אני מבקש לפקוח את עיני. כאב חד, חותך, מפלח את גולגולתי. נחיל תולעים נובר בה. טעם העפר בפי מהול בדם. ידי ורגלי רועדות בעווית. מישהו מטלטל בחוזקה את כתפי, עיני מסרבות להיפקח. קולות המולה עולים אלי מסביב.
שוב תופסת היד הזאת בכתפי, לוחצת עליה בחוזקה ומנענעת אותה. קול קורא בגרמנית, "הוא חי, הוא חי, בואו לכאן."
דמות מטושטשת רוכנת מעלי, הבל פיה נושב על פני. שתי אצבעות נצמדות ולוחצות תחת לסתותי. אני מלעלע בלשוני, מבקש לירוק את העפר. שיני נחרקות בעצם קשה, קטנה. זוהי שן, אני מבין. יד תופסת בלועי בחוזקה, מטה את ראשי אל הצד ומפשקת את שפתי. עפר ודם מהולים בקצף לבן ניגרים ממני.
הדמות קוראת בגרמנית, "תביאו את האלונקה! מהר, תביאו את האלונקה!"
מטלית רטובה מוטחת בפני, מכסה את עיני ואת פי. ריח תרופה, חריף ומשכר, נודף ממנה. אני מגשש בלשוני, חש בסיביה הלחים, המעוררים. עיני השמאלית הולכת ונפקחת מעט, חלקיקי אדמה לחים מרובבים עליה. היד הנוקשה שבה ואוחזת בצווארי, מרימה מעט את ראשי וממשיכה להספיג בעדינות את פני במטלית. מול פני ניצב גבר, דמותו מטושטשת, פניו מופנות ממני, הוא צועק.
כעבור רגע אוחזות שתי ידיים בבתי שחיי ושתי ידיים אוחזות ברגלי ואני נישא באוויר. מניחים את גופי מוטה על צדו על אלונקה. עיני שבה ונפקחת מעט, דמויות מעורפלות חגות סביב, קולות קטועים, נרגשים, נישאים אל אוזני, הכול מרחף כבחלום.
קול טיפוף רגליים במרוצתן עולה עמום באוזני, לשוני בוחשת בעפר הדבוק לחכי. שני עצמים קשים, קטנים, מתגלגלים עליה. כתפי מתעוותות ברעדה. מישהו מכה בחוזקה על שכמי ביד פרושה, ואני חש בדבוקת עפר ודם הנפלטת מפי.
שוב קולות גבוהים עולים אלי, נקטעים בקול נשימות כבדות, נושפות במאמץ, ולאחריהן נשמע קול חריקת דלתות נפתחות. אור בוהק לבן מכה בי ואני עוצם את עיני. קול הדלתות הנטרקות מאחורי הולך ומתפוגג אל שקט דרוך ואטום.
אני חש שאני בתנועה. סירנה מייבבת מעל ראשי. יד נשלחת אלי, פוערת את פי ותוחבת אל זווית שפתי צינור פלסטיק דק, ארוך כסכין. כאב נורא וחד מפלח את רקתי ואני עוצם את עיני בחוזקה. הכאב מכה בי בגלים, לופת את ראשי ואחיזתו עזה. אני מבקש לצעוק, לצאת מעצמי, מגופי.
דקירה צובטת בזרועי. המחט חודרת אל בשרי. זרם תוסס, נעים, זוחל ונמסך בדמי, מכפות רגלי אל ירכי ומשם לכתפי, ונספג בראשי. הכרתי הרופפת נמחקת באבחה אחת.
באחד הלילות, מספר שבועות לאחר חג הפסח, חלמתי שאני משוטט ברחובות אמסטרדם, בין התעלות. מישהו מזמין אותי מרחוק לעלות אליו לסירה. אני מכיר אותו אך איני מצליח לזהות אותו בחלום. אני מתקדם אל הגשר הקרוב וקופץ אל הסירה.
אנשים מעטים יושבים בכיסאות על הסיפון. אני מזהה את רובם, חלקם שחקני קולנוע. ברוס ויליס ניצב ליד מתקן ברביקיו וקורא לי לקחת נקניקייה. אני לוקח ממנו את הצלחת ומתיישב לצדה של קריסטין. היא מחייכת אלי בחיבה, כאילו לא נעלמתי לה פתאום בניו יורק. אנו מפליגים בין התעלות ושיחתנו קולחת, ערה. סילבסטר סטאלון ניגש אלינו ומתיישב על ברכיה של קריסטין, כורך את זרועו על כתפיה. היא מציגה אותי בפניו. הוא מספר לי על התמונות שהוא מצייר ואנו משוחחים כידידים ותיקים. הוא אוחז בידו במכשיר טאבלט קטן ומדפדף בו, מראה לי בגאווה את אחת התמונות האחרונות שצייר. אני מעיר לו לגביה איזו הערה ופניו מתכרכמות באכזבה. קריסטין אומרת לו דבר מה והוא נעמד, מפנה אלי את גבו הרחב וצועד לצדה השני של הסירה. קריסטין מפנה ממני את פניה. אני קם מהכיסא וניגש לשולחן הקרוב, לוקח משם בקבוק בירה ונעמד לצד מעקה הסיפון. לפתע אני חש בשתי ידיים חזקות התופסות בי במותני, מרימות אותי כנוצה באוויר ומשליכות אותי אל מי התעלה. אני שוחה במים המעופשים, הקרים, מביט בסירה ההולכת ומתרחקת, קורא לעזרה. המים הכהים, הדלוחים, מציפים את לועי וקולי נשנק. ידי מנופפות נואשות בחשכה, מכות בכל כוחן במים, בשמיכה.
אני מתעורר בבהלה. אור הבוקר מתגנב רפה מבעד לחרכי התריסים. החלום ניצב מולי ברור ובהיר. אני מחייך לעצמי בהקלה, שב ועוצם את עיני.
אותו יום נח השרב על העיר בחומו הכבד. אני יושב לפנות ערב במרפסת הבית ומעשן סיגר. הים הכחול נשקף אלי מהביל מרחוק.
דפיקה הולמת על דלת הדירה.
אני ניגש אל הכניסה.
שליח ניצב על המפתן, מושיט לי מכתב. אני לוקח ממנו את המעטפה, דואר מהיר מארצות הברית, ופותח אותה במהירות. זהו מכתב מדומיניק.
הוא ניסה להשיג אותי כמה פעמים בטלפון אך לא היתה תשובה, כותב דומיניק. הוא בטוח שאמצא עניין במה שהוא עומד לשתף אותי. מדובר בציור של סוטין, זה שהתעניינתי בו. יש לו לקוח שהוא בן למשפחת המלוכה ההולנדית, האדון הוא אספן אמנות מוכר. הוא ביקר אותו בתחילת השבוע בניו יורק והם סעדו יחדיו. דומיניק בטוח שאני מבין מדוע איננו יכול לנקוב בשמו. בזמנו הוא עניין את אותו האספן בציור, והאיש סיפר לו בפגישתם השבוע כי "הצועני" של סוטין נמכר לאיזו גברת גרמנייה לפני
מספר חודשים. הגברת היא מכרה של בן האצולה והוא ביקר אותה בביתה באיזה עניין. שם ראה את "הצועני" במו עיניו, תלוי אצלה בחדר האורחים, ואין לו מילים לתאר את יופיו. דומיניק מציע לי כחבר לשכוח מהציור, הוא הבין מההולנדי שלא כדאי להתעסק עם האנשים האלה. אני צריך להבין שהוא, דומיניק, לא יודע מי הגברת ומיהם האנשים הקשורים אליה, אבל הוא אוהב אותי וזו העצה שקיבל מההולנדי שעה שסיפר לו עלי. הוא מאחל לי רק טוב ומבקש שאדליק סיגר משובח בשם החברות שלנו.
אני נזכר בחלום שחלמתי הלילה ומחייך. חז"ל אומרים כי בחלום יש אחת משישים מהנבואה.
ימים לא רבים לאחר אותו חלום אני נכנס ללובי מלון "אירופה" באמסטרדם, לא הרחק מהכיכר המרכזית של העיר, ומבקש מפקיד הקבלה חדר שפונה לתעלה. נער המעלית נוטל ממני את המזוודה, עולה איתי לחדר ופותח בפני דלת היוצאת אל מרפסת רחבה. אני מחליק מטבע לידו, יוצא אל המרפסת ומתיישב נינוח על כורסת קש, בוהה במי התעלה הצלולים, העומדים שקטים ללא אוושה.
השעה שעת בין ערביים וגשם קל מתחיל לטפטף ברחובות. מחשבותי נושאות אותי אל הוראס החולה. בגלל מצבו, לא דיברנו מאז פגישתנו האחרונה. יותר מחודש חלף מאז. אלמלא המכתב ההוא מדומיניק, ספק אם הייתי כאן. אני חש כמו פרפר הנמשך אל האש ותוהה, כבכל הימים האחרונים, מהו הדבר שגרם להוראס לדרוש ממני בכזו נחישות שאפסיק את החיפושים אחר הציור.
הערב יורד. אני רעב.
קהל רב מסתופף במסעדה האינדונזית בפינת הרחוב, לא הרחק מהמלון. המארחת, בחורה שברירית וקטנה שעיניה מלוכסנות, מושיבה אותי לצד דלפק הבר. באמצע הארוחה היא ניגשת אלי ומחייכת, מתעניינת אם הכול כשורה. אני מהנהן. גופה דק, שדיה קטנים, פניה העגולות יפות ועדינות. אולי אציע לה לקחת אותי עמה לאחד האיים באינדונזיה. נגור לנו שם יחדיו, מנותקים מהכול, באיזו בקתת עץ על שפת האוקיינוס. בבקרים אדוג דגים ואת ארוחת הערב שלנו נאכל במרפסת הבקתה בזמן השקיעה. בתום הארוחה נצא לטייל שלובי ידיים, יחפים על החול הרך. אני מסמן לה בידי. היא ניגשת אלי, רגליה פוסעות ברחש עדין על רצפת העץ ומושיטה לי את החשבון.
אני מניח שטר כסף על המגש הקטן והיא קדה לעומתי. אני לוחץ את ידה בחיוך רחב ויוצא מן המסעדה. רוכב אופניים נתקל בי. אני מועד וכמעט נופל על פני.
אני מתעשת וצועד בשלווה על המדרכה שלשפת התעלה, קרב למלון הניצב גבוה, בוהק בלובנו. אורותיו משתקפים ירקרקים במים הנדים להם בדממה. חוצה גשר קטן ומבחין בכמה מכוניות שרד שחורות שעומדות בכניסה למלון. המולה כבושה נישאת בלובי וקבוצת גברים לבושים בהידור עומדת במעגל במרכזו. פקיד הקבלה עונה לשאלתי. הנסיך ואשתו יושבים באולם ההסבה, הוא מציין בגאווה. אני קרב לפתח האולם, מבקש לראותם. אחד משומרי הראש יוצא מהמעגל ומבקש ממני בנימוס לעזוב.
למעלה בחדרי אני סוגר את דלת המרפסת מפני האוויר הקר הזורם מבעד לווילונות הכבדים. פושט את בגדי ומתכרבל תחת השמיכה. נרדם בשלווה.
בשעה עשר בדיוק, בבוקר יום המחרת, אני עומד בפתח הגלריה של ד"ר גולדמן בשפיגלגראכט. הדלת סגורה. אני לוחץ על הפעמון בכניסה וממתין, מביט בשורת הגלריות המצטופפות אחת לצד השנייה עד לקצה התעלה הרחוקה. כעבור דקות ספורות נפתחת הדלת ואדם מבוגר יוצא אלי, שואל לשמי.
"דוקטור גולדמן מחכה לך בדירתו." הוא פותח בפני את דלת הגלריה ומוליך אותי דרך חלל ארוך אל גרם מדרגות מעץ בקצהו השני של האולם.
אנו מטפסים על מדרגות העץ החורקות ומגיעים אל פתח הדירה. מבעד לדלת הפתוחה אני מבחין בדוקטור יושב על כורסת עור חומה במרכז חדר האורחים ופניו מופנות לעברי בחיוך רחב. אני לוחץ את ידו ומתיישב מולו.
קירות החדר הגדול מכוסים בתמונות מתחילת המאה שעברה. התמונות, ממוסגרות במסגרות עץ כבדות ומעוטרות בפיתוחים, תלויות מהרצפה עד לתקרה, צמודות כפסיפס זו לזו. חלקן מונחות על הרצפה, שעונות בגבן אל הקיר או אל אחת הכורסאות.
ד"ר גולדמן מביט בי והחיוך לא סר משפתיו. הוא כבן שמונים. גופו כבד, גדול. לעיניו משקפיים רחבים בעלי מסגרת שחורה עבה וטוב לבו כאילו נטבע בתווי פניו העגולות כירח.
"הזמנים השתנו," הוא נאנח שעה שאני בוחן את התמונות שעל הקירות.
"למה אתה מתכוון?" אני תמה.
"תסתכל." הוא מחווה בידו אל קבוצת תמונות השעונה על השולחן שמימיננו. "את כל התמונות האלה קניתי בארבעים־חמישים השנים האחרונות. כולם של ציירים חשובים מתחילת המאה העשרים, אבל מי מתעניין בהם היום?"
"למה אתה אומר את זה?"
"נו באמת," הוא מרים את קולו, "הדור החדש של האספנים, אלו בני הארבעים־חמישים, הסגנון הזה בכלל לא מדבר אליהם."
"מה, פיקאסו, מאטיס? תראה איזה ביקוש יש לתמונות שלהם."
הדוקטור נאנח. "אני לא מדבר על השמות הגדולים. אלה היו ויישארו. אני מדבר על ציירי הביניים." הוא נושא אלי את מבטו. "אלו הפחות ידועים. בזמנם הם היו ציירים חשובים ומוכרים, והיום?" ידו מונפת בביטול. "רק מעטים מתעניינים בהם."
אני שותק, עיני משוטטות על הקירות.
"תראה את הגלריות פה למטה ברחוב. מה הן מציגות?" קולו מריר. "אמנים בני זמננו," הוא מדגיש בלעג, "כך הם מכנים אותם. וכל האספנים האלה רצים אליהם. הם רק לא מבינים שגורל הציירים של היום יהיה בסוף כמו גורל הציירים של אתמול." הוא שב ומנופף בביטול לעבר התמונות התלויות על הקירות.
"לפעמים אני שואל את עצמי," אני מהנהן, "כמה ציירים מכל דור יצירתם תשרוד את הזמנים המשתנים?"
"אולי ארבעה־חמישה," הוא ממלמל.
"אל תגזים," אני נרתע.
גופו הכבד נע חסר מנוחה בכורסה. "תן לי עשרה שמות של ציירים שאתה מכיר מתחילת המאה התשע־עשרה, לפני האימפרסיוניסטים. מהמאה שלפני כן אני לא מבקש ממך בכלל שתטרח."
"קורבה, דלקרואה, קאספר דויד פרידריך." אני משתתק ומחייך במבוכה.
"ואתה עוד איש אמנות." הוא מנופף מולי באצבעו. "אבל אל תדאג," הוא לוחש לי כחולק סוד, "אני עדיין מוכר את התמונות האלה. פה ושם יש אספנים שמחפשים תמונות של ולאמינק, אוטרילו, ג'וזף יזראלס."
"ציירים מעולים, זה ברור," אני מנסה לנחמו.
"כן, אבל עבר זמנם." הוא נד בראשו בעצב. "רק מעטים מתעניינים בהם היום, אלוהים יודע למה. כולם מחפשים וורהול," הוא מדגיש בלעג.
"זה יותר מדבר לקהל הצעיר. לרוח של הימים שלנו."
"זה נכון." ראשו נרכן. "אני כבר לא שייך לרוח הימים שלנו," הוא מטעים בלעג את המילים האחרונות ומחייך אלי במרירות.
"אבל לא צריך להגזים," הוא מתנער וממשיך בקול נמוך, "ציור טוב באמת נשאר לנצח ולא משנה איך יתחלפו הסגנונות. יצירה אמיתית, איכותית, כנה, שבאה מכאן," הוא טופח באגרוף על חזהו, "תזהַר על פני האחרות ותשמור על הרעננות והיופי שלה, ולא משנה מה יהיה, תמיד יהיו האנשים שיבינו אותה ויכירו בה."
"אתה צודק." אני נרכן לעברו. "הבעיה היא רק עם הדברים הבינוניים."
"ממש כך," הוא מגביה את קולו, "הם דוהים. אבל כל הווה מלא בהם וקשה לברור את הדברים הגדולים באמת מתוך ההמולה שגועשת בעולם האמנות ומסביב לכל היצירות. רק הזמן שחולף בורר אותם עבורנו ומשאיר אותנו עם מה שטוב באמת."
"אז מה אתה מתלונן?" אני מצביע על הקירות סביב. "זה מה שהזמן עשה לאוסף שלך. אפשר להגיד שרובו נעשה לא רלוונטי."
"נכון." הוא מופתע מישירות דברי. "פשוט לא ידעתי שזה יקרה כל כך מהר."
"בכל זאת, דוקטור גולדמן," אני מאבד את סבלנותי, "בוא לא נהיה קיצוניים. אתה יכול לאהוב את האמנות של היום וליהנות ממנה ולהסתפק בזה שהיא מדברת אליך ונוגעת בך, בלי כל השאלות האלה של הנצח והאמת ביצירה ואם היא תשרוד וכל זה. הרי בין כך לא נהיה כאן כשהאמת עליה תתברר." אני צוחק.
הוא שותק ומתכנס בכורסה, מסיר את משקפיו, שולף את המטפחת הלבנה שתחובה לקישוט בכיס מקטורנו ומנגב בה את עדשות משקפיו.
"אני מודע לכך," הוא ממלמל ומרכיב בחזרה את משקפיו. "אני יודע שכל האספנים הצעירים האלה רואים בתמונות שהם רודפים אחריהן דברים שאני עצמי כבר לא רואה ולא מבין, והעיקר, כמו שאתה אומר," הוא מחייך בלעג ונאנח, "שהיצירות האלה מביאות להם שמחה."
"אל תהיה כל כך סרקסטי," אני מוחה.
"סרקסטי?" הוא נושא מולי את אצבעו. "אל תשכח שגורלם יהיה כגורלי, ודור אחר, עם הבנה אחרת ועין אחרת, יבוא וישליך מאחורי גבו כמעט את כל מה שהיה חשוב בעיני הדור הנוכחי."
"טוב, העולם נמצא בתנועה." אני מתפלא על המילים היוצאות מפי.
הוא מרצין ומביט בי. "אתה צודק, מר נימאנד, העולם כל הזמן זז ואיתו משתנות גם ההכרה וההבנה שלנו."
עיני שבות וסוקרות את קירות החדר. "בכל מקרה," אני פונה אליו, מבקש לנחמו ולסיים את הדיון, "אם היית נותן לי לבחור עשר תמונות מאלה שתלויות פה על הקיר, הייתי יכול להפסיק לעבוד."
הוא מתעלם מדברי ומביט בי בעיניים נוצצות. החיוך שב אל שפתיו.
"טוב שבאת." הוא רוכן לעברי. "הרבה זמן לא התראינו, מתי הגעת?"
"אתמול בצהריים."
הוא מהנהן, שותק לרגע. "האמת," מבטו נפנה אלי, "לא הבנתי בדיוק מה שאמרת לי בטלפון, שאתה מחפש איזו תמונה או איזה אספן?"
"כן." אני מזדקף בכורסה. "אני מחפש ציור של סוטין. אמרו לי שמישהו מבית המלוכה פה בהולנד קשור לציור הזה. חשבתי שאולי תדע במי מדובר ושתוכל להכיר לי אותו."
הוא מהרהר ארוכות. "אתה בטח מתכוון לאחיין של המלכה."
"יכול להיות." אני נדרך. "למה?"
"האדון אספן אמנות גדול וגם מבין בציור, לא כמו כל אלו מהגלריות פה למטה ברחוב." הוא מניף את ידו בזלזול.
"הוא היחיד בבית המלוכה שמתעניין באמנות?" אני מקשה.
"אֶה, אפשר לומר," הוא מהסס. "האדון הזה הוא היחיד שבאמת מבין, במיוחד," הוא מדגיש, "אם הזכרת את סוטין. האדון אוסף אמנות קלאסית מודרנית."
"איזה אמנים למשל?" אני מסתקרן.
"כל הגדולים." הוא פורש את ידיו. "פיקאסו, בראק, מאטיס, לז'ה, יש לו אוסף גדול של מקס ארנסט."
"מה?" אני תמה. "יש לו כאלה עבודות באוסף?"
הוא מגחך על שאלתי. "אתה יודע מי היה אבא שלו?"
אני נד בראשי.
"אביו היה אחיה של המלכה. גם אביו היה אספן גדול. ממנו למד האדון את רוב מה שהוא יודע היום, והאוסף של האב עדיין בבעלותו," הוא אומר בקול שקט.
"ואתה מכיר אותו?"
"כן. די טוב. אבל ניסיתי כמה שפחות להתעסק איתו." קולו מתקשה.
"למה?"
"אתה יודע איפה הייתי בזמן המלחמה, נכון?" הוא לוחש.
"סיפרת לי פעם."
"ארבע שנים בחדר מסתור, במרתף, עמוק באדמה, באיזה כפר נידח. פעם בשבוע הוציאו אותי בהיחבא לראות אור יום לשעה אחת. זאת היתה הילדות שלי בהולנד." הוא מגחך במרירות.
"מה זה קשור?" אני לא מבין.
"האבא שלו," גולדמן מרים את ידו בזלזול, "היה היחיד מכל בני משפחת המלוכה שלא גלה בזמן הכיבוש הנאצי לאנגליה. ויותר מזה." הוא משתתק לרגע, גומע אוויר לריאותיו. "הוא שיתף איתם פעולה. אף אחד לא מדבר על זה, אבל כולם יודעים שחלק נכבד מהאוסף המפואר רכש האב בזמן המלחמה. בדיוק באותו זמן שאני נקברתי במרתף. ואני לא צריך להסביר לך מאיפה התמונות האלה הגיעו אליו, נכון?"
"לא ידעתי." אני מופתע.
"זו הסיבה שלא רציתי שום קשר עם הבן, האדון," הוא מדגיש בזלזול, "אבל לפעמים, הוא היה בא לבקר כאן בגלריה. ויש לי עוד משהו להגיד לך," הוא מנמיך את קולו. "שמעתי שהבן, עד היום, קשור לכל מיני גורמים כאלה…" הוא בוחש בכף ידו באוויר.
"איזה גורמים?"
"הוא עובד הרבה עם האצולה הגרמנית הישנה, אני מתכוון ל…" הוא מהסס לרגע. "לגורמים לאומניים אבל לא בדיוק נאצים."
"מה הוא עושה איתם?"
"מה הוא עושה?" גולדמן מגחך. "מוכר או קונה עבורם אמנות.
זה כסף גדול שם."
"זאת זכותו," אני מנסה להמעיט מחשיבות הדברים.
הוא משתתק, פניו מרצינות.
"את זה אני חייב לספר לך, כדי שתבין." הוא מסיר את משקפיו. "לפני חצי שנה בערך היתה לי פגישה לא רחוק מפה, בלובי של מלון 'קרסנופולסקי'. ישבתי שם בפינה וחיכיתי ללקוח שלי ואת מי אני רואה, תנחש?"
"מאיפה אני יודע?"
"את בן משפחת המלוכה," הוא מכריז בלעג, "אוכל צהריים עם סוחר אמנות גרמני ידוע, אני לא זוכר כרגע את שמו. אני יודע שהסוחר הזה קשור לכל הנאצים הוותיקים ושנים רבות מכר עבורם תמונות שהם גנבו במלחמה. אולי שמעת עליו." הוא מקמט את מצחו. "אני רק זוכר שהסבא של הגרמני," גולדמן מרים את קולו בזעם, "היה מפקד הצבא של היטלר."
פני מחווירות.
גולדמן מביט בי מוטרד אך ממשיך, "לזה אני מתכוון כשאני אומר שהאדון קשור לאנשים האלה כמו שאביו היה קשור. אתה מבין, הם כמו קליקה קטנה."
אני מחליט שלא להזכיר את שמו של קרבס ומיתמם, "אבל עדיין לא הבנתי מה הבעיה?"
"עדיין לא הבנת?" הוא חוזר אחרי כהד, כעס מתגנב לקולו. "האנשים האלה מסוכנים. הם נושאים על הגב שלהם מטען אפל שאם תנסה לחשוף אותו, אני לא מקנא בך ובמה שתמצא שם, והסוחר הגרמני ההוא, כך שמעתי," הוא מביט בי בחטף, "הוא גורם מרכזי בחבורה המפוקפקת הזאת."
אני נזכר במכתבו של דומיניק אלי. "אז מה אתה מציע?"
"אני לא יודע מה בדיוק אתה רוצה לעשות איתו או לשאול אותו בעניין הציור, את בן המלוכה הזה," הוא מדגיש בבוז, "אבל עצתי היא שתתרחק ממנו ומכל האנשים האלה. אני בכל אופן," הוא מרכין את ראשו, "סבלתי מהם מספיק בילדות שלי בשביל כל החיים האלה, כך שאני לא יכול לעזור לך כאן."
אני שב למלון טרוד.
במרפסת החדר, בשעת בין ערביים, אני נזכר בפגישה עם קרבס בוורשה ובדברים שאמר לי.
לרגע אני חושב לוותר על הכול ולחזור הביתה. אלא שאני נזכר בשיחת הטלפון שקיבלתי מקריסטין יומיים לפני נסיעתי לאמסטרדם. היא חזרה לפריז רק לפני שבועיים, כך סיפרה. היא כל כך נהנתה בניו יורק ונשארה שם כמעט חודש נוסף. אין לה הרבה מה לחדש לי בנושא הציור אבל היא מבקשת ממני שאתקשר אליה כשאגיע לאמסטרדם, אולי ניפגש.
הערב יורד ואני יוצא אל הרחוב.
מעניין מיהי הגברת הגרמנייה הזאת, שאותה הזכיר דומיניק, שרכשה את הציור, אני מהרהר שעה שאני משוטט בין האנשים ברחובות העיר, לצד התעלות. רבים מהם מתגודדים בקבוצות, מגחכים מול הבחורות האומללות היושבות מאחורי חלונות הראווה האדומים וממשיכים הלאה, כאילו ביקרו בגן חיות. אני פונה אל הסמטאות הצרות, מחפש מקום לשבת בו.
זה ברור, אני חושב לעצמי, שלבן המלוכה ישנה התשובה לתעלומה שאחריה אני רודף. אבל איך אגיע אליו? ואם אגיע אליו, האם אוכל סתם כך לבקר אותו והוא יקבל אותי בשמחה ויספר לי מה עלה בגורלו של הציור ומיהי הגברת שאצלה הוא נמצא?
ומי הם האנשים האלה — אני מהרהר ונכנס למסעדה איטלקית קטנה לא הרחק מהכיכר המרכזית — שגם דומיניק וגם ד"ר גולדמן הזהירו אותי מפניהם? הרי ברור שקרבס הוא אחד מהם.
המלצר מניח לפני את המנה שהזמנתי. אני מנקר בה חסר תיאבון. אין ספק, אני חושב, שהוראס ידע הרבה דברים מעבר למה שסיפר לי. אולי גם בגלל זה דרש ממני לוותר על כל העניין. הוא הבין שהסיפור נעשה מסוכן ובשל מותו הקרב הוא יאבד עליו שליטה.
המלצר ניגש אלי ושואל אם הכול תקין עם המנה שהזמנתי. אני דוחה מעל פני את הצלחת ומבקש ממנו את החשבון. אני נזכר שגם הוראס הכיר את קרבס. הרי קרבס אפילו ביקר אצלו. אני חייב למצוא את החלק החסר בתמונה המעורפלת הזאת כדי שהכול יתבהר. אולי וולף בברלין יוכל לעזור לי, אבל גם הוא התחמק ממני ואני כבר יודע מיהו.
שף המסעדה יוצא אלי, שואל מדוע המנה לא לטעמי, הוא ישמח להחליף אותה. אני פשוט לא רעב, אני עונה וקם לצאת. העניין בסך הכול ברור, אני מנסה לסכם לעצמי את הדברים שעה שאני צועד ברחוב. מישהו פרץ לביתו של הוראס, הוריד את הציור מהקיר והעביר אותו לגרמניה, שם הוא הציע אותו למכירה באמצעות קרבס, וזה פנה לכמה אספנים וסוחרים עד שבסופו של דבר התגלגל הציור לגברת הזאת, הגרמנייה. רגע, גם פיטר רייך הזהיר אותי שלא להיכנס לסיפור, אני נזכר לפתע, שעה שאני חוצה את הכיכר. אני חש כאילו כל האנשים פה מסביבי יודעים מה עלה בגורלו של הציור ורק אני משוטט פה ברחובות בעלטה. החשמלית עוצרת לידי. אני קופץ עליה, נוסע שתי תחנות ויורד לא הרחק מהמלון.
בצעדים מהירים אני נכנס ללובי המנומנם ומציץ אל אולם ההארחה. אנשים ספורים יושבים בו. פקיד הקבלה מבחין בי ושואל עד מתי אני נשאר. עד מחר, אני עונה ועולה לחדרי. גשם מתחיל לרדת, מטפטף על פני התעלה. אני סוגר את דלתות המרפסת ונכנס למיטה. בסך הכול מדובר כאן באיזה ציור של צועני, אני מרגיע את עצמי, מה כבר יכול להיות מסוכן? אני עוצם את עיני.
גם למחרת בבוקר מתדפק הגשם על חלונות חדרי. אני פותח את דלת המרפסת וצינה זורמת אל החדר. רוח נושבת בחוזקה ופורעת את צמרות העצים שלשפת התעלה ועננים כבדים ושחורים רובצים מעל בתי העיר השרויים באור אפלולי.
בשעת צהריים מוקדמת אני מתקשר לקריסטין.
"אייזיק!" היא שמחה לשמוע את קולי. "איפה אתה?"
"באמסטרדם, חשבתי לנסוע היום לפריז."
"זה לא ייאמן." קולה מצטלצל בעליצות. היא חשבה להתקשר אלי היום והקדמתי אותה בשעה. יש לה משהו חשוב מאוד לספר לי. אני לא מתאר לעצמי איפה היא נמצאת כרגע. אין צורך לנחש כי לא אאמין, היא נסעה אתמול לדיסלדורף.
"דיסלדורף?" אני תמה.
"כן, דיסל־דורף," היא הוגה את המילים במבטא צרפתי כבד.
ישנה התפתחות מאוד משמעותית בקשר לציור, אתה חייב להגיע.
היא פשוט רצתה לברר עוד איזה עניין ואז להתקשר אלי.
אני נזכר שדומיניק, בפגישתנו בניו יורק, אמר שהציור נמצא בדיסלדורף.
היא יכולה לספר לי על זה בטלפון? אני נדרך.
"ממש ממש לא, זה לא לטלפון," היא מנמיכה את קולה ככומסת סוד. האמת היא שממש כדאי שאבוא, היא מאיצה בי. בכל מקרה, יש כאן מסעדה מעולה שהיא סעדה בה אתמול בערב. היא רוצה שנלך לשם ביחד היום.
"אתה לא תצטער," קולה רך, מבטיח.
אני חש בדם הזורם למפשעתי. "טוב, אני מגיע."
"יופי, באיזו שעה?"
אני מביט בשעון. "בשש?"
"מצוין, אחכה לך בתחנת הרכבת?"
"מעולה." לבי הולם.
"אתה מכיר את התחנה?"
"כן, איפה?"
"למטה באולם הנוסעים, בכניסה לרציף שש יש דוכן נקניקיות, אחכה לך שם."
אני אוסף במהירות את חפצי. אצבעותי מגששות אחר הדרכון באחד מתאי המזוודה. הן נתקלות בנייר קרטון קשיח, דק. אני מושך אותו מאפלולית כיס הבד ומתבונן בו. זוהי הגלויה של פלורנס שאותה מסר לי שוער המלון בפריז לפני מספר חודשים. אני מביט בה מחויך ותוחב אותה יחד עם הדרכון לכיס מקטורני. אם אמשיך מדיסלדורף לפריז, אני חושב לעצמי, אתקשר לפלורנס.
אני נועל את המזוודה הקטנה, סוגר את דלת החדר ויורד ברגליים קלות אל הלובי.
פקיד הקבלה נוטל ממני את כרטיס האשראי. "מר נימאנד, ראית מה קורה בחוץ? ואנחנו חשבנו שהחורף כבר נגמר." הוא מושיט לי בחיוך חזרה את הכרטיס ומבקש משוער המלון להזמין עבורי מונית.
קריסטין עומדת בגבה אלי, לבושה בבגד כהה מנומר ושערה הבלונדיני אסוף על עורפה. אני נוגע קלות בכתפה והיא מסובבת אלי את פניה.
"אייזיק," היא קוראת בשקט.
אני נושק לה על שתי לחייה, ריח בושם חריף נישא אל אפי. היא לוקחת את ידי ומביטה בי, מבטה טרוד. "טוב שבאת," היא ממלמלת.
"הנסיעה היתה מהירה."
"כן, זה קרוב, טוב שבאת." פניה מרצינות. "רוצה לשתות משהו?" היא מחווה בראשה אל דוכן האוכל הקרוב.
"לא, זה בסדר, אכלתי ושתיתי ברכבת."
"אז בוא נלך." היא מושכת ממני את ידה.
"לאיפה בדיוק?"
"אתה עוד תראה." קולה ענייני, צעדיה נחפזים.
אני ממהר אחריה. "עוד לא הזמנתי מלון."
"אין צורך, נסתדר. אני ישנה ב'אינטרקונטיננטל'."
מעודד, אני צועד לצדה באולם הנוסעים הארוך אל פתח התחנה. בקצה רחבה קטנה מחוץ לתחנה עומדת שורת מוניות, נהגיהן עומדים במעגל וממתינים.
"לאן אנחנו נוסעים?" אני נעמד במרכז הרחבה.
ידה של קריסטין נוגעת בי באקראי. "לשם!" היא מצביעה על בניין משרדים ממול.
"מה, לבניין הזה?" אני תמה.
"לא, המונית מחכה לנו שם בפינה." היא צוחקת.
אני מבחין במונית שחונה בפתח בניין המשרדים, לא הרחק מאיתנו.
"מה פתאום?" חשד עולה בלבי.
"אתה עוד תראה." היא מחייכת וצועדת במהירות לכיוון מעבר החציה.
"מה, באת לכאן עם המונית הזאת?" אני גורר אחרי את המזוודה שגלגליה מקפצים בפראות על לבני הרחוב הקטנות, מנסה להדביק את צעדיה.
"האיש שאנחנו עומדים לפגוש הצמיד לי את המונית הזאת, הוא לא רצה שנסתבך בעיר," היא מסבירה בענייניות מבלי להפנות אלי את ראשה. היא חוצה את הכביש ומסמנת בידה למונית.
אנו נעמדים בקרן הרחוב ומביטים במונית הקרבה לעברנו. המונית נעצרת והנהג יוצא ממנה. גופו רחב, מלא, והוא לבוש במעיל עור שחור המתפקע על זרועותיו העבות. ראשו הכהה קירח, שקוע בין כתפיו ומצולק במעלה עורפו. הנהג סוקר אותי בעיניו הקטנות ושפתיו נמשכות מעלה בעווית שעה שהוא אוסף באדישות את מזוודתי ומהנהן לקריסטין. היא נכנסת למונית, מצטנפת בקצה המושב האחורי לצד החלון ואני אחריה, שומע את דלת תא המטען נטרקת מאחור בחוזקה. הנהג פותח את הדלת ומשתחל במאמץ אל מושבו. כיסאו נוטה לאחור ונוגע בברכיה של קריסטין הנדחקת אל הדלת שלצדה. אני מביט בה בזווית עיני. היא שותקת. פניה המתוחות מביטות בריכוז בחלון שלשמאלה. אני תוהה לרגע, האם
היא עדיין כועסת עלי שנעלמתי לה כך פתאום בניו יורק? קצת מוזר שהיא אפילו לא מזכירה את העניין במילה. אני מפנה את מבטי לחלון שלצדי. המונית קרבה אל צומת השדרה הראשית, הקניגס האלֶה, ולפתע פונה ימינה ומתרחקת במהירות ממרכז העיר. איני מצליח לזהות את האזור שבו אנו נוסעים. בקרן אחת הרחובות אני מבחין במסעדה ברזילאית שאכלתי בה לפני שנים ומבין שאנו בדרכנו אל אחת משכונות המגורים המרוחקות של העיר, מעבר לנהר.
"לאן אנחנו נוסעים?" אני שואל שוב, הפעם בלחישה, את קריסטין.
היא מצביעה לעבר הגשר הקרוב. "פה, מאחורי הגשר. יש שם מסעדה."
"הוא מחכה לנו שם?"
היא מהנהנת.
"מי זה בדיוק? את יכולה להגיד לי?" קולי נעשה תקיף.
"עוד מעט תדע." פניה מקובעות בחלון שלצדה.
"ומה הקשר שלו לציור?"
"הכול יתברר לך שם, במסעדה."
"תגידי, קריסטין," אני מניח את ידי על ידה המונחת קפוצה על ברכיה, "מה קורה כאן בדיוק?"
"אתה כבר תראה, הרבה עניינים ייפתרו לך עכשיו, אבל גם אני לא יודעת בדיוק," היא לוחשת ומושכת ממני את ידה.
אני מביט בכפתור מנעול הדלת השקוע כולו בדופנות החלון. מאוחר מכדי לסגת. אני טרוד, נזכר במזוודה המונחת בתא המטען. המונית נוסעת במהירות, חולפת על פני בתים פרטיים המסתתרים מאחורי גינות מטופחות. מדי פעם מבזיק הנהר לעומתנו בינות לעצים. לפתע המונית נעצרת. הנהג יוצא ממנה במהירות, פוסע לעבר הדלת שלצדי. קריסטין יוצאת אחרי והוא נעמד בגופו הגדול בינינו, מחווה בידו אל שער עץ רחב הקבוע באמצע חומת אבן גבוהה. מעל השער, שלט ברזל שעליו כתוב "גינת הבירה". פרצופיהם המחייכים של שני חזירים המביטים נכחה רקועים בקצותיו. הנהג הבריון פותח בפנינו את השער ואנו יורדים במדרגות אל שביל אבנים מסותתות, צועדים דרך גינה סבוכת צמחייה אל פתח המסעדה. אני מבחין במי הנהר הנוצצים אלי בטרם שקיעה, מבעד לחורשת עצים המשתפלת במדרון הנושק למים. הנהג הבריון מקיש באגרופו על דלת המסעדה. הדלת נפתחת והוא דוחק אותי פנימה לפניו. המסעדה חשוכה כולה, עיני מצטמצמות, מנסות להתרגל לאפלולית. ידיים אוחזות לפתע
בשכמותי ומושיבות אותי באלימות על כיסא עץ נוקשה במרכז המסעדה. אני מבולבל. מסביב עולים אלי קולות שיחה קטועים בניב גרמני שאיני מצליח להבין. אני תר בעיני אחר קריסטין, אך היא נעלמה. עיני מתחילות להתרגל לאפלולית, מביטות סביב. חלל המסעדה ריק. הכיסא שעליו אני יושב ניצב לבדו במרכז רצפת העץ החשופה. בפינה הרחוקה ממני נערמו במגדל מספר שולחנות עץ ארוכים הנוטים על קיר ארוך, מעוטר בפוחלצי חיות ובחרבות ברזל עתיקות. לפניהם עומדת ערמת כיסאות שסודרו בקפידה כחיילים במסדר. שקט טורד שורר סביב. אני מבחין בדמות חולפת בפינת האולם בגבה אלי, שערה לבן, אך איני מצליח לזהותה באפלה. אני מבקש להתרומם מהכיסא. יד כבדה לופתת מאחור את צווארי, חונקת אותי ומצמידה את גבי אל המסעד. אני מחרחר, נשימתי נעתקת. מעכל את המלכודת
שנפלתי לתוכה.
"מה קורה פה?" אני זועק בגרמנית, מנסה להתרומם שוב מהכיסא.
מכה חדה ניתכת על עורפי. הכאב חוצה את גופי לשניים. אני עוצם את עיני, קורס חנוק מעוצמת הכאב הבלתי נסבל. שתי כפות ידיים עבות תופסות מאחור כצבתות בכתפי, לוחצות בעוצמה על עצם הצוואר ומפוקקות את עצמותי.
"די!" זעקה נפלטת מפי, משהו חוסם את נשימתי. אני שב ומחרחר, נושף בכבדות. צללים שחורים מרצדים מולי, ראשי נופל ונשמט בכאב על חזי ואני שוקע מעולף.
קולות עמומים, רחוקים, עולים אלי. תחושת הזמן אבדה לי. דלת נפתחת ונטרקת. צעדים מהדהדים על רצפת העץ. אני ממצמץ בעיני. הקולות מתגברים. גל מים קרים, קפואים, מוטח בפני. עיני נפקחות. הכאב עדיין מחלחל עמום בעצמותי. לשוני לוקקת מהמים הקפואים הזולגים על פני. קולה של קריסטין עולה אלי מכיוון הדלת, אני מאמץ את עיני ומפנה את ראשי אל הצד. עיני עדיין מטושטשות בצללים. אני מבקש למחות אותן בידי אך הן משוכלות לאחור, קשורות בחבל גס אל מסעד הכיסא. אני שב ומפנה את ראשי במהירות אל הצד. קריסטין עומדת מול הדלת הפתוחה, מעילה רכוס עד לצווארה וגופה כבר נוטה אל החוץ.
פני מתאדמות בזעם.
"יא כלבה!" אני זועק. "יא זונה בת אלף זונות!"
היא מסבה את פניה לעברי בתדהמה. נעמדת קפואה במקומה. עיניה מביטות בי חלולות. לאחר שנייה היא דוחקת את הדלת בכתפה וחומקת אל החוץ.
סטירה אדירה מוטחת בפני. אני חש את לחיי ואוזני תופחות בבערה. קול צלצול פעמונים מכה בדופנות גולגולתי. אכן רואים כוכבים. הם נוצצים כגחלי אש ונגיעתם ככווייה בגב עורי. אני מבקש להתעלם מהכאב ולהימלט מהמקום, מנסה לפשוט את רגלי. הן אינן זזות. בכאבי אני רוכן אל הרצפה. חבל דייגים עבה כרוך סביבן, מהדק אותן במפרקיהן עד כאב אל רגלי הכיסא. כפות רגלי בוערות מולי, אדומות ויחפות.
אני מטלטל בגופי את הכיסא. הוא נוטה לרגע על שתי רגליו, כמעט נופל אל הצד. שוב תופסות הידיים הגדולות ההן בכתפי, לוחצות את עצמותי פנימה אל בשרי ומקבעות אותי במקומי.
רפה כוחות אני נשמט קדימה אך ידי הקשורות מאחור עוצרות את נפילתי. הכאב פועם, שורף וחד. שפתי רוטטות ועיני מפלבלות מול אור דהה, אדום, שנדלק בקצה המסעדה מעל בר המשקאות.
אני מבחין בדמות עמומה הניצבת בגבה אלי, ידה משוטטת בשלווה על מדפי הבקבוקים. היא מרימה את אחד הבקבוקים ומסתובבת לעברי. חלק מהדמות לוט בעלטה. אני מאמץ את עיני המוצפות
בדמעות, מבטי מטושטש. הדמות לבושה במכנסי בד גסים וחולצת כפתורים חומה. היא צועדת לעברי בשלווה. ביד אחת היא אוחזת בבקבוק וביד שנייה בשתי כוסות זכוכית. היא קרבה אלי.
"תדליקו אורות." אני שומע את הקול עולה אלי מתוך החשכה.
אני נדהם. ההכרה מפלחת את תודעתי.
זהו קרבס.
הוא ניצב מעלי, מחייך. מישהו מעמיד מאחוריו כיסא ושרפרף קטן והוא מניח עליו את שתי הכוסות, מוזג אליהן מן הבקבוק.
"קח." הוא מושיט לעברי את אחת הכוסות. "יש פה מנה כפולה. זה ויסקי משובח," קולו נלעג.
אני נע על הכיסא.
"אה, שכחתי," הוא מחייך, מקרב אל שפתי את הכוס. אני מרכין את ראשי ומצמיד את שפתי אל קצה הזכוכית, גומע בשקיקה מן המשקה החריף.
"זה יעזור לך קצת להתפכח." הוא צוחק, לוקח את הבקבוק ומוזג מהמשקה עד למחצית הכוס שהתרוקנה, שב ודוחק את הכוס לשפתי.
המשקה החריף הולם בראשי. שפתי נחתמות.
"קח כבר, קח." הוא מצמיד את הכוס אל שפתי, אצבעותיו מפשקות אותן בכוח והוא מערה את המשקה אל לועי.
"אתם היהודים יודעים לשתות, לא?" קולות צחוק מהדהדים מאחורי.
אני מלעלע את המשקה בגרוני. פותח את פי ויורק אותו עליו.
הוא מביט בתדהמה בשרוול חולצתו שנספג בנוזל, ריח המשקה החריף מתפשט בחלל החדר.
צעדים נחפזים אלי בזעם מאחור והוא נושא את ידו באדישות. "עזוב אותו," הוא קורא, "תביא לי רק מטלית לחה."
יד מושטת לעברו מעל כתפי ומוסרת לו מטלית לבנה קטנה. הוא מספיג ללא אומר את שרוול החולצה, ומחזיר את המטלית לאיש מאחורי.
מרפק עב בשר ננעל על גרוני מאחור, חונק אותי. עורפי נלחץ בעוצמה אל בטנו של האיש וידו השנייה תוחבת במהירות את המטלית לפי שנפער בהפתעה. אני מחרחר, מגרגר קדימה, שעה שהיד מרפה מצווארי. לשוני מחליקה על סיבי המטלית הלחה, ריחה החריף נישא אל אפי ואני מהמהם, מהנהן חלושות.
"עכשיו נראה לי שתרגיש יותר טוב." קרבס מחייך ומלטף את שערי הלח, הדביק, בגב כף ידו ומוחה אותה על חולצתי. "בסך הכול," הוא מגחך, "עשית דרך ארוכה ואני בטוח שאתה עייף." הוא צועד סביבי במעגל, סוליות נעליו הכבדות הולמות על רצפת העץ וקולו מגיע עמום לאוזני.
"והאמת היא, האדון נימאנד," הוא ממשיך בקול נמוך, "שבסך הכול אני די מחבב אותך, אבל מי היה מאמין," הוא מניח את כף ידו על כתפי, "שעוד נשוב וניפגש." וידו מתרוממת וסוטרת בעוצמה על לחיי.
אני מטה את ראשי הצדה, מנסה להקל מעלי את הכאב. עיני מתמלאות בדמעות.
"ואל תגיד שלא הזהרתי אותך." הוא מקרב אלי את פניו וקולו מתקשה. "ושלא ביקשתי ממך יפה," הוא מדגיש, "שתרד מהסיפור הזה של הציור."
אני נרכן לעברו, פי מהמהם הברות בלתי ברורות. רוק נוזל משפתי, מעורב בחוטים ארוכים, דקים וצמיגיים של דם.
הוא נרתע מעט לאחור. ידו תופסת בשורשי שערי ומושכת לעברו את קרקפתי. זעקה עמומה מתמלטת מפי.
"מה אתה מתלונן?" הוא מתכופף ומקרב את פיו אל אוזני. "תשב בשקט ותתחיל סוף־סוף באמת להקשיב." הוא מרפה ממני וניגש לכיסא העץ, הופך אותו בגבו אלי ומתיישב מולי. בטנו נתמכת במסעד העץ.
הבל פיו, מעורב בריח ויסקי חריף, נושב לעברי. עיניו נעוצות בי בורקות וידו מרפרפת על שרוול חולצתו הלחה. הוא נושא את פניו אלי ומחייך.
"אתה לא תאמין מה קרה לי בדרך לכאן," הוא אומר מהורהר לאחר דקה, נוטל את בקבוק הוויסקי ומוזג לעצמו בשלווה מן המשקה. "נסעתי באוטובאן לדיסלדורף, ופתאום הייתי ממש, אבל ממש, חייב להשתין." הוא לוגם מן המשקה, משתהה לרגע וממשיך, "עצרתי את המכונית באיזה חניון קטן של משאיות ולא היו שם שירותים. אתה מאמין?" הוא זוקף את כתפיו. "כביש ראשי, ובחניון לא היו שירותים! אתה יודע מה עשיתי?" הוא מגחך.
אני נע בכיסא, מנסה לפלוט את הסחבה התחובה בפי.
"זה בסדר, אתה לא צריך לענות," הוא מצחקק בבוז וידו מרפרפת על ברכַ י. "אספר לך מה עשיתי." פניו מרצינות. "פשוט הלכתי לצד, כמה מטרים לתוך חורשה קטנה שהיתה שם והשתנתי. זאת היתה הקלה גדולה." הוא נד בראשו. "אתה לא מבין עד כמה. אבל מה," הוא משתתק לרגע, "פתאום ראיתי שהשתנתי ממש, אבל ממש בתוך קן של נמלים, וזה לא סתם היה קֵן. זה היה קן ענקי של נמלים. ואתה לא מתאר לעצמך מה שהלך שם." הוא משתנק. "כל הנמלים האלה ברחו מהקן כאילו קרה להן איזה
אסון, ואני לא מדבר על אלה שטבעו בשתן שלי," הוא מצחקק. "הן בטח חשבו שהגיע איזה שיטפון גדול שבא להשמיד אותן, הן לא הבינו מאיפה זה נפל עליהן, האסון הזה. הנמלים האלה," הוא מגחך, "הן לא מבינות שאחד קרבס עצר בדרך והיה חייב ממש להשתין ובמקרה, סתם במקרה, בלי לשים לב, השתין להן בקן והשמיד אותו." הוא צוחק.
"אבל מה," עיניו נפקחו מולי, "כשהמשכתי בנסיעה הבנתי פתאום מה כתוב בתנ"ך שלכם, בספר משלי נדמה לי, כתוב שם 'לֵך אֶל נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם', נכון?" הוא מקמט את מצחו. "אתה מכיר, לא?" וכף ידו נפרשת מולי ומכה בחוזקה על ברכי. "אתה מכיר, נכון?"
אני מהמהם, מהנהן.
"מכיר? יופי." הוא מחייך בסיפוק. "ואתה יודע מה הבנתי? הבנתי למה באמת התכוון האיש החכם שכתב את זה." מבטו ננעץ בי והוא מנמיך את קולו, "הבנתי שהוא אומר לנו: לכו, אנשים עצלי מוח, ותסתכלו היטב בנמלה הזאת, שרצה חרוצה וחופרת חפירות ולוקטת מזון וסוחבת משאות וחיה בתוך הקן הזה שבנתה במאמץ עם חברותיה, ומתחזקת אותו יחד עם עוד נמלים טיפשות דומות לה, ויש להן דרכים לתקשר ביניהן, ויש להן מלכה או איזה מנהיג רודן אחר ומעמדות חברתיים ומחזור חיים, והיא גדלה בקן כזחל ומתפתחת לנמלה חרוצה ועמלה שהולכת ומזדקנת ובסוף מסיימת את חייה מבלי שלעולם תדע במוח הקטן שלה שיש איזה אחד קרבס בעולם, שנוסע במכונית שלו לדיסלדורף ובמקרה גומר את החיים שלה ושל החברות שלה סתם, כי הוא היה צריך להשתין." הוא צוחק. "ואתה יודע על מה עוד חשבתי?" פיו נפער בחיוך רחב. "שאולי בעתיד הן יעשו שם טקסי זיכרון, במקום שבו השתנתי, ואולי אפילו איזה כנס גדול שיבואו אליו עוד נמלים וכולן ינסו להסביר את האסון ומה קרה שם בדיוק ולמה." והוא גועה בצחוק מתגלגל ההולך ומהדהד בין קירות המסעדה. "ואתה יודע עוד משהו?" הוא רוכן לעברי. "אם הייתי מתכופף קצת ומפליץ עליהן, הן היו גם מתות מגז ואז," הוא נשנק מצחוק וכל גופו רועד, "ואז כל הפילוסופים הקטנים שלהן יאמרו שזה אסון בממדים מטאפיזיים, או," הוא מרים את
קולו, "או שזה קרה בפלאנטה אחרת." והוא מוחה בגב כף ידו את עיניו שנתכסו בדמעות של צהלה.
פניו קופאות לפתע והוא נעמד במקומו. "אז אתה מבין על מה אנחנו מדברים כאן?" הוא מביט בי בחומרה.
אני נושא אליו את עיני, שותק.
"אתה מבין או לא?" קולו מהדהד וכף ידו מכה בעוצמה על צווארי. בערה אדומה פושטת בפני ואני מגרגר חלושות.
"יופי, ידעתי שעכשיו תבין," הוא מחייך בסיפוק. "אפילו ההוא מספר משלי, שכחתי איך קוראים לו," הוא צועד סביבי במעגל, "הוא בעצמו אומר לנו שאנחנו לא מבינים אפילו משהו קטן, אפילו פסיק ממה שבאמת קורה סביבנו, אז למה, נימאנד," צרחת זעם נקרעת מפיו ופניו מתנפחות אדומות כמבקשות להתפוצץ מול עיני הנדהמות, "למה לא הקשבת כשהזהירו אותך? למה הכנסת את עצמך לעניינים שהסבירו לך שהם מעבר להבנה שלך?" והוא שב ופושט את כף ידו מולי וסוטר על לחיי בעוצמה מטלטלת.
המטלית נפלטת מפי.
אני מביט בו, עיני מטושטשות. מנסה להשתחרר מהכבלים ההדוקים, הגסים, השורפים את מפרקי ידי.
הוא עומד ומתבונן בי רועד מזעם. פניו חתומות.
"אני עוד אתפוס אותך," אני מגרגר, אומר לו בלחש, "אחתוך לך את הזין ואתקע לך אותו בפה."
הוא מחייך בלעג ומתיישב על הכיסא.
"חבל שאתה לא שוקל את המילים שיוצאות לך מהפה," הוא מסנן מצדי פיו, "לכן עכשיו, לצערי," חיוך רחב נפרש על פניו, "אתה תשקול שיניים בידיים." והוא מסמן בראשו לדמות העומדת מאחורי.
הנהג הבריון נעמד בינינו. הוא לבוש בגופייה שחורה ללא שרוולים, המתפקעת על גופו הענקי. אני רק זוכר את ידו הכבדה המקועקעת כולה מונפת מולי ומטיחה אגרוף אדיר בפני.
שקט סביב. אני מבקש לפקוח את עינַי. עיני השמאלית לא נפקחת, דבוקה בעפעפיה. מבעד לעיני הימנית המראות מטושטשים. צללי אדם נעים מולי שחורים ואפלים. מים קרים, קפואים ניתזים על
פני ונוזלים מתחת לחולצתי הלחה כולה. אני מנסה ללקק מהם אךלשוני חסומה בסחבה התחובה בפי. הכאב בראשי עמום. אני מביט לעבר החלונות המכוסים בווילונות חומים כהים. עכשיו אמצע הלילה, אני מבין. מישהו נעמד מעלי, בוחן אותי.
"הוא התעורר," אני שומע קול לא מוכר.
האיש לוקח מטפחת לחה ומוחה בה את עיני. עיני הימנית נפקחת. קרבס קרב אלי מקצה האולם. הוא מתיישב מולי. הפעם הוא נשען בגבו על מסעד הכיסא, רגליו פשוטות לפנים והוא אוחז בידו בלחמנייה עם קציצת בשר. הוא לועס מולי בשקט, מדי פעם לוגם מכוס בירה גבוהה המונחת על השרפרף שלצדו.
כעבור רגע קולו בוקע אלי מן הדממה: "זה לא מכובד וגם לא תרבותי לדבר ככה." הוא מוחה במטפחת נייר את שפתיו. אני מהמהם מולו. צווארי כואב, דואב עם כל תזוזה.
"ובטח," הוא ממשיך, "כשגברת מכובדת ומבוגרת, שכל כוונותיה טובות, מעורבת בסיפור הזה." הוא מתכופף, מרים את כוס הבירה ולוגם ממנה עד תומה. "גברת שנעשה לה עוול!" הוא צועק לפתע בזעם, מרים את כוס הבירה הריקה, הכבדה, מול פני ומטיח אותה מולי בטירוף. אני שומע את שריקת מעופה קרוב לאוזני, מתנפצת ברעש גדול על הקיר, כמה מטרים מאחורי.
"בסוף אתה תהרוג אותו, אנחנו לא צריכים את זה," רוטן קול מבוגר בחשכה מאחורי גבי. אני מנסה להזיז את צווארי אל הצד, לעבר הקול, אך כאב חד מפלח את עורפי.
"הוא היה צריך להקשיב לאזהרות שלי ושל האחרים." קרבס נעמד זקוף, מוחה את כפות ידיו במפית בד ומבטו מופנה מעלי. "מי אמר לו לדחוף את האף היהודי הגדול שלו בעניין הזה!" "לא נשאר לנו הרבה זמן." אני שב ושומע את הקול בוקע מאחורי.
"אני יודע," רוטן קרבס. הוא אוחז במסעד הכיסא ומקרב אותו אלי, מתיישב מולי.
"אתה מבין," הוא פונה אלי בקול שקט, "אולי עכשיו זה הזמן להסביר לך איזה עוול נעשה כאן. אישה מבוגרת, מסכנה. כשהיתה ילדה קיבלה מתנה. אתה יודע מי נתן לה את המתנה?" הוא מנמיך את קולו. "גרינג. הרמן גרינג עצמו נתן לה את המתנה," הוא לוחש ביראה, "ליום ההולדת השנים־עשר שלה. ציור שהיא אהבה כשביקרה אצלו באחוזה עם אבא שלה, שקראו לו במקרה היינריך הימלר." הוא מקרב אלי את פניו הנוצצות מזיעה. "היא לא גנבה את הציור," הוא צועק, "היא קיבלה אותו במתנה. ציור יפה של
צועני שהיא מאוד אהבה. רק מה," קולו רועם, "אחרי המלחמה התברר שהציור הזה נגנב נעלם. דווקא הציור הזה נעלם. אתה לא מבין מה זה עשה לנפש רכה של נערה צעירה. הציור הזה, שהיה תלוי אצלה בחדר," הוא מתרומם מהכיסא, "סימל עבורה את ימי הילדות היפים שלה ואת אבא שלה שהיא כל כך אהבה." קרבס נעמד לצדי, מניח את ידו על כתפי. "וכל השנים הארוכות האלה שאחרי המלחמה ליוותה אותה השאלה לאן הציור שלה נעלם." הוא אוחז בסנטרי, מטה אותו כלפי מעלה. "אתה מסכים איתי," הוא מקרב את פניו ולוחש, "שכל אחד מאיתנו היה מתייסר אם היה נעלם לו חפץ כל כך חשוב מימי הילדות שלו, חפץ שהוא אהב ושהזכיר לו את אחד מהוריו, נכון?" הוא שומט את סנטרי.
"אבל מה," הוא מחייך ומתיישב בכיסא, "לפני כמה שנים התגלה לנו במקרה שהציור תלוי בבית של איזה יהודי זקן מסריח בארץ שלך. אלוהים יודע מאיפה הגיע אליו הציור." הוא סוטר קלות על ברכי. "ושלא תחשוב שביקשנו את הציור חזרה ככה סתם. אני עצמי," הוא מרים את קולו וטופח על חזהו, "נסעתי אליו לישראל, ישבתי איתו בצורה הכי מנומסת שאפשר, וביקשתי לקנות את הציור. ומה עשה החזיר היהודי הזקן?" הוא מתכופף ותופס בשערי, מושך את ראשי אליו ומקרב את שפתיו אל אוזני.
"הוא זרק אותי מהבית שלו," הוא לוחש ומרפה את אחיזתו ממני.
"אז אל תגיד שזה לא הוגן." הוא נד בראשו כעבור רגע. "זה פשוט לא הוגן."
אני מביט בו נדהם, עיניו מתקשרות בדמעות.
"אני באתי בטוב," הוא ממשיך וקולו רועד, "באתי לעזור לאישה מבוגרת, מכובדת. אתה לא מבין מה היא עושה למען גיבורי המלחמה הזקנים שלנו מהאס־אס, גיבורים שתרמו כל כך הרבה ובסוף זרקו אותם לכלבים. אלה גיבורים שהיום צריך לעזור להם כאילו הם עכברים, והכלב היהודי השפל הזה זורק אותי
מהבית שלו!" עיניו יוקדות ופניו הולכות ומתאדמות.
"אבל אל תדאג," הוא משתהה לרגע ומכחכח בגרונו, "הזקן המכוער קיבל את שלו. הציור הזה חזר אליה, לגברת דוקטור בורוויץ, או בשם נעוריה — הימלר," הוא מדגיש בגאווה.
אני נדחף קדימה, מהמהם.
"זה בסדר, זה בסדר." קרבס דוחק אותי לאחור בכתפי. "אני יודע מה אתה רוצה לשאול, אבל זה באמת לא עניינך איך זה קרה. אני רק אספר לך," הוא רוכן אלי, "שזה לא היה פשוט לגייס את הכסף כדי לשלם לגנב ההוא, שגם היה שרץ יהודי לא קטן." הוא מנופף בידו בביטול. "ולקבל את הציור. היו לו עיניים
גדולות." הוא מביט מעבר לכתפי ומחייך. "אבל מה, ייאשתי אותו, גרמתי לו להאמין שקשה מאוד למכור את הציור," הוא צוחק, "עד שבסוף הוא התפשר."
אני מגרגר בפי לעומתו.
קרבס מתעלם ממני ופונה לעבר הדמות הנשענת בגבה אל הקיר שלצדי. "כבר מאוחר, לא?"
"אני לא רוצה להישאר פה עד הבוקר," עונה לו האיש.
"טוב, אני מסיים."
קרבס מקרב אלי את פניו. "ואתה האידיוט," הוא מסנן כלפי, "הזקן הזה שלח אותך לחפש את הציור. מה הוא חושב, שאנחנו מטומטמים? שאנחנו לא יודעים שהוא קיבל את כספי הביטוח? הלוואי שהיה לי בכיס חצי ממה שהחזיר היהודי הזקן הזה קיבל מהם בשביל הציור. אז מה הוא עוד רוצה?" הוא מרים את קולו בצעקה. "ואתה," הוא אומר בלעג, "רצת כמו כלב בשבילו. בעצם, כמו נמלה," הוא מגחך. "ומזהירים אותך, ומזהירים אותך, ואתה לא רוצה להקשיב." וידו מכה בחטף על עורפי מכה עמומה.
"ואתה ממשיך לשאול שאלות, ומיליון אנשים מסבירים לך שזה לא עניינך בכלל." הוא מתרומם מהכיסא וצועד סביבי.
"אז ככה." הוא נעמד כעבור דקה. "יש סיבה שאני משאיר אותך עוד בחיים. זה שתפסיק לרוץ ולרחרח אחרינו, בזה אני בטוח," הוא אומר בבוז, "אבל מה שאתה צריך לעשות, ואני יודע שתעשה את זה, זה ללכת לבית של החזיר היהודי הזקן, להתיישב מולו ככה, כמו שאתה נראה עכשיו, ולמסור לו דרישת
שלום חמה ממני." והוא סוטר בעוצמה אדירה על פני. אני חש בעצמות גולגולתי המזדעזעות בכאב נורא ועוצם את עיני. להבות אש מלחכות את לחיי הימנית הבוערת אדומה, וסילונות של דם ניגרים מאפי, זורמים לצווארי ומכתימים את דשי מקטורני.
דמות קרבה אלי, מתכופפת מולי. רעמת שיער לבנה בוהקת על ראשה. עיני הימנית נפקחת במעט לקראתה. הדמות מזדקפת ובוחנת אותי.
"די, מספיק, אתה תהרוג אותו, בוא נזוז." אני שומע את האיש אומר בקול תקיף. בדמדומי הכרתי אני מזהה לפתע את הפנים. זה עורך הדין שישב עם קרבס בליטרטור האוס בברלין בפגישתנו הראשונה, וזה האיש שצעד בגבו אלי יחד עם קריסטין בשדרה החמישית.
אני מבקש לומר לו דבר אך פי חסום.
מישהו משליך שמיכת בד גסה על ראשי, מלפף אותה בחבל סביב חזי. הוא פורם במהירות את קישורי החבל המהדקים את מפרקי ידי ורגלי אל הכיסא ומניף אותי על כתפו. גופי מיטלטל כשק על גבו והדלת נטרקת מאחורינו.
צעדיו נחפזים על השביל. הוא מתמהמה לרגע במעלה המדרגות, אוחז בי כבחיה שניצודה. בידו השנייה הוא פותח את דלת תא המטען של המונית ודוחק את גופי פנימה. אני עוצם את עיני בחוזקה. טלטולי הדרך מכים בי בכאב. כל גופי דואב. כעבור דקות ארוכות המונית נעצרת. דלת תא המטען נפתחת
וידיים מושכות באלימות את המזוודה הדחוקה לרגלי. דממה מסביב. נשמע רק קול נפילת חפץ כבד הנחבט במי הנהר. המונית ממשיכה בדרכה. גופי שב ומיטלטל, בוער בכאב, מתגלגל ולפתע נחבט בחוזקה בדופנות תא המטען. המונית נעצרה שוב. צעדים נחפזים אלי. הידיים הגדולות, העבות, מתירות את החבל סביב חזי, מסירות מעלי את שמיכת הבד. האיש אוחז בי בשתי ידי ובשתי רגלי כבכבש שחוט ומושך אותי מתא המטען. הוא מטלטל אותי כסחבה ובהינף אחד משליך את גופי כאבן אל סבך שיחים
בקצה חלקת דשא. פי נפער באוויר בהפתעה והסחבה עפה מלועי שעה שאני נחבט באדמה בכאב נורא. אוושה חרישית יוצאת מפי. אני מצמיד את לחיי לגרגירי האדמה ושוקע מעולף.
מישהו מטלטל בחוזקה את כתפַי.