחדר. הוא לוקח את הקלסר מגב המיטה ופונה אל הרופא.
"ממש שיפור."
"כן, פרופסור." הרופא אוחז במפרק ידי. "אתמול הורדנו לו את התחבושות והיום," הוא מגניב מבט אל האחות, "ננתק אותו מהמכשירים."
הפרופסור מהנהן. הוא מביט בחטף בקלסר שבידו ופונה אלי, "מר נימאנד, נכון?"
"מאיפה אתם יודעים את השם שלי?" קולי נשמע באוזני זר. צרידות דבקה במיתריו.
"הדרכון שלך היה בכיס המקטורן." האחות רוכנת אלי ומיטיבה את הכר תחת ראשי.
"אה," אני ממלמל בהבנה.
"מובן שאימתנו את זה עם השגרירות," אומרת האחות.
"והיתה גם הגלויה ההיא," מחייך אלי הרופא הצעיר.
על איזו גלויה הוא מדבר, אני תמה, אך אני חלש ואיני יכול לדבר עוד. אני עוצם את עיני. הם מתלחשים.
"עם האוכל המוצק תחכו למחר," אומר הפרופסור ומניח את גב כף ידו על מצחי. הוא מהנהן, מסמן בידו לרופא ושניהם יוצאים מהחדר.
"כמה זמן אני כאן?" אני אוסף כוחות וממלמל לעבר האחות המרוכזת במכשירים.
"עוד מעט שבועיים."
"שבועיים!" אני קורא בהפתעה.
"כן, אולי עשרה ימים שכבת בלי הכרה." מבטה נתלה בי, מרצין.
"ואיך מצאו אותי?" קולי חנוק ממאמץ.
"עד כמה שאני יודעת," היא מהססת לרגע, "הגיעה שיחת טלפון למשטרה. מצאו אותך בפארק הגדול, לא רחוק ממרכז העיר."
"מי מצא?" אני לוחש.
היא מניחה את כף ידה על כתפי. "אל תתאמץ, רק תנוח." ידה מושכת את השמיכה עד לצווארי. "כשתתאושש מעט יבואו לדבר איתך מהמשטרה, ואז תשאל אותם את כל השאלות."
אני עוצם את עיני בלאות.
היא מרימה את ידי ושולפת את הצינורית שהיתה מחוברת במחט לעורקי. היא מספיגה את מקום הדקירה בצמר גפן לח. אני חש בחום גופה הנושב אלי. עיני נפקחות מעט. בזווית עיני אני מבחין, מבעד לכפתורי החלוק המעומלן, בקימורי שדיה הלבנים.
"מה שמך?" אני לוחש לעברה.
היא מסבה אלי את פניה בהפתעה. "אלזה," היא משיבה בענייניות.
"זה יפה, אלזה," אני ממלמל.
"כדאי שתחזור לישון." כף ידה הרכה מלטפת את לחיי. "אני כבר מסיימת."
היא מספיגה במהירות את הפצעים במפרקי רגלי ומכסה אותם בתחבושת בד, לוקחת בידה קערית קטנה ויוצאת מן החדר.
"אלזה!" אני קורא אחריה.
היא מסובבת את פניה, דאגה נקשרת בהן.
"אפשר לקבל מחשב?" קולי רפה, כמעט לא נשמע. "אני רוצה לדעת מה קורה."
"נעשה מאמץ," היא מחייכת.
עיני נעצמות ואני שב ושוקע בתרדמה.
קול מוכר קורא בשמי ואני מתרומם בזריזות. כל איברי דואבים. חושך מסביב. עיני ממצמצות באפלה. לפתע אני מבחין באהובתי יושבת על הספה שבמרכז החדר. היא קמה לעברי. מה את עושה כאן? אני לוחש נסער. הכול בסדר, תירגע. היא רוכנת אלי.
פניה קרובות לפני, הן בלתי ברורות. עיניה צוחקות אלי
באהבה. איך זה יכול להיות? אני מאמץ את עיני. פניה העגולות מלאות כבטרם המחלה. שערה הארוך, הבהיר, נופל על כתפיה. ידה העדינה מגששת אחר ידי. "ישייירו, השמים," היא מזמזמת את השיר שניגנו ביום נישואינו, "אהבה היא שיר לשניים." עיני מתכסות בדמעות. אני קרב אליה, מבקש לאסוף אותה בזרועותי, אך גופה הולך ומתפורר למולי, אפרו נושב וצורב בעיני.
אני משפשף אותן בחוזקה. הן נפקחות לאור חזק, אלים, לבן, הפורץ אל החדר וקולות נרגשים, גבוהים, מכים באוזני. דמויות ספורות עומדות בגבן אלי, עטופות בחלוקים לבנים. אני מעפעף בעיני. תכניסו אותה לכאן! לכאן! קול צעקה נשמע. שני גברים מגלגלים מיטה אל החדר, אני מבחין בחטף בדמות השרועה עליה. שימו אותה פה! פה! קורא לעברם הרופא הצעיר. הוא עומד בצדודיתו אלי בצדו השני של החדר.
הגברים מגלגלים לעברו את המיטה. את המכשירים, מהר! את המכשירים! קולו נמרץ, דרוך. האחות הצעירה קרבה. מה קרה כאן? היא שואלת. פגיעת ראש, כרגע יצאה מניתוח, עונה לה קול לא מוכר. כמה אנשים כפופים על המיטה, מתעסקים סביב הדמות בדממה מתוחה. בחורה צעירה, חבל. קולה של האחות עולה בדממה. מסכת נשימה, קורא הרופא, גופו מזדקף, מתנתק מהדמות. הפרופסור הגבוה נכנס לחדר, ניצב בגבו אלי, לצד המיטה, שותק.
מדי פעם הוא נרכן אל הרופא, לוחש לו דבר מה. אני מתיישב על המיטה, מביט בקבוצת האנשים המקיפה את הדמות. האחות הצעירה מבחינה בי, ניגשת אלי בלאט. "תחזור לישון," היא לוחשת ואוחזת בכתפי, מטה את גופי בעדינות אל המזרן. פניה חמורות. היא פותחת מעט את הווילון
ומפנה את ראשי אל החלון. "זה לא בשבילך," קולה נחוש, "אתה צריך להתחזק."
אני נוהם לעברה במחאה. היא נדה בראשה, מושכת את השמיכה עד לסנטרי ומהדקת אותה לעורפי. עיני דבקות בצללים הנעים על זגוגית החלון ואוזני כרויות לקולות הנסערים.
"סיפר רבי נחמן מברסלב לחסידיו על אדם אחד שנחרץ משפטו למיתה והושיבו אותו בעגלה עם שני סוסים והתליין עמהם. והאדם ידע כי כבר אין שום אפשרות להינצל מגזר הדין והיה רואה איך העגלה הולכת וקרבה למקום התלייה, ואין הסוסים עומדים אפילו לא להרף עין, אף לא לרגע אחד. אך דבר אחד לא ידע, כמה זמן תימשך הנסיעה, שנה או יום או שעה, אבל זה שהוא הולך וקרב
בוודאות למקום התלייה, זה הוא ראה וידע.
"כך זה אצל כל אדם, אמר רבי נחמן, שכל אדם יודע כי בסוף הוא מוכרח למות. ושני הסוסים הם היום והלילה, הרצים ואינם עומדים אפילו להרף עין, ואף שאינו יודע אם יומו קרוב או רחוק, הוא יודע כי על כל מקרה הוא הולך וקרב."
המיטה בצדו השני של החדר ריקה.
אור הבוקר אפור ועננים מכסים את השמים.
שני סניטרים, עטופים בחלוקים צהובים ומגפי גומי גבוהים לרגליהם, נכנסים לחדר. הם ניגשים למיטה הריקה ועורמים את המצעים והכסתות המגובבים עליה. אחד מהם לוקח את המזרן והם יוצאים בזריזות אל הפרוזדור.
אלזה נכנסת. היא אוחזת בידה מגש שעליו מונחות כוס תה, צלחת מרק וכמה טבליות. היא לוחצת על כפתור לצד המיטה וחלקה העליון מתרומם. אני מיטיב את ישיבתי, מחייך מופתע.
"נוח לך?" היא מציבה הדום של עץ על ברכי ומניחה עליו את המגש.
אני מהנהן.
"תשתה את התה ואז תבלע את שני הכדורים, ובסוף תאכל את המרק. אתה צריך להתחזק." קולה שקט וענייני.
אני מביט בה מוטרד.
"הכול בסדר?" היא מיטיבה את הסדין תחת רגלי.
"מה קרה פה הלילה?" אני שואל בהיסוס.
ידיה הזריזות קופאות. "ראית את זה?"
"מה קרה?"
היא מהססת לרגע. "בחורה צעירה. מצאו אותה על המדרכה עם פגיעת ראש נוראה."
פלג גופי העליון מצטמרר בבהלה.
"עדיין לא יודעים אם היא נפלה מהבניין." אלזה מושיטה לי את כוס התה. "אם ניסתה להתאבד או שהכו אותה בראש באלה."
"ומה קרה איתה?" אני לוגם מן התה.
"היא לא שרדה את הלילה," אומרת אלזה בלחש.
אני מניח את כוס התה על המגש, ידי רועדות.
אלזה מבקשת ממני לפתוח את פי, מניחה על לשוני את שתי הטבליות. "עכשיו תבלע אותן. כרגע עושים את הניתוח שאחרי המוות, עד מחר נדע בדיוק מה קרה שם."
"את יודעת מי היא?" אני שואל שעה שהיא מקרבת את כף המרק אל שפתי.
היא מושכת בכתפיה.
המרק חם. טעמו בלשוני נפלא ומעורר. "זה טעים," אני ממלמל לעברה.
"תמיד זה ככה," היא מחייכת. "לא אכלת כבר הרבה זמן."
אני ממשיך ואוכל מן המרק. היא עומדת מולי ומביטה בי בחיבה, ממתינה שאסיים.
"חשוב שתאכל, ככה תחזור לעצמך." היא מסלקת בזריזות את המגש והדום העץ מעל ברכי ופונה לצאת.
"ראיתי את כל מה שקרה כאן," אני לוחש אחריה.
אלזה נעמדת במקומה. "זה לא היה צריך להיות ככה." קולה מתקשה. "הם לא היו צריכים להכניס אותה לחדר הזה, אבל הבנתי שלא היתה ברירה; רק כאן היתה מיטה פנויה."
"ראיתי את הכול," אני שב ולוחש, קולי עמום.
"אתה צריך להבריא." פניה מרצינות והיא יוצאת במהירות.
אני נשען בגבי על מסעד המיטה. תחושת שובע עולה בי, אך משהו טורד מאוד את שלוותי. אני נזכר בקללה שקיללתי את קריסטין בלילה הנורא ההוא. עיני נעצמות.
מספר ימים חולפים ואני הולך ומתחזק. רגלי מגששות על רצפת החדר ואני נתמך בדרכי אל הספה הניצבת מול דלת הכניסה. הארוחות מוגשות לי על השולחן הנמוך ותאבוני גדל. באחד הימים בצהריים נכנסת אלזה בחיוך אל החדר ומניחה מחשב נייד על השולחן. אני מביט בה בהכרת תודה ומתנפל עליו.
העולם לא עצר מלכת והמשיך בדהרתו, ואני בולע בשקיקה את מאורעות הימים שעברו עד שעיני הולכות ומתערפלות.
מישהו אוחז בי ומוליך אותי חזרה אל המיטה, המחשב חבוק בזרועותי.
לפנות בוקר אני מתעורר, דממה פרושה על הכול. מסך המחשב מרצד מולי על גבי הארונית ואני מניח אותו על ברכי, גולל את אתרי החדשות. איזו ידיעה תופסת את מבטי. זהו הספד על אישה שנפטרה. בתחילת שנות השישים היא גרה בארגנטינה ופתחה שם נציגות של אל על. מבלי לדעת היא עבדה בשירות המוסד וארגנה את הטיסה שעליה הבריחו את אייכמן לישראל. כחודש לאחר מכן נאלצה לברוח מארגנטינה מחשש לנקמה. אני ממשיך וקורא במדור ההספדים. מתעכב על סיפורו של פרופסור לקרימינולוגיה שהיה בצעירותו פושע וחזר למוטב. הוא החל ללמוד בכלא וכשהשתחרר נרשם לאוניברסיטה ומחקריו זכו לתהודה רבה. הוא אף זכה סמוך למותו בפרס חשוב.
תהפוכות החיים, אני מהרהר ועיני מרצדות לפתע בחוסר אמון. אני מאמץ אותן אל מול הכותרת הנגלית בתחתית העמוד.
הוראס! הספד על הוראס! אני רועד. מתי זה קרה? אני בולע בבהלה את המילים. הוא נפטר לפני כחודש בביתו בחיפה, בערב ל"ג בעומר. איך לא ידעתי על זה? אני מתבונן בחדר סביב. למה שאדע? אני מהרהר, אצבעותי מרפרפות על הפצעים שבמפרקי ידי. זה היה צפוי ובכל זאת, אני נסער. מספרים שם על חייו. הילדות בגרמניה, הבריגדה היהודית, התעשרותו בניו יורק, הוא תמך בארגונים יהודיים, במכון ויזנטל בין השאר, השתתף במבצעים עלומים כשהוא משמש איש קשר למוסד בדרום אמריקה, שם
פיתח קשרים עסקיים עם הקהילה הנאצית, אני קורא נרעש. הוא האיש, נכתב שם, שאיתר את "התליין מריגה", הרברט צוקורס, האחראי למותם של שלושים אלף יהודים ושהמוסד חיסל אותו במונטווידאו. אני נושא את עיני ממסך המחשב, נרגש.
איך לא ידעתי את כל הדברים האלה, אני מהרהר. הוא לא הזכיר את הקשרים עם הנאצים בכל השיחות שהיו לנו. מסתבר שהאיש הזה חי בעולם של צללים ולא היה סתם איש עסקים, אני מחייך במרירות. וכשהזהיר אותי מפני הגרמנים הוא ידע בדיוק על מה הוא מדבר. אני נד בראשי. אז למה הוא שלח אותי מלכתחילה לחפש אחר הציור? אני שואל את עצמי. מה, הוא לא ידע לקראת מה אני הולך? אני מביט בתמונתו הישנה המרצדת על מסך המחשב. פניו חתומות, לא מפוענחות. עיניו הקטנות, הממזריות. הכאב הנקפץ בשפתיו. דמותו המתעתעת. הוא היה רדוף, אבל
מסתבר שגם רדף, אני מהרהר בעצב. מעניין אם רגע הפרדה מהוריו בתחנת הרכבת בברלין עמד מולו לפני שעצם את עיניו לתמיד.
מספר ימים לאחר מכן, בשעת בוקר מאוחרת, אלזה נכנסת נרגשת אלי לחדר. מבקשים לדבר איתך מהמשטרה, היא לוחשת ומושיבה אותי בכורסה. החוקרים באו לשאול אותי כמה שאלות והיא עצמה
תהיה כאן בסביבה, כך שאם ארגיש שהשיחה מכבידה עלי, היא מבקשת שארמוז לה.
דקה לאחר מכן נכנסים לחדר שני גברים בשנות הארבעים לחייהם. שניהם לבושים במכנסיים כהים ובחולצות לבנות מכופתרות.
הם מציגים עצמם ומתיישבים מולי על הספה. הם חקרו כבר כמה גורמים בעניין שלי והם מודעים לפרטי המקרה. הם מבקשים לדעת מה גרם לי להגיע לכאן, לדיסלדורף. סיפרתי
להם על שיחת הטלפון עם קריסטין ועל הנהג הבריון שאסף אותנו מתחנת הרכבת. האם אוכל לזהות אותו בתמונות? הם שואלים. לא בטוח, ראיתי אותו רק בצדודיתו, אבל אפשר לנסות. ולאן נסענו? אני מספר להם על המסעדה ועל כל מה שאירע שם. אחד מהם רושם את דברי בפנקס בקדחתנות.
"אנחנו מחפשים אותו אבל נראה שהוא לא נמצא כרגע בגרמניה," אומר השני על קרבס. "והאדון ההוא, עם השיער הלבן, אתה יכול למסור לנו עוד פרטים עליו?" הוא שואל.
אני מושך בכתפי. "אבל היתה לי הרגשה," אני אומר, "שהוא זה שפיקח שם על כל העניינים." הם מביטים זה בזה בסיפוק ומהנהנים. אחד מהם מבקש ממני לפרט יותר על מיקום המסעדה. אני נזכר בשלט הברזל שהיה מקובע על שער הכניסה לחצר המסעדה, והם מחייכים.
"זה מה שחשבנו," אומר לי אחד מהם.
"למה אתה מתכוון?" אני שואל.
"אנחנו עדיין לא יכולים להיכנס לזה," הוא עונה לי בקצרה. שקט משתרר לרגע. החוקר השני, זה שרושם בפנקס, מניח אותו על השולחן ומביט בי באריכות, פניו חמורות סבר. "נאמר לנו פה," הוא מתכופף לעברי, "שעומדים לשחרר אותך בעוד כשבועיים."
אני מופתע מהחדשה.
"מה אתה מתכוון לעשות?" הוא שואל.
אני מהסס לרגע ולאחר מכן נושא אליו את עיני. "אחזור הביתה, לישראל," אני אומר.
"אנחנו נמשיך להיות איתך בקשר גם בישראל." הוא מביט בחברו. אני מהנהן. "נתנו לנו איתך שלושים דקות," הוא מביט בשעון, "ואנחנו צריכים ללכת, אבל לפני זה אני מבקש להשמיע לך משהו." הוא מוציא מהתיק מכשיר הקלטה קטן ומפעיל אותו. צלילים צורמים עולים מן המכשיר ולאחריהם נשמע קול בהול, מקוטע. זהו קול אישה. היא מבקשת לדבר עם היומנאי במשטרה. "ישנו אדם," היא צועקת, "מוטל פצוע כולו, ליד השיחים, בפארק הגדול במרכז העיר. המצב שלו לא טוב, אתם חייבים למהר."
היומנאי מנסה להרגיע אותה ומבקש עוד פרטים, אך האישה צועקת שימהרו, קול גברי נשמע ברקע והיא מנתקת את השיחה. החוקר מביט בפני המתאדמות ואומר בקול שקט, "אתה יודע שאם השיחה הזאת לא היתה מגיעה, מי יודע מתי היינו מוצאים אותך?"
"היית ממש בתוך השיחים," מוסיף החוקר השני.
אני שותק, כפות ידי מתלחלחות.
"אתה מזהה את הקול?" שואל אותי החוקר עם הפנקס.
אני משתהה לרגע ומהנהן.
"מי זאת?" הוא נדרך לעברי.
לא היה אפשר לטעות במבטא.
"קריסטין," אני אומר.
הימים חולפים. בבקרים אני יוצא בכוחות עצמי לשבת על ספסל בגן עצי הלבנה. הקיץ הגיע והימים חמים, שטופים בשמש. אני חושף את פצעי שהגלידו לקרני השמש היוקדות ועוצם את עיני בהנאה, מתמכר לשקט סביב. האחות הצעירה הביאה לי ספר על אודות השנים שלאחר המלחמה ואני קורא בו לעתים. תאבוני גדול וגופי שהצטמק, שב ומתמלא. לקראת סוף שבוע הבא, נאמר לי, אוכל לחזור הביתה.
בערב שבת בא רב העיר לבקר אותי. הוא שמע מאחד הרופאים שיהודי מארץ ישראל שוכב כאן בבית החולים. מהתיק שהביא עמו הוא מוציא מאכלים לשבת שאשתו הכינה עבורי ואני טועם מהם, תחילה בנימוס ולאחר מכן בתאווה רבה. הוא מבקש ממני שאניח תפילין למען רפואתי השלמה. אני כורך את רצועות העור על ידי ועל ראשי, ומברך אחריו, "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך." דמעות מתקשרות בעיני וגופי רוטט בבכי עצור.
כעבור יומיים, ביום ראשון, קוראת לי אלזה למשרדה הקטן. אני נכנס בהיסוס ומתיישב מולה. היא רוצה להיפרד ממני. אני משתחרר לקראת סוף השבוע ומחר היא נוסעת אל הוריה בנירנברג. הם זקנים מאוד והיא רוצה להיות איתם לאורך כל השבוע. היא מושיטה לי את ידה ואני אוחז בה בחיבה גדולה.
"אתה לא מבין עד כמה אני שמחה שהחלמת," היא אומרת. "אילו רק היית יודע מה היה מצבך כשהגעת לכאן."
שעון אורלוגין ישן תלוי על הקיר מאחורי גבה. מחוג השניות שלו דוהר מולי והמטוטלת שתחתיו נעה לעברי בקול נקישה. אני קם אליה ומחבק אותה. ריח גופה עולה אלי כבד ומתוק.
"תשמור על עצמך." היא מלטפת את לחיי.
אני נושק לה בשפתיה, יוצא אל הגן ומתיישב בנפש חפצה על ספסל תחת העצים. רוח קלה נושבת, טופחת בחיבה על פני. עיני נעצמות בהנאה וחיוך שלֵו מתפשט על שפתי.
באותו יום, בשעת צהריים מאוחרת, יוצאת אלי לגן האחות הצעירה.
"יש לך אורחת." היא נעמדת מולי, מחייכת.
"אורחת?" אני תמה.
"פה, היא עומדת פה בכניסה." האחות רומזת בעיניה בשובבות לכיוון הדלת.
אני נושא את עיני לעבר דלת הכניסה לבניין, ברק השמש מטשטש לרגע את ראייתי. אני המום, לא מאמין. היא הרי לא רצתה לפגוש בי. אני שב ומפלבל בעיני, משפשף אותן בגב כף ידי.
"מה את עושה כאן?!" אני קורא מופתע.
חיוך רחב, מבויש מעט, מתפשט על פניה של פלורנס. היא קרבה אלי בהיסוס. אני מביט בה נרגש. היא נעמדת מולי ואנו מתחבקים דקה ארוכה.
"בואי, שבי." אני מחווה אל הספסל. פלורנס מוחה בכרית אגודלה את הלחלוחית בזוויות עיניה ומתיישבת לצדי.
"הצלחת להפתיע אותי." אני מחייך.
היא מושכת בכתפיה. הנמשים הבהירים המכסים את פניה העגולות צוחקים לעומתי בשובבות.
אני מביט בה סקרן.
"מה?" היא ממלמלת במבוכה ותופסת בידי.
"כמו תמיד," אני מחייך, "אם מישהו רוצה לדעת איך נראה 'הטופ של השיק הפריזאי', כל מה שהוא צריך זה להסתכל עלייך."
"מה אתה רוצה," היא צוחקת ומיטיבה קווצה משערה הארוך מאחורי אוזנה, "נולדתי לזה."
אני שב ומחייך. דממה נינוחה משתררת בינינו.
"איך ידעת שאני כאן?" אני קרב אליה.
"הם מצאו את מספר הטלפון שלי אצלך בכיס והתקשרו אלי."
"אצלי בכיס?"
"הגלויה שלי עם הפורטרט היתה אצלך בכיס."
"נכון," אני נזכר. "תכננתי לנסוע לפריז ולהתקשר אלייך."
"התקשרו אלי מהמשטרה, סיפרו לי שמצאו אותך פה פצוע וביקשו ממני לאמת את הפרטים שלך מול התיאור שנתנו לי."
"עכשיו אני מבין." אני מזדקף. "הגלויה היתה מונחת בכיס יחד עם הדרכון."
"הם עשו הצלבה וניסו להוציא ממני כל פרט. סיפרתי להם אפילו על כתם הלידה שיש לך כאן." היא מצביעה בחיוך על ירכי.
אנו מביטים זה בזה.
"מצטערת שבאתי רק עכשיו," היא לוחשת, "רק לפני שבוע אמרו לי שאתה כשיר לביקורים."
"זה בסדר." ידי מלטפת את גב כף ידה. "אני שמח שבאת."
היא שותקת. אני נושא אליה את עיני. "הרבה זמן לא התראינו, לא השתנית."
"תודה," היא מחייכת. "גם אתה כמעט שלא השתנית, חוץ מהשיניים האלה שחסרות לך כאן." היא צוחקת ואצבעה נוגעת בחלל שנפער בין שיני.
"אל תדאגי, זה הדבר הראשון שאטפל בו כשאצא מכאן. את יודעת, קיבלתי מכות."
היא נדה בראשה בעצב.
רוח קלה החלה לנשוב. צמרות העצים מתנועעות מעלינו ומניעות את העלים הרחבים כבחופה. אני כורך את זרועי סביב כתפיה והיא נאספת נינוחה אל חיקי, מניחה את ראשה על כתפי.
אנו יושבים כך בדממה דקות ארוכות.
"אני מצטער, פלורנס." אני נזכר ביום בו נפגשנו.
היא שותקת.
"הייתי רחוק ממך ואיכשהו זה לא הסתדר." קולי שקט.
"זה הכול?" לחשה.
"את יודעת, פגשתי מישהי בישראל ואהבתי אותה. בתוך שלושה חודשים התחתנו. באותו זמן לא ראיתי יותר שום דבר."
"וכל מה שאתה עושה זה להשאיר לי הודעה בטלפון ולהיעלם." היא מזדקפת ומושכת את ידה ממני, מביטה בי בתוכחה.
"הייתי פחדן." מבטי ננעץ בחומה שבקצה החורשה. "תמיד פחדתי מעימותים."
"זה לא הגיע לי." היא דומעת.
"לא ידעתי איך לעמוד מולך." אני נוטל את ידה. "מה לומר לך."
"היתה תקופה שעוד חשבתי שנהיה תמיד ביחד," היא ממלמלת לאחר שתיקה, "אבל הכול בסדר." חיוך עגום עולה על פניה. "כמו שסיפרתי לך בטלפון, אני חיה כבר שנים עם בחור צרפתי."
"מתי הכרת אותו?" קולי נצרד.
"בערך שנה אחרי שנעלמת, הוא רופא."
"ואת ממשיכה לצייר?"
"פורטרטים, כמו שתמיד אהבתי. אגב…" היא משתתקת לרגע. "הפורטרט שלך עדיין אצלי."
"אפשר לקחת אותו?"
"הוא מחכה לך." היא שבה ומניחה את ראשה על כתפי, ממלמלת בלחש, "אתה לא בן אדם."
צללים נתווים בין העצים ואור היום הולך ודוהה. אני כורך את ידי סביב מותניה ומקרב אותה אלי. מחשבותינו הולכות ומתפזרות ואני תוהה בלבי כיצד, לאחר כל השנים, עדיין חי בה העלבון שעלבתי בה.
"כשהתקשרת אלי בפריז סיפרת על אשתך." היא מתנערת לפתע.
"היא חלתה." קולי רועד.
"במה? לא אמרת לי."
"בסרטן, באזור הכבד, גילו את זה מאוחר. ניסינו להילחם, אבל כבר לא היה טעם."
"החיים איתך בטח לא היו קלים." עווית עולה בפניה.
אני שותק.
"מתי זה קרה?"
"באביב, בשנה שעברה. התרסקתי אחרי זה."
"זה לא מתאים לך." קולה מתרכך.
"זה היה חזק ממני." אני מרכין את ראשי. "הרבה שבועות ישבתי בבית ולא יצאתי, פשוט לא יכולתי להמשיך הלאה. ואת יודעת שתמיד בזתי לכל הקשיים והמשברים, אבל המוות הזה…" אני נאנח.
היא מביטה בי בעיניה הגדולות.
"בכל אופן," אני ממשיך, "בשנה האחרונה אספתי את עצמי ולאט לאט הרגשתי שאני הולך ומתחזק, וגם," אני מביט בעיניה, "יצאתי למסע שלאורכו הרבה דברים שהעיקו עלי הלכו ונפרמו, והיום אני חש הקלה."
חושך יורד על הגן. האורות בבית החולים הולכים ונדלקים. האוויר מתקרר וגל של רעד חולף בגופי.
פלורנס מביטה בשעונה. "אני צריכה ללכת."
"כבר?" אני שואל מאוכזב.
"הרכבת האחרונה לפריז יוצאת בעוד שעה." היא נעמדת.
"פלורנס?" אני אוחז בידה. "זוכרת את הנסיעה שלנו לקנוק, בבלגיה, על שפת הים?"
"בטח," היא מחייכת.
"היה נחמד."
"מאוד, רק שלא ראינו כלום," היא צוחקת. "לא נתת לי לצאת מהחדר אפילו פעם אחת."
אני מחייך. "זוכרת שלא ישנו כל הלילה, ולפנות בוקר יצאנו עטופים בשמיכה אל המרפסת מול הים?"
היא מוחה קלות את עפעפי עיניה הלחים. אני נעמד מולה ועוטף בידי את גווה.
היא נחלצת ממני, מניחה את אצבעה על שפתי ונושקת ללחיי.
עיני נתלות בגבה ההולך ומתרחק בחשכה, נבלע בשביל הצדדי היוצא אל הרחוב.
כבר רוצה לחזור הביתה.
יום לפני השחרור מבית החולים שבים אלי שני חוקרי המשטרה. הם שואלים עוד מספר שאלות ומבטיחים לעדכן אותי על המשך החקירה. לפני שהם עוזבים, מושיט לי אחד מהם את מכשיר הטלפון הנייד שלי. אני מביט בו נדהם.
"זה היה בכיס המקטורן הפנימי שלך," הוא מסביר. "בדקנו אותו, זה מאוד עזר לנו." אני לוקח ממנו את המכשיר ואוחז בו בשתי ידי.
"הכי חשוב שהבראת," אומר לי החוקר השני. "ואל תדאג, הפושעים האלה יבואו על עונשם."
אני מהנהן לעברו. הם נפרדים ממני, פונים לצאת מן החדר.
"חכו רגע." אני צועד אחריהם. הם מסתובבים אלי. "היתה פה בחורה לפני כמה שבועות." אני מצביע על המיטה הריקה בצדו השני של החדר. "שמעתי שהיא מתה."
הם מביטים זה בזה, אינם מבינים. "אמרו שנפלה מאיזה בניין," קולי רועד. החוקר עם הפנקס מהנהן ופונה לחברו, "הוא מדבר על הבחורה שזרקו אותה מהגג של ה'אינטרקונטיננטל', אני חושב."
"כן, כן," אני נרגש. "אתם יודעים מיהי?"
"זה לא בטיפול שלנו." הם מושכים בכתפיהם.
"חשבתי שאולי…" אני מגמגם.
"אנחנו נבדוק," קוטע אותי החוקר, "ונעדכן אותך." הוא מניח את ידו על כתפי בעידוד ויוצא אחר חברו אל הפרוזדור.
בשעות הצהריים אני יוצא למרכז העיר לקנות בגדים לנסיעה. הרחובות ובתי הקפה הומים אדם ושמש נעימה מפזרת את אורה על הרחובות השלווים. באחת מחנויות הבגדים אני מתעכב מול בבואתי הנשקפת אלי מן המראה. גופי זקוף ופני בריאות ובורקות. שלווה שורה עליהן. אני יוצא מן החנות ורגלי נושאות אותי בלי משים אל עבר הפארק הגדול שבמרכז העיר. כביש ארוך נמתח לצדו. נהמת המכוניות החולפות מנסרת בראשי ואני נעמד מול הפארק, מצדו השני של הכביש, מהסס. דבוקת שיחים ארוכה,
ירוקה בעלוותה הצפופה, נמשכת כחומה בקצה חלקת הדשא. הבטחת שאתה יורד מכל הסיפור הזה, אני מוכיח את עצמי. מונית קרבה ואני מרים את ידי, היא עוצרת ומחזירה אותי לבית החולים.
למחרת במטוס, שמרו לי מקום בשורה הראשונה. המושב שלצדי ריק ואני מתפרקד על הכיסא בשלווה. דיילת ניגשת אלי, אוחזת בידה מגש. היא מושיטה לי כוס שמפניה ואני לוגם ממנה בהנאה. טעמה המתוק־מריר מתפצפץ על לשוני ואני מביט בחצי הכוס המלאה בחיוך. הדיילת שבה ונעמדת מולי, נושאת ערמת עיתונים. היא שואלת אם ארצה לקרוא באחד העיתונים או המגזינים. אני מביט בערמת העיתונים, מהסס ונד בראשי בשלילה. היא מחייכת בהבנה וממשיכה הלאה. כעבור כמה דקות היא
חוזרת.
"נשארו לך עוד עיתונים?" אני שואל בחרטה.
"כמעט שלא." היא מנופפת בחבילה הדקה, פורמת אותה מולי. "רק מגזין אחד." היא מושיטה אותו לעברי.
אני לוקח את המגזין הגרמני, מדפדף בעמודיו הראשונים בחוסר עניין ומניח אותו על הכיסא שלצדי, מתכסה בשמיכה ועוצם את עיני.
יד מטלטלת את כתפי ואני מתעורר. הדיילת רוכנת מעלי, מיישרת את המושב. "תתארגן," היא מחייכת אלי. "אנחנו נוחתים בתל אביב."
אני מתנער ומביט דרך החלון. המטוס נוחת וקרב אל בית הנתיבות. לפתע הוא נעצר. קולו של הטייס נשמע. "ניאלץ לחכות כמה דקות עד שעמדת הכניסה שלנו תתפנה," הוא מכריז. קולות אכזבה נשמעים מקצה המטוס. אני מביט בבטון החשוף, היוקד בשמש הלבנה, העזה. הדקות מתארכות ואני נע חסר סבלנות על הכיסא, מביט סביב. נוטל בחוסר עניין את המגזין המונח על הכיסא שלצדי, שב ומדפדף בו. מספרים שם על איזה שחקן קולנוע שנהג שיכור, מכוניתו התרסקה והוא נפצע אנושות בתאונה. בעמודי האמצע כתבה ארוכה על המלכה הצעירה של הולנד, שמוצאה מארגנטינה, עם תמונות ילדיה. אני מדפדף הלאה ומגיע למדור הרכילות. שם, בראש העמוד, בתוך מסגרת אדומה, מספר תמונות
של אנייטה מלהקת אבבא. היא לא נראתה בציבור זמן רב ועכשיו צילמו אותה בפרמיירה של פסטיבל הסרטים בלוגאנו. היא הופיעה שם עם בן זוגה החדש.
אני מביט בתמונות. אנייטה מצולמת שם, לבושה בשמלת ערב שחורה ארוכה, מחייכת. גבר כבן חמישים, גבוה, אוחז בידה. אני מקרב את עיני אל התצלום השני. כאן רואים אותם יותר בבירור. הגבר המתלווה אליה לבוש בחליפה כחולה כהה, עניבת פרפר סגולה מפוספסת לצווארו. אני מביט היטב בפניו.
בידיים רועדות, נחפזות, אני נוטל את מכשיר הטלפון, מחפש אחר התמונות שצילמתי בביתו של הוראס. דיוקן בתו של הוראס ובעלה ניצב מול עיני. אני מביט בתצלום שבמגזין, שב ומביט בתמונה שעל מסך הטלפון. מציב את שתי התמונות זו לצד זו.
זה הוא! אני נדהם.