חשרת עננים מכסה את הרקיע. אני עושה את דרכי מנמל התעופה לביתי, מצטנף במושב האחורי של המונית ועוצם את עיני. לאוּת הדרך פושטת באיברי. תשוש אני יורד מהמונית, עולה אל הדירה ומשליך עצמי על הספה. טיפות גשם מתדפקות על התריסים המוגפים, קצבן תחילה אטי ולבסוף מתגבר והולך כקול תופים עמומים. עיני נעצמות, שרידי תודעתי מבעבעים בי במחשבות אקראיות, השוקעות והולכות אל תרדמה כבדה, טרודה. אמי פותחת את דלת החדר ונכנסת בלאט פנימה. היא מתיישבת לצד שולחן הכתיבה, מוציאה ערמת ניירות מאחת המגירות ומסובבת את פניה לעבר מיטתי. אני משים עצמי ישן, מצמצם את גופי. היא רוכנת על שולחן הכתיבה. הדפים, בכתב ידה הצפוף, העדין, נערמים על השולחן והיא שקועה במלאכתה. אני מביט בה בגבה. היא אינה חשה בי. ידה רצה כאחוזת טירוף על הדפים המתמלאים בקצב בשורות צפופות, כבדות מצער אך מבעבעות בשמחה.
לפתע היא מסובבת אלי את פניה. אני מצמצם את עיני במהירות. פניה חסרות בשר, חלולות, אך עיניה עדיין חיות, מביטות בי באהבה, אהבה עמוקה, אהבה מלאה, אהבה שאין כמוה לאהבה, אהבת אם רכה ששכחתי שהייתה קיימת מעולם.
אמי מתרוממת ממקומה, מפנה אלי את גבה וצועדת אל פתח החדר. גופה הולך ומתפורר לנגד עיני, רוח קמה ונושבת באפרו.
אני מזדקף מבוהל מהספה, מביט פעור עיניים במחזה. הכול ריק מסביב, ערמת הניירות מונחת על שולחן הכתיבה ואני מזנק לעברה, אוחז בה, ועיני בולעות את המילים. תודעתי הולכת ומתבהרת, אך
הכרתי הולכת ומאפילה. עצב שוקע בי ומכביד עלי. אני מניח את מצחי על זרועי ונרכן אל קצה השולחן כבתפילת תחנון. גופי רועד, גועה בבכי. אני מתעשת ומזדקף על הכיסא, מביט בערמת הדפים; משהו בהם לא ברור לי. אני מקרב אותם אל עיני. כתב היד המעוגל, העדין, הצפוף, הולך ומשנה את צורתו מול פני. אותיותיו מתרחבות, מזדקרות, וזוויתן מתחדדת. בהירות תודעתי מכה בי, לבי נמלא באושר גדול, אך אני מבקש לבכות, דמעות של צער וחדווה נקשרות בעיני. הטלפון מצלצל. עיני נקרעות בבהלה.
הוראס על הקו.
"הגעת?" קולו נשמע מעודד.
"לא מזמן נחתִּי, אני מאוד עייף." אני מתיישב על הספה.
"מתי תבוא?"
"אני חייב לישון, אבוא מחר."
"למה התעכבת?"
"לא היה מקום על הטיסה," אני מגמגם.
"תשתדל להקדים," הוא נאנח. "יש לנו הרבה על מה לדבר."
"טוב," אני רוטן, מבקש לסיים את השיחה.
"אתה זוכר שמחרתיים זה ערב ליל הסדר, אין לנו הרבה זמן."
"אגיע מוקדם." אני חסר סבלנות.
הוא מנתק את השיחה.
אור דהה, אפור, מתגנב לחדרו של הוראס מבעד לווילונות הכבדים.
הוא יושב בכורסה בגבו אלי. אני צועד מפתח החדר ונעמד מולו, מושיט לו את ידי. כף ידו רפה וכתמים חומים מהוהים של זקנה מכסים אותה.
אני מתיישב בכורסה מולו. שמיכת בד שחורה, גסה, עוטפת את ברכיו ואצבעותיו לופתות את שוליה.
"אתה יודע." פיו שהצטמק נפער מולי. "לעת זקנתו היתה לדוד המלך אבישג השונמית, ומה לי יש?" הוא נאנח. "שמיכה ישנה שבקושי מחממת אותי, אבל גם זה משהו." הוא מצביע על בקבוק הוויסקי שעל השולחן.
אני מוזג לעצמי מהמשקה ומביט בפניו שהאפירו. יותר מחודש עבר מהפעם האחרונה שנפגשנו וארשת ימי החיים האחרונים נחתמה על פניו. גבות עיניו העבותות התרופפו ונפלו על קצות אישוניו, לחייו שקעו, סנטרו נסדק וצווארו נקמט והאפיר כסחבה.
"אז איך היתה הנסיעה?" קולו חלש.
"אתה לא מתאר לעצמך," אני פותח בהתלהבות, "כל כך הרבה דברים גיליתי שם, הבחורה הצרפתייה…"
"יודע מה," הוא קוטע אותי, "עוד מעט נגיע לזה, קודם תיגש לשם." הוא מצביע לאחור. "קניתי לך משהו, זה על השולחן."
"מה זה?"
"לך, לך לשולחן, זה על השולחן," הוא מאיץ בי.
אני ניגש לשולחן הכתיבה הרחב, מביט בחטף בתצלומים הממוסגרים המונחים על המכתבה. הוראס ואשתו ביום חתונתם. תצלומים של בנו ובתו עם בני זוגם, וגם תצלום משפחתי אחד גדול; כולם מסובים סביב שולחן אוכל רחב.
"מצאת?" הוא קורא.
"את מה?"
"הקופסה על המכתבה."
קופסת סיגרים מעץ אלון מונחת על המכתבה ועליה מעטפה לבנה.
"אתה מתכוון לקופסת הסיגרים?" אני קורא לעברו.
"כן, ואל תשכח את המעטפה."
אני לוקח את קופסת העץ והמעטפה ומתיישב מולו.
"זה בשבילך." הוא מסמן בראשו על הקופסה.
"לא היית צריך." אני מניח את הקופסה על השולחן.
"מספיק." ידו מצביעה על המעטפה. "יש כאן מכתב עבורך, תקרא אותו רק כשתגיע הערב הביתה."
"עבורי?" אני תמה וטומן את המעטפה בכיס המקטורן.
"כן, עבורך, אבל עכשיו תפתח את הקופסה."
"עכשיו?"
"כן, כן, עכשיו."
אני קורע את חבקי הנייר הדבוקים לאורך פתח קופסת העץ. מרים את המכסה וריח חריף, משכר, מכה בנחירי. בכריות אצבעותי אני ממשש את הסיגרים המשובחים, העבים, המסודרים בקופסה כחיילים במסדר, ונושא את עיני אל הוראס בתמיהה.
חיוך נתלה בקצה שפתיו.
"תביא לי אותה לרגע." הוא מצביע על הקופסה.
אני מקרב את הקופסה הפתוחה אל נחיריו. הוא מרחרח בה כחיה. "אפילו להריח אני בקושי יכול," הוא רוטן, "לא נשאר לי דבר מתענוגות החיים האלה."
"אל תדאג, המצב שלך עוד ישתפר," אני מנסה לנחמו.
"מספיק," הוא מבטל את דברי בבוז, שב ומצביע על הקופסה.
"את הסיגרים האלה," עווית עקומה של חיוך מתפשטת על פניו, "תעשן רק במקרים מיוחדים, ובכל פעם, אני מבקש, תחשוב עלי קצת."
"זה בטוח," אני צוחק.
"אתה יודע מה אומרים." ראשו נרכן. "האדם מת פעמיים. בפעם הראשונה, שעה שמחזיר את נשמתו לבורא, ובפעם השנייה ברגע שבו נושאים את שמו בפעם האחרונה."
"אני מקווה שזה לא יקרה ביום שבו אעשן את הסיגר האחרון מהקופסה," אני מגחך.
הוא מתעלם מדברי ועוצם את עיניו.
אני סוקר את החדר, מתבונן בתמונות שעל הקירות, בספרים. המכתבה הכבדה ניצבת בקצה החדר על רגלי אריות מגולפים, ובגבם אלי התצלומים המשפחתיים. רעיון צץ במוחי.
"מחר ערב ליל הסדר." הוראס פוקח את עיניו. "הערב עורכים את בדיקת החמץ."
"הערב?" אני מתנער.
"כן, הערב. אני זוכר את סבתי וסבי בגרמניה." עיניו מתלחלחות. "יותר משמונים שנה עברו מאז. סבתי החביאה חמץ בכמה פינות בבית. באתי אליהם, ילד בן חמש או שש, להשתתף בבדיקת החמץ. הבית היה חשוך. סבי הלך בין החדרים ונר בידו וסבתי צעדה אחריו. החזקתי בידו השנייה, מחפש איתו את החמץ. כשהיינו מוצאים כמה פירורי לחם שסבתי החביאה באיזו פינה, סבי היה אוסף אותם בנוצה אל כלי שסבתי החזיקה. מוזר שנזכרתי בזה עכשיו," הוא ממלמל לעצמו. "הם מתו שניהם באותה שנה ועוד מעט לא יהיה מי שיזכור את זה בכלל."
שתיקה משתררת. הוא מהנהן דקה ארוכה ולבסוף לוחש, "זהו, לא נשאר עוד הרבה זמן, לכן הזמנתי אותך בדחיפות." עיניו נפקחות אלי. "צריך לסדר את העניינים בינינו."
אני מביט בו בשאלה.
"אתה רואה את המצב שלי." הוא טופח קלות על חזהו. "אני מבקש ממך שתעזוב את הסיפור הזה."
"איזה סיפור?"
הוא שותק לרגע. "הסיפור של הציור. אני לא רוצה להתעסק בזה יותר."
"למה אתה מתכוון?"
"אתה מפסיק לחפש את הציור."
"על מה אתה מדבר?" אני מבולבל. "מה פתאום? אתה לא מבין איזה דברים גיליתי עכשיו, נראה לי שאני יודע מה קרה שם."
"אמרתי לך," הוא קוטע אותי, "לא רוצה להתעסק בזה יותר ולא רוצה לשמוע."
"הוראס." פני מאדימות, אני רוכן קרוב אליו. "אתה חייב לשמוע מה סיפרו לי בניו יורק. אני ממש, אבל ממש קרוב לפתרון."
"אתה בטוח?" לעג מתגנב לקולו.
"כן. אספר לך רק דבר אחד שתבין."
"אני מבקש ממך." כף ידו מורמת מול פני. "לא רוצה לשמוע ואני שב ומודיע לך, זהו, משימתך הסתיימה."
"אבל למה? מה קרה?" אני נדהם.
"מה לא ברור כאן? אני לא בריא ולא יכול נפשית להמשיך להתעסק בזה."
"לא מבין, אחרי כל המאמצים האלה?"
"אין פה מה להבין." קולו רועד. "אתה רואה שלא נשאר לי עוד הרבה זמן."
אני נסוג לאחור ונשען על גב הכורסה, חוכך בדעתי. "אז תסביר לי, הוראס," אני לא מרפה, "בשביל מה היו כל הנסיעות האלה, כל הכספים שהוצאת?"
הוראס נד בראשו. "זה בסדר, אני יודע כמה טרחת ומבין שנודעו לך כמה דברים, אבל זה מאוחר מדי ומסוכן מדי." קולו נעשה רך, מנחם.
"מסוכן? למה?"
הוא מביט בי, עיניו צהובות. "אני ממש מבקש ממך שלא תמשיך הלאה, אני לא יכול לעסוק בזה יותר. אני מוותר."
גופי נסוג, מתכווץ.
"אבל אל תדאג," הוא מחייך, "לא שכחתי את ההתחייבות שלי כלפיך."
אני מביט בו בשאלה.
"אני מתכוון לכסף."
"לכסף?"
"כן, למה שסיכמנו שתקבל כשכל העניין הזה יסתיים."
"אבל הוא לא הסתיים," אני מוחה.
"הוא הסתיים!" הוא מרים את קולו במאמץ, כשואב את כוחותיו האחרונים מתחתית בור הווייתו המרוקנת.
"אבל, הוראס," אני לא מוותר, "אתה חייב לשמוע משהו על…"
"די!" הוא קוטע אותי בצעקה, מכה בידו על מסעד הכורסה. פניו החיוורות מאדימות ועורקי צווארו הבולטים מתנפחים ורוטטים בזעם.
אני שב ונסוג לאחור, שותק.
הוא מחרחר לרגע, אוסף אליו את האוויר במאמץ. חזהו עולה ויורד בכבדות. נשימתו השורקנית נחלשת ואט־אט הוא הולך ונרגע. אצבעותיו נאחזות במסעד הכורסה והוא מזדקף, מיטיב את השמיכה שכמעט נשמטה מעליו ומביט בי ארוכות.
"גש למכתבה." קולו צרוד. "במגירה העליונה תמצא מעטפה חומה גדולה. תביא אותה לכאן." הוא שולף מפתח קטן מכיס מכנסיו ומניח אותו על השולחן.
"באיזו מגירה בדיוק?" אני לוקח את המפתח.
"במגירה העליונה, האמצעית." הוא קצר רוח.
אני ניגש למכתבה, פותח את המגירה העליונה ומבחין במעטפה חומה גדולה המונחת על גבי ערמת מסמכים. לאחר מכן אני מגשש בעיני בין התצלומים המשפחתיים המונחים על המכתבה.
מבטי נתקל באחד מהם. אני מרים את התצלום ומביט בו בעיון. זה נראה תצלום מהשנים האחרונות. אין ספק, זוהי תמונת בתו של הוראס יחד עם בעלה. זה שאיננו. אני מניח את התצלום על השולחן, מוציא את הטלפון הנייד, מכוון את העדשה ומצלם אותו. אני שב וממקד את העדשה לפניו של הגבר ומצלם אותו פעם נוספת.
"מצאת?" קורא אלי הוראס.
"כן, כן, מצאתי." אני מחזיר במהירות את התצלום למקומו, לוקח את המעטפה מהמגירה ונועל אותה.
"הכול בסדר?" הוראס מביט בי בחשד כשאני מתיישב מולו.
"כן, כן, המנעול קצת נתקע לי." אני מושיט לו את המעטפה. "מה יש כאן?"
"עוד מעט תראה." הוא פורם את קצה המעטפה העבה, מקרב אותה אל עיניו ומביט בתכולתה. חיוך רפה מתפשט על פניו. ידו בוחשת בתוך המעטפה והוא שולף ממנה חבילת שטרות עבה.
"זה בשבילך." הוא דוחף לעברי את החבילה.
אני שותק.
הוא שולף חבילת שטרות נוספת מן המעטפה. "וגם זה בשבילך."
אני מביט בשתי החבילות. "מה זה?" אני מנסה להסתיר את ההתרגשות בקולי.
"כמו שדיברנו." הוא מושך בכתפיו. "מאה אלף דולר. חמישים אלף בכל חבילה."
"אתה רציני?"
"זה מה שסיכמנו, לא?"
"אבל עוד לא מצאתי את הציור."
"מספיק." פניו שבות ומאדימות. "דשנו בזה מספיק. מבחינתי הכול נגמר. קח את הכסף וזהו." הוא מצביע ביד רועדת על שתי החבילות.
אני מביט בהן בהיסוס. משהו כאן לא ברור.
"קח גם את זה." הוראס משליך את המעטפה הריקה על השולחן. "שים בה את הכסף, שלא תסתובב ככה ברחוב."
אני מכניס את שתי החבילות למעטפה, מניח אותה על השולחן ומוזג לעצמי עוד כוס ויסקי. עיני נשואות אל הוראס. ישנו עוד איזה עניין שבוער בי.
"הוראס." אני רוכן אליו. "רק עוד משהו אחד קטן, הבטחת שתספר על הציור של סזאן."
"איזה סזאן?" הוא תמה.
"התמונה שלקחת באוסטריה, מוולף, יחד עם הסוטין?"
"אה, כן." הוא מביט בי מהורהר. "למה אתה שואל?"
"כשביקרתי אצלך בפעם האחרונה סיפרת לי על הסוטין ועל הסזאן ועל כל מה שקרה שם אצל צוקורס וולף, עם הנערה, זוכר?"
"כן, זוכר." הוא נד בראשו.
"הבטחת שתספר מה עשית בסוף עם הסזאן," אני דוחק בו.
"זה חשוב?"
"הפסקת את הסיפור באמצע."
הוא שותק דקה ארוכה ולבסוף מביט בי. "זה כבר לא משנה, ובין כך אני עוד מעט הולך," הוא ממלמל בהשלמה כמרגיע את עצמו. "סיפרתי לך על הבחור ההוא מהקיבוץ, זה שגייס אותי לקבוצה?"
"כן, זה שוולף פצע אותו."
"נכון. בקיצור, אם היו תופסים אותי עם שתי התמונות האלה, אני לא צריך להסביר לך מה היה קורה. הייתי מואשם בביזה והיו קושרים אותי לרצח וזה הרבה שנים בכלא צבאי." הוא משתתק ונושם ארוכות. "בכל אופן, הבחור ההוא מהקיבוץ לקח ממני באותו ערב את שתי התמונות."
"מה הוא עשה איתן?" אני קוטע אותו.
"הסתיר אותן. ובאותו בוקר שבו העבירו אותי בסיס, אחרי שבוע בערך, כשעמדתי לצאת להולנד…" הוא שב ומשתתק לרגע. "הגיע הבחור ההוא, לקח אותי לאיזה מבנה נטוש והוציא שם ממקום מחבוא גליל קרטון. שתי התמונות היו ארוזות בתוך הגליל ולא היתה לי בעיה להכניס אותן לתיק הבד הצבאי שלי."
"ככה לקחת אותן איתך?"
"כן, אף אחד לא חשד." הוראס מחייך. "אבל היה לי הסכם עם הבחור. אני אטפל במכירת התמונות באירופה וכשניפגש בארץ כשאחזור, הוא יקבל חלק מהמכירה."
"ומה קרה?"
"כשהגעתי להולנד הפקדתי את התמונות בנאמנות אצל עורך דין יהודי מאמסטרדם שהכיר את הורי. לא היה אפשר אז למכור תמונות; לאנשים בימים ההם היה בקושי מה לאכול. ואני עדיין הייתי חייל בבריגדה ובאירופה שרר תוהו ובוהו. בכל אופן, ידעתי שאני צריך לחכות שהמצב יתייצב."
"כמה זמן היו התמונות אצל עורך הדין?"
"חמש שנים, אולי שש."
"מה, כל כך הרבה זמן?"
"כן. לא רציתי להביא אותן לארץ, זה היה מסוכן ומיותר. ובכלל, רוב התקופה שאחרי המלחמה ובזמן מלחמת השחרור שהיתי באירופה."
אני מביט בו בשאלה.
"רכשתי נשק עבור ההגנה."
"לא סיפרת לי."
"לא סיפרתי לך הרבה דברים." הוא מחייך. "זה היה התפקיד שלי בהגנה." הוא סופק את כפיו. "בסוף מלחמת השחרור חזרתי לקיבוץ, אבל מיד עברתי לגור פה בחיפה, לשנתיים בערך, עד שנסעתי לניו -יורק."
"ומה עשית עם הבחור ההוא שעזר לך?"
"איזה בחור?"
"זה שמסר לך את הגליל עם התמונות."
"אתה לא יודע?" הוראס מביט בי ומושך את השמיכה עד לסנטרו.
"למה שאדע?" אני לא מבין.
מבטו של הוראס לא סר ממני. "הוא מת. נהרג במלחמת השחרור, בקרב על צפת."
"זה מוזר." עננה חולפת לרגע בראשי.
"מה מוזר?" הוראס בוחן אותי.
"כלום." אני מנופף בידי לביטול. "סתם נזכרתי במשהו."
אני מבקש לרגע לשאול לשמו של הבחור, אך מוותר. כל כך הרבה שנים עברו מאז.
עיניו של הוראס נעצמות.
"הוראס, תמשיך." אני מטלטל את ברכו.
הוא פוקח את עיניו. "אני עייף," הוא ממלמל.
"רק תסיים את הסיפור," אני דוחק בו. "מה קרה עם התמונות?"
"מה קרה עם התמונות?" הוא חוזר אחרי כהד. פניו נקמטות ממאמץ. "מה קרה?" הוא מיטיב את ישיבתו ונאנח. "בשנת חמישים ואחת עזבתי לניו יורק. אלו היו ימים קשים בארץ. הפלגתי באונייה למרסיי ומשם המשכתי לאמסטרדם. פגשתי את עורך הדין; אני חושב שהגעתי ברגע האחרון, הוא כבר היה מאוד זקן, הוא מסר לי את הגליל."
"ו…"
"לקחתי ספינה מרוטרדם לניו יורק ושם, חודשיים אחרי שהגעתי, הכירו לי סוחר אמנות יהודי צעיר. אני חושב ששמו היה סולומון."
"סולומון?" אני נרתע.
"כן. עד כמה שאני זוכר גם הוא הגיע מאירופה." הוראס מביט בי בשאלה.
"אתה מדבר על קני סולומון? פגשתי אותו עכשיו!" אני קורא בהתלהבות.
הוראס מרים מולי את ידו. "אתה רוצה שאמשיך?"
אני מהנהן.
"אז תן לי, אני עייף." מבטו מתקשה. "סולומון הזה מכר עבורי את הסזאן."
"קני סולומון?" אני מזדקף.
"ביקשתי ממך, אתה רוצה לשמוע?"
"טוב," אני נכנע.
"אל תשכח, התמונה היתה מהסדרה של 'הר סנט ויקטואר', אחד הנושאים החשובים של סזאן. רבים רואים בסדרה הזאת את ראשית האמנות המופשטת, ואתה יודע מי היה הקונה?" הוא מזדקף בגאווה.
"מי?"
"רוקפלר הבן. הוא שילם עבור הציור מאה ועשרים אלף דולר." הוראס מדגיש כל מספר ומספר. "אתה יודע מה היו אז מאה ועשרים אלף דולר? הון כסף. סיפרתי להם שהתמונה היתה שייכת להורי." הוא מחייך בסיפוק ומיטיב עליו את השמיכה.
"ומה עשית עם הכסף?"
הוא שב ומחייך. "נשארו לי מאה אלף דולר בדיוק מהמכירה, אחרי העמלה של סולומון. זה היה הרבה כסף." הוא נד בראשו. "הרבה מאוד כסף."
"אז מה עשית איתו?"
"פתחתי חנות תכשיטים ברחוב ארבעים ושתיים. זה הפך להיות עסק גדול. היינו מלכים שם בניו יורק, איזה ימים אלה היו." הוא עוצם את עיניו.
אני מכחכח בגרוני. "ומה קרה עם הסוטין?"
"מה הכוונה?"
"אני מבין ששמרת את הציור."
"בוודאי." הוא מרים את קולו. "זה היה הדבר היחיד שנותר לי מהורי." פניו פונות אל הקיר הריק שעליו היה תלוי הציור. "בכל השנים, בכל פעם שהייתי מתבונן ב'צועני', חשבתי על הורי, על זה שבזכות הציור הזה הם קנו לי את חיי. נסתרות דרכי האל," הוא נאנח.
קול רעמים רחוקים נישא אלינו מהים. האור מבעד לחלון הולך ומאפיר.
דממה שוררת בחדר. אני מביט במעטפה החומה המונחת על השולחן. שב ומביט בפניו של הוראס. הן שקטות. עפעפי עיניו נפערים לרגע ושוב צונחים, ונשימותיו נפלטות מפיו בשריקה חדה.
סוכנת הבית ניצבת לפנינו כבמטה קסמים. היא אוחזת בידה האחת כוס מים ובידה השנייה תוחבת לפיו של הוראס גלולה לבנה. היא מערה לפיו חצי מהכוס ופונה אליו.
"הכול בסדר?"
הוא מהנהן.
"הוא נראה לי מאוד עייף." עיניה סוקרות אותי בתוכחה. היא מביטה על המעטפה החומה המונחת על השולחן.
"אני כבר הולך," אני מפטיר לעברה.
"כדאי," היא מציינת בענייניות. "אתה רואה כמה הוא חולה."
הוראס מזדקף במקומו במחאה ונושא אליה את עיניו. "תני לנו עוד חצי שעה, יש עוד משהו שאני רוצה להגיד לו."
הוראס מחכה שדלת החדר תיסגר אחריה, אוסף את נשימתו ופותח בלשון מתנגנת, "רבי שמעון הקָפר אומר במסכת אבות." עיניו נעצמות והמילים יוצאות מפיו צלולות ובהירות: "וְדַע שׁהַכּל לְפִי הַחֶשׁבּוֹן, וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרֶך שׁהַשׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָך." הוא משתהה לרגע ופוקח את עיניו לעברי. "אתה מבין את המשמעות?"
"לא בדיוק," אני מודה.
הוראס שומט את השמיכה על ברכיו ומגביר את קולו, "שמעון הקָפר רוצה לומר, אל תטעה לחשוב שאחרי מותך לא יחכה לך דבר. שם בשאול יבואו חשבון על כל המעשים הרעים שעשית, כי כמו ש'על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה מת, כך על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני הקדוש ברוך הוא', ואני," הוא מנמיך את קולו, "תמיד הייתי איש אמונה, ואני יודע כי בעוד זמן לא רב אתן את הדין על מעשי."
"מה הדברים הכל כך גרועים שעשית?"
"אל תיתמם, היית כבר צריך להבין." הוא מסיט ממני את מבטו.
"אבל בסך הכול, הוראס," אני מנסה לנחמו, "איך שאנחנו לא מסתכלים, היו לך מה שנקרא חיים טובים, נכון?"
הוא לא עונה.
טיפות גשם מהססות, תועות, מתדפקות על שמשת החלון ועיניו נתלות בהן שעה ארוכה.
"זה כנראה המלקוש, הגשם האחרון." הוא מסב אלי את פניו.
"כנראה." אני מהנהן.
הגשם מתגבר.
"חיים טובים," קולו עולה אלי מן הדממה. "תראה אותי עכשיו! אבל אתה צודק," חיוך מר עולה על פניו, "חייתי חיים מלאים ותמיד ידעתי שהזקנה היא חלק מהחוזה של החיים. אבל מה שכואב לי," הוא נאנח, "זה שהמוח שלי צלול, ברור וחד ואני מביט בבהירות ההכרה על הגוף שלי ורואה איך הוא קמל, נגמר. המכונה הזאת עוד מעט לא תעבוד." הוא מניח את כף ידו על לבו. "וההבנה הבהירה הזאת לא קלה." הוא מהנהן באטיות ומצביע על בקבוק הוויסקי. "תמזוג לנו כוסית."
אני מהסס לרגע, מבטי נתלה בדלת החדר. לבסוף אני מוזג לשנינו מנת ויסקי כפולה.
הוא מקרב ביד רועדת את הכוס לשפתיו, לוגם מן המשקה בהנאה.
"אתה בטח מכיר את הבדיחה המפורסמת," הוא מחייך. "איזה קומיקאי ידוע סיפר שכשהוא הגיע לגיל שמונים הרופא אסר עליו להמשיך לעשן סיגרים ולשתות. ובכל זאת, הוא סיפר למקורביו, הוא לא הקשיב לרופא והמשיך בשלו. כששאלו אותו כעבור שנים מה הרופא אומר על התנהלותו, אתה יודע מה הוא ענה?"
"מה?"
"שהוא לא יודע, הרופא מת."
אנחנו צוחקים בקול.
הוראס מביט בנוזל הצהבהב שעוד נותר בתחתית הכוס ומערה אותו לגרונו בלגימה אחת אחרונה.
"הוראס, רציתי לשאול אותך משהו שקשור למקרה של צוקורס וולף." אני מרגיש שזו שעת רצון לפניו.
"תשאל." הוא מניף את ידו.
"שני האחים האלה, וולף, אני מבין שהם החזיקו אצלם בבית תמונות חשובות."
הוראס מגחך. "הם ידעו בדיוק מה לגנוב מהיהודים, וגם התברר בדיעבד שהרוצח ההוא הימלר הסתיר אצלם לקראת סוף המלחמה חלק מהתמונות שבזז."
"אתה זוכר שדיברנו על וולף, בעל הגלריה מברלין?" אני שואל אותו בהיסוס.
הוא נושא אלי את פניו. "לא אמרתי לך?" הוא תמה.
"מה?"
"וולף הזקן, מהגלריה, הוא בנו הבכור של קארל וולף, העוזר האישי והנאמן של הימלר." הוראס מדגיש את דבריו. "צוקורס, ההוא שחיסלנו, היה דודו."
"אתה רציני?" אני נרעש.
"מאיפה אתה חושב שהוא בנה אחרי המלחמה כזו גלריה לתפארת?" הוא מגחך. "וולף ירש את הגלריה ממשפחת אמו, רוזנדורף, וחיזק אותה באוסף מרשים מאוד. אלוהים יודע מאיפה הוא הביא את התמונות," הוא אומר בבוז.
"עכשיו אני מבין," אני נסער, "למה הוא לא רצה להתערב בעניין של הציור ושלח את כולם אל קרבס."
"בדיוק." הוראס מהנהן. "מה הוא צריך בגילו לפתוח את קופת השרצים הזאת, אחרי שהוא ישב עליה בשקט כל כך הרבה שנים. לא שמת לב ללבוש שלו?"
"עניבת העור הבווארית?"
"בדיוק," הוא צוחק. "ראית מישהו בברלין מסתובב עם הדבר המטופש הזה? אבל וולף בא מאזור מינכן, מבוואריה, מהלאומנים האלה. זה מה שאמרתי לך," קולו מרצין, "תפסיק עם החיפושים שלך, זה מסוכן."
"מסוכן?" אני מסתקרן. "למה אתה מתכוון?"
"נימאנד, דיברנו על זה." הוא רוטן. "ואני רוצה שתזכור," פניו מרצינות, "שכל הבעיות והשאלות עתידות לבוא תמיד על פתרונן."
"אני לא מבין."
"אתה עוד תבין ובקרוב." הוא מחייך כנהנה מהמסתורין שהוא מטיל סביבו. "לא תמיד אתה רואה במציאות המקיפה אותך, הנוכחת, את מהות הדברים ומוצא בה את הפתרון לשאלות המציקות לך. לעתים, רק הזמן שחולף וההוויה שמשתנה הם שיביאו לך את הפתרון."
אני מנסה להבין למה הוא רומז ונזכר כי דברים דומים אמר לי אז, במסעדה ההיא בעיר התחתית.
"ואם הזכרנו את ההוויה המשתנה, לא אסתיר ממך, שאני גם מתרגש." פניו נוטות אלי.
"מתרגש? ממה?"
"מהמוות! אתה מכיר משהו יותר מסקרן מהמוות?" הוא מנמיך את קולו ורוכן אלי. "זה חייב להיות דבר מטלטל, מדהים. משהו מעבר לכול." קולו משתנק. "אני יודע שהוא יבוא בחטף, ממש בקרוב ואז…" הוא משתתק לרגע. "קצת מוזר להגיד אבל אני מתרגש מהפגישה הקרובה שלי עם מלאך המוות."
על מה הוא מדבר בדיוק, אני תוהה. דבריו בלתי ברורים, נוגעים בקצה תודעתי.
הוראס משעין את לחיו על כף ידו ומביט בי. "אני עייף ואנחנו צריכים להיפרד, אבל לפני שתלך, יש עוד סיפור אחד שאני רוצה לספר לך."
"בעניין הציור?" אני מקווה.
הוא מעקם את פניו. "זה סיפור על הבעל שם טוב."
"אה," אני רוטן מאוכזב, סקרנותי מתפוגגת.
"זה סיפור קצר ואני רוצה שתיקח אותו עמך."
"טוב." אני מושך בכתפַי בהשלמה.
"יהודי אחד," הוא פותח בקול שקט, "היתה לו בת יפהפייה עם כל המעלות האפשריות, ורבים ביקשו לשאת אותה לאישה, אך אותו יהודי היה כה עני שלא היה לו כסף לנדוניה, כך שלא היה יכול להשיא אותה. יום אחד בא אליו אחד מן השדכנים והציע לו שייקח עבור הנדוניה הלוואה מאיזה גביר בכפר הסמוך. בתחילה התנגד היהודי בתוקף, אבל יום אחר יום ראה את בתו יושבת לבדה בבית בצערה עד שלבסוף החליט לנסוע אל אותו גביר ונטל ממנו הלוואה לשנה. הגביר החתים אותו על שטר חוב וזה לקח את הכסף והשיא את בתו.
"הימים עברו ומועד פירעון ההלוואה הלך וקרב, והיהודי, כמו שחשש בתחילה, לא היה לו מאין להביא את הכסף. בעיר הקרובה ישב אדמו"ר ידוע והיהודי החליט כי יבקר אצלו וישאל בעצתו.
היהודי נסע אל האדמו"ר וסיפר לו את סיפור ההלוואה. שמע אותו האדמו"ר ואמר שילך לבית המדרש הקרוב, ישב שם ויאזין לשיחתם של תלמידי החכמים, אולי משם יבוא הפתרון לצרתו.
מעודד עשה היהודי כדברו, הלך לבית המדרש וישב שם באחת הפינות, לא הרחק מקבוצת תלמידי חכמים, והאזין לשיחתם. אך אלו לאכזבתו במקום לדבר בדברי תורה, דנו שם במחירי הסוסים בשוק הגדול. חזר היהודי לביתו מאוכזב ושבור לב, וכעבור פחות מחודש מת מצער.
"שנים ספורות לאחר מכן, יצא הבעל שם טוב, שכבר היה ידוע ומפורסם בגדולתו, לנסיעה, מלווה בעדת חסידיו. באחד המקומות החליט לפתע הבעש"ט כי הוא ופמלייתו יסטו מהדרך וייסעו להתארח בכפר הקרוב אצל אחד מהגבירים החשובים שהיה גם הוא מחסידיו. כשהגיע הבעש"ט אל הגביר, נרעש זה
מבואו של האורח החשוב וציווה על משרתיו לערוך סעודה גדולה לבעש"ט ולכל פמלייתו. כשישבו לסעודתם, שאל הרב את הגביר כדרך העולם על פרנסתו ומעמדו, וזה סיפר לו על הצלחתו הרבה
ועושרו הגדול. בתום הסעודה אמר הבעש"ט לגביר שהוא ראה בבואו אליו אורוות גדולות בחצר והוא מבקש לבקר בהן. כל הנוכחים במקום תהו מה העניין שמוצא הבעש"ט באורוות סוסים, אך הגביר שמח על ההזדמנות להראות לו מעושרו ולקח אותו לסיור באורוות. שעה שביקרו באורוות נחה עינו של הבעש"ט על אחד הסוסים, שהיה בריא וטוב מראה, והיה לו לזה הסוס כתם על המצח, וביקש מהגביר שייתן לו את הסוס הזה במתנה, אך הגביר התנצל בפני הרב ואמר לו כי זהו הסוס האהוב עליו מכולם
ומתאים לכל צרכיו, ובכל פעם, למשל, ששלושה סוסים אינם מצליחים למשוך את הקרון, הוא מביא את זה הסוס והוא מצליח למשוך את הקרון לבדו, וכך נקבעה אהבת הסוס בלבו.
"כששבה כל הפמליה לביתו של הגביר, ישב עמו הבעש"ט והמשיך וחקר אותו על מעשיו ועסקיו הענפים וזה סיפר לו כיצד לווים ממנו אנשים רבים ממון, כולל הפריצים החשובים שבאזור. שמע זאת הרב וביקש ממנו שיראה לו את שטרי חובותיו, וזה הביא לפניו בגאווה ספר גדול ועבה שבו מצויים כל שטרי החוב. דפדף הבעש"ט בשטרי החוב עד שהתעכב על אחד מהם וביקש ממנו הרב שייתן לו את שטר החוב הזה במתנה. תמה הגביר ואמר לבעש"ט, למה לך שטר החוב הזה, שכן זה כמה שנים שבעל
החוב המסכן מת ולא נשאר אחריו דבר כדי לסלק את החוב. אמר לו הבעש"ט, בכל זאת אני מבקש את השטר, ונתן לו הגביר את השטר במתנה. לקח הבעש"ט את השטר, קרע אותו לעיני כולם ומחל מחילה גמורה למת בעל החוב על חובו.
"ואחרי זה פנו כולם והמשיכו בשיחתם. כעבור פחות משעה נכנס לחדר בריצה מנהל האורוות, ניגש בבהלה לגביר ולחש לו משהו באוזנו. פניו של הגביר הלבינו מצער ונראה עליו שהוא נסער. שאל הבעש"ט את הגביר מה קרה, וזה סיפר לו כי בזה הרגע הודיעו לו כי הסוס האהוב עליו קרס לפתע במקומו ונפח את נשמתו. והבין הגביר כי לא דבר ריק הוא. ניחם אותו הבעש"ט ואמר, היהודי הזה שנשית בו ולא היה לו איך לפרוע לך את חובו, כשעלה לשמים נפסק דינו שיעשה לך נחת רוח ויעבוד
עבורך בעבודות קשות, ונשמתו התגלגלה בסוס והוא עבד עבורך בנאמנות כל השנים האלו, ועכשיו, כשנקרע שטר חובו ונמחל לו, נפסקה חיות הסוס והוא חזר למקומו."
השמש שקעה והגשם פסק. הוראס נושם בכבדות ושותק ארוכות. אנו מביטים האחד בפני השני. "זהו, אתה יכול ללכת," הוא מתנער ומושיט לי את ידו. היא כבדה.
אני מתרומם מהכורסה, אוסף את המעטפה עם הכסף ואת קופסת הסיגרים ונעמד מולו.
"לקחת את המכתב?" הוא נושא אלי את עיניו.
"הוא פה." אני מצביע על כיס מקטורני.
"אל תשכח לקרוא אותו יותר מאוחר הערב, בבית."
אני מניח את ידי על כתפו. "תרגיש טוב, הוראס, אנחנו נדבר."
"אם ירצה השם," הוא ממלמל.
סוכנת הבית ממתינה לי מעבר לדלת, אני צועד אחריה במסדרון.
"אני מבינה שהסתדרתם." היא פותחת את דלת הבית ומביטה במעטפה החומה שבידי.
"למה את מתכוונת?" אני תמה.
"חשוב להוראס שתהיה מרוצה."
מה לה ולכל זה, אני לא מבין.
"אתה מרוצה, נכון?"
איני יודע אם תחינה או לעג בקולה.
"הוא מאוד חולה." פניה מביטות בי מפצירות.
אני יוצא אל הגן, מגשש את דרכי שפוף על אבני השביל הרטובות. מענפי עצי האורן זולגות טיפות מים על ראשי. עיניה מלוות אותי, ננעצות בגבי עד שער היציאה.
ריח שתן חריף מכה בנחירי בכניסה לבניין שבו מתגוררת לאה. אני מטפס במהירות במדרגות לקומה השלישית האחרונה ומקיש על דלת הדירה, מאזין לצעדיה הנחפזים.
"למה כל כך מאוחר?" היא פותחת את הדלת. "אני מחכה לך כבר יותר משעה."
"מצטער." אני נכנס פנימה. "לא ידעתי שהפגישה תהיה כל כך ארוכה." עיני סורקות במהירות את חלל הדירה. משהו כאן השתנה.
"תשב," היא מפטירה לעברי בעייפות. "פשוט אין לי הרבה זמן."
אני מתיישב מולה על הכורסה הישנה, השחוקה בשוליה, מביט סביב. רהיטים בלים עומדים בין קירות הבית העירומים והתריסים מוגפים מפני חשכת הרחוב.
"מתי החלטת לנסוע?" אני מביט בשתי מזוודות גדולות שחורות העומדות מול דלת הכניסה, תרמיל גב פתוח מונח עליהן.
"לפני חודש בערך."
"מה פתאום?"
"זהו." היא מצביעה לכיוון החדר של בתה. "עוד מעט היא גומרת את הלימודים והולכת לצבא." היא משתתקת ונוטלת סיגריה מהקופסה המונחת על השולחן, מדליקה אותה ושואפת ממנה ארוכות.
"היא כבר לא צריכה אותי." היא מחייכת במרירות. "ולי, כמו שאתה יודע, אין כבר מה לחפש פה."
"למה את אומרת כזה דבר?"
"אל תיתמם." קולה מתקשה. "כל הגברים האלה שאני פוגשת…" ידה מונפת בביטול ומבטה ננעץ בי.
אני נע בחוסר שקט על הכורסה, מתחרט לרגע שבאתי.
"איפה היית?" היא משנה את נושא השיחה.
"בניו יורק."
"כמה שאני אוהבת את העיר הזאת," היא אומרת בערגה. "יש לי משם הרבה זיכרונות טובים. נסעת להרבה זמן?"
"לא, לשבועיים בערך," אני לא מדייק.
"גם זה משהו."
"אז לאיפה את נוסעת?" אני מזדקף בכורסה.
"ניו זילנד."
"ניו זילנד," אני מופתע. "באמת? למה לשם?"
"אתה מכיר מקום יותר רחוק מכאן על המפה?" היא צוחקת.
"נשמע טוב, אבל מה תעשי שם?"
"אעבוד באיזו מסעדה או משהו כזה." היא משפילה את מבטה.
"אתה יודע," היא נושאת את עיניה, "השנים האחרונות כאן לא עשו לי טוב."
אני מהנהן.
"אם אשאר פה," היא מנמיכה את קולה, "אני נדחקת למבוי סתום. האנשים האלה שאני מכירה, הם לא משהו, ואחרי כל מה שעברתי פה…" קולה מהורהר. "ככל שהזמן עובר ככה יהיה לי יותר קשה לצאת מהמלכוד הזה." היא שואפת שאיפה ארוכה מהסיגריה ומכבה אותה בריכוז במאפרה המונחת על
ברכיה.
"חיכיתי שהילדה תגדל, וזהו, אני סומכת עליה," היא כאילו מדברת לעצמה. "אני בטוחה שהיא תסתדר, רק שלא תעשה את הטעויות שאני עשיתי." היא נאנחת. "אז עכשיו הגיע הזמן לנסות להציל משהו מהחיים האלה כל עוד אני יכולה."
"ומתי את נוסעת?"
"מחר בלילה, מיד אחרי ליל הסדר. אתה לא מבין כמה אני מחכה לנסיעה הזאת." היא משתתקת.
אין לי מה לומר לה. אור צהוב חיוור מאיר על החדר מהנורה החשופה התלויה מעלינו ושקט כבד, טורד, שורר סביב.
היא בוחנת את ציפורני ידיה ולבסוף מרימה אלי את מבטה. "קפה?"
"אני צריך ללכת, לא אעכב אותך."
"הכול בסדר." היא נעמדת לצדי, מניחה את כף ידה על כתפי ופונה אל המטבח.
בדרך לחיפה, לפני הפגישה עם הוראס, נזכרתי משום מה בגברת אחת מבוגרת שהכרתי. הגברת רכשה ממני לפני כעשר שנים תמונה של צייר ידוע. לפני כשנתיים היא חזרה אלי עם התמונה וביקשה שאמכור אותה עבורה. כעבור חודשיים או שלושה מצאתי קונה, אלא שאז נודע לי כי הגברת בינתיים נפטרה.
במשפחתה התחולל מאבק ירושה מכוער על עיזבונה שכלל כמה בתים וכסף רב, ואני העדפתי לשבת ולשתוק, מחכה שהדברים יתבהרו. אך בינתיים, שמונת אלפים הדולרים שקיבלתי עבור התמונה הלכו והתמוססו בידי עד שלא נותר מהם דבר.
אני מביט בדירה הריקה. במזוודות העומדות בפתח הבית. זכרתי מביקורי הקודם כאן עד כמה הדירה עלובה, ועדיין, גם עתה, מכה בי הדלות בהווייתה החמצמצה.
אני ממשש בכיס המקטורן אחר המעטפה החומה שמסר לי הוראס לפני כמה שעות. "אני ניגש לשירותים," אני קורא ללאה ומגשש את דרכי אל חדר הרחצה, סוגר אחרי את הדלת ומוציא את המעטפה. שתי חבילות סדורות של שטרות מונחות בה. אני מוציא מאחת החבילות קבוצת שטרות, סופר אותם וטומן אותם בכיס מכנסי. את המעטפה החומה הגדולה אני מחזיר לכיס המקטורן ויוצא מהשירותים.
לאה יושבת כפופה על הספה, אוחזת בידה סיגריה. כוס קפה וצלוחית זכוכית עם כמה עוגיות מונחים על השולחן, אני מתיישב מולה על הכורסה. היא נושאת לעברי את מבטה. "אני מצטערת, זה כל מה שיש לי להציע לך, הבית התרוקן."
אני מחייך בסלחנות ונוטל את ספל הקפה לידי.
אנו שותקים. אני מביט בדמותה הגבוהה, הכפופה מעט. עשן הסיגריה מתערסל סביב פניה העייפות. טרדות החיים חרצו תלמים דקים בלחייה ובצדי ארובות עיניה, כקורי עכביש כמעט בלתי נראים, ועיניה שנדלחו בעצבותן הביטו בי כמעט בתחינה תחת אור הנורה הרפה.
"את יודעת," אני קוטע את הדממה, "חשבתי על משהו."
היא בוהה בי.
"את הרי נוסעת, רוצה להתחיל משהו חדש, אז חשבתי לתת לך משהו."
היא מזדקפת בשאלה.
אני מוציא מהכיס את חבילת השטרות ומניח אותה על השולחן. "קחי את זה, זה בשבילך."
היא מביטה בערמת השטרות באי־הבנה מהולה בתדהמה.
"השתגעת! מה אתה נותן לי כזה סכום?" היא מצביעה על הערמה.
"קחי!" אני דוחף לעברה את השטרות.
"אני לא מבינה."
"אספר לך משהו בקיצור." קולי ענייני. "ישנה איזו גברת שאני חייב לה כסף אבל היא נפטרה. את יכולה לראות את זה כאילו אני מחזיר לגברת הזאת את החוב."
"על מה אתה מדבר? מה הקשר?"
"יש פה שמונת אלפים דולר," אני מטעים בשלווה, "וקיבלתי הערב פה בחיפה סכום כסף גדול. זה בסדר, קחי את הכסף, זה יעזור לך."
"אתה משוגע, באמת משוגע." עיניה נוצצות. "למה אתה לא מחזיר את הכסף ליורשים?"
"אין למי להחזיר."
"זה סכום גדול." היא רוכנת אל השולחן, אצבעותיה מרפרפות על השטרות.
"קחי את זה," אני מפציר בה, "זה יעזור לך לנסיעה, וחוץ מזה," אני מצביע לעבר הקיר מאחוריה, "תשאירי משהו לבת שלך."
היא מביטה בי בשתיקה. מהססת היסוס אחרון. לבסוף היא אוספת את השטרות, קמה ממקומה וניגשת למטבח.
אני שומע את אחת המגירות במטבח נפתחת ומיד נטרקת. צעדיה מהדהדים בחלל הכמעט ריק, היא נעמדת מאחורי, ידה מונחת על כתפי, אני מסתובב אליה, היא מושיטה לי בחיוך כוס בירה ומתיישבת מולי.
אני שב וסורק בעיני את חדר האורחים הצר, מביט במזוודות. "אני רואה שכבר ארגנת הכול."
היא מהנהנת ונשענת על גב הספה, מדליקה עוד סיגריה ושואפת ממנה בשקיקה. עננים מדודים של עשן נפלטים מפיה, מרחפים מעל ומתכנסים כחופה תחת תקרת החדר.
"אתה יודע." היא נוטה מעט קדימה, אפופת מחשבות. "גם דן, בחודש לפני שרצחו אותו, תכנן לנסוע לאוסטרליה."
"לא ידעתי." אני מושך בכתפי. "אז למה הוא לא נסע?"
"הוא התחיל להתארגן, אבל לא הספיק."
"כן," אני מהנהן, "פגשתי אותו בערך שבוע לפני שנרצח, זה היה מוקדם בערב, הייתי עם אשתי והצענו לו שנלך לשבת באיזה מקום. הוא אמר שהוא ממהר לחזור הביתה והסביר שלאחרונה הפסיק להסתובב בערב ברחובות. באותו רגע זה נשמע לי מוזר, חשבתי שהוא סתם מתחמק מאיתנו."
"כבר אז הוא ידע," היא נאנחת, "שהרוצח עוקב אחריו ברחובות ומחכה להזדמנות המתאימה. הוא ידע שזמן הנקמה הגיע."
"את זה הבנתי רק אחרי שזה קרה."
"חבל שלא נסענו לאוסטרליה," היא ממלמלת לעצמה. "הוא היה בטוח שהם לא יגיעו לשם. חשבתי להצטרף אליו. הוא רצה לקנות כרטיס גם לבת שלי," היא מגחכת במרירות, "אבל לפני שהספקנו לזוז גמרו אותו שם על המדרכה, ברחוב העלייה בתל אביב. איזה סוף," היא שבה ונאנחת.
"לפחות היו לו כמה שנים טובות כאן בארץ, אחרי שחזר," אני מנסה לנחם אותה.
"אולי, אבל לא היה לו שקט. הוא הרי הפליל את השותפים שלו בארצות הברית, וכשהם יצאו שם מהכלא הוא ידע שהוא חי על זמן שאול. לפעמים אני חושבת שנמאס לו לברוח ולחיות בפחד והוא החליט לוותר." היא משתתקת ומשפילה את מבטה.
אני מביט בשעון. הפגישה הזאת אינה מובילה לשום מקום.
"תגיד." היא מביטה בי מחייכת. "אֶת רוני, סוחר האמנות מחיפה, הכרת?"
"בטח," אני מגחך. "כשדן חזר מארצות הברית, רוני הוא זה שהכיר בינינו."
"אז אתה חייב לשמוע את הסיפור הזה, שתבין מי היו החברים שלו," היא צוחקת במרירות וזוקפת את גווה. "כשהאף־בי־אַי עצרו את דן בבית שלו בניו יורק והאשימו אותו בסחר בסמים," היא מכחכחת בגרונה, "היה נראה שהוא עומד בפני עונש מאסר של עשרים, אולי אפילו שלושים שנה. בזמן שהוא היה עצור ועדיין לא חתם על ההסכם שבו הפליל את כל החברים שלו מהכנופייה," היא מנמיכה את קולה, "בא רוני לבקר את אמא של דן בדירה שלה ברחוב פרישמן בתל אביב. האמא היתה אז בערך בת שבעים, אישה בודדה ששמחה על הביקור הבלתי צפוי."
"ראיתי אותה בלוויה," אני קוטע אותה, "היא היתה אז כמעט בת תשעים."
"בכל אופן," היא ממשיכה, "רוני שאל לשלומה ולשלומו של דן, וזו דיברה על מר גורלה והודתה לו על הביקור. בסוף הביקור, כשרוני קם ללכת, הוא שאל את האמא אם היא יכולה לעשות לו טובה קטנה. הוא הרי מתגורר בחיפה, ונסחב לכאן עם ארבע תמונות. הוא מבקש לדעת אם אפשר להשאיר אצלה את התמונות למשמרת, עד שיחזור לתל אביב בשבוע הבא. אמו של דן שמחה לעזור לו ורוני העלה את התמונות אליה לדירה. כל התמונות היו מזויפות," היא מגחכת.
"למה אני לא נופל מהכיסא?" אני שואל בלחש.
"אחרי יומיים," היא ממשיכה, "התקשר רוני לסוחר אמנות אחר ששמו מיקי, שגם הוא לא היה כליל השלמות. רוני סיפר לו שדן השאיר אצל אמו, לפני שנסע, ארבע תמונות של אמן ידוע, וכעת אמו של דן חייבת למכור אותן כדי לשלוח כסף לעורך דין בניו יורק. כמו כל אוכל נבלות, מיקי התלהב, ורוני והוא באו לבקר את האם אחרי כמה ימים. בזמן הביקור התעניינו שניהם בשלומה ובשלומו של דן ולבסוף, כשעמדו לעזוב, שאל רוני את האם הזקנה אם הם יכולים לקחת איתם את ארבע התמונות.
התמונות היו מונחות בפינת החדר ומיקי לא הסיר מהן את עיניו במשך כל זמן הפגישה. האמא אמרה לו, 'איזו שאלה, בטח שאתה יכול לקחת אותן,' ומיקי שהיה מאוד מרוצה מהעסקה שילם לרוני באותו ערב את תמורתן," היא מצחקקת. "אחרי חודש בערך גילה מיקי שהתמונות מזויפות. הוא בא כולו זועם לרוני ודרש ממנו את הכסף חזרה, ואתה יודע מה רוני ענה לו?"
"מה?" אני מחייך.
"רוני לא הבין מה הוא רוצה ממנו. בסך הכול הוא עשה טובה לדן ולאמו, שיבוא אליהם בטענות."
"איזה טיפוסים." שנינו גועים בצחוק.
"לדן לפחות היה סגנון, לא כמו אלה," היא אומרת כעבור רגע. "לא הפסקנו לצחוק איתו, אבל תראה איך הוא גמר." היא נדה בראשה בעצב. "רוכב אופנוע ירה בו ברחוב כמו כלב."
"מה את רוצה, הוא בחר להיות עד מדינה ולהפליל את החברים שלו."
"אתה יודע שהוא גדל פה, לא רחוק." היא מתעלמת מדברי האחרונים. "בבת גלים. הוא סיפר לי כשהיה ילד והיה נכנס למכולת, בעל המכולת נתן לו לצאת רק אם הוא פרש מולו את שתי כפות ידיו הריקות." היא מצמצמת את עיניה. "זה כאב לו."
"כבר כילד סימנו לו את המסלול," אני נאנח. "גם לי הוא סיפר את הסיפור הזה, ואל תשכחי שכבר בגיל עשרים הוא ישב בבית סוהר."
"טוב, הוא לא הלך לאוניברסיטה כמוך," היא אומרת בלעג. "גם אם אתה לא פושע ושולחים אותך בגיל כזה לבית הסוהר אתה תצא פושע. אתה יודע למה הוא ישב אז בבית הסוהר?"
אני נד בראשי.
"זה היה בסוף שנות השבעים, הוא קנה סחורה מהלבנונים ב'גדר הטובה', ושילם להם בדולרים מזויפים שהאבא החורג שלו הדפיס."
הטלפון הנייד שלה מצלצל, היא מביטה במספר שעל הצג ומניחה את המכשיר באדישות על השולחן. שתיקה משתררת בינינו.
"כבר מאוחר." אני שב ומביט בשעון. "את בטח עוד צריכה להתארגן."
"כן."
"לאה, אני שמח שנפגשנו הערב." אני מתרומם מהכורסה.
"ואני בטח ששמחה." היא קורצת בעינה, קמה ממקומה וקרבה אלי, אוחזת בכף ידי. "תודה." היא נושקת לי על שפתי.
אני מרפה ממנה וניגש אל הדלת.
"נראה לך שדן רצח פעם מישהו?" אני מסתובב אליה על סף הדלת.
היא מביטה בי מופתעת.
"מה את אומרת?"
היא מושכת בכתפיה. "הוא היה חלק מהעולם הזה," היא אומרת בלחש. "נראה לך שהוא היה יכול להימנע מזה?"
"אולי." אני נד בראשי. "אבל עכשיו אני מבין."
"את מה?"
"האיש שפגשתי הערב לפני שבאתי אלייך אמר לי פעם משהו שאני מבין אותו רק עכשיו."
"מה הוא אמר?" היא נדרכת.ְ
"זה בארמית, הוא ציטט מפרקי אבות: 'עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּך וסוֹף מְטַיְפַיִך יְטוּפוּן'." אני הוגה את המילים באטיות.
היא מביטה בי בשאלה.
"יש סיפור בפרקי אבות: אחד החכמים הלך לצד הנהר וראה גולגולת אדם צפה על המים, הוא פנה אל הגולגולת ואמר לה: 'את טיבעת אנשים בעברך, ועכשיו אחרים טיבעוך, וסוף אלה שטיבעו אותך שיטביעו גם אותם'."
היא מביטה בי בלגלוג ואומרת, "אתה אופטימי."
"למה?"
"אתה מאמין שיש דבר כזה בעולם שלנו?" היא מגחכת.
"למה את מתכוונת?"
"לתקווה המטופשת הזאת, שיש בעולם מידה כנגד מידה," היא מדגישה בלעג. "עוד לא הבנת שאין צדק? שהכול מקרי בעולם." אצבעותיה מלטפות בסלחנות אימהית את לחיי והיא סוגרת אחרי את הדלת.
את הספר ״סוחר אומנות ושמו נימאנד״ ניתן להשיג בכל חנויות הספרים ובאתר עברית