להרעיב את המניפולציה "הדואגת" // פנינה אמור

 הסיפור הקצר ממחיש קטע מסיטואציה תקשורתית בין חברות:

"מה שלומך, יקרה שלי?
נעלמת לי אתמול בערב – דאגתי."
הודעה קטנה, עטופה לבבות.
אבל מאחוריה – עיניים סורקות.
שני סימני וי בוואצפ, מאשרות את קריאתה.
רוני הרגישה את הדופק שלה עולה.
זה תמיד אותו טון – מתוק מידי, דואג מידי, תובע מידי.
והיא שוב מתלבטת אם לענות, להרגיע או להסביר מדוע אינה עונה.
 אם לא תענה מיד תגיע הודעה: "הכל בסדר, את כועסת עלי?"
ואם היא תענה –  "איזה כיף, כבר חשתי שהיא כועסת ומתרחקת."

ככה בשקט המניפולציה עטופה בשמיכה חמה של אהבה.
בהתחלה רוני האמינה שזו אהבה שמהולה בדאגה.
שהחברה שלה ממש אכפתית, אך עם הזמן הבחינה בדפוס.

מיכל לא דאגה לה, מיכל דאגה לשלוט בקצב חייה.
"לא ראיתי אותך בפייס יומיים, הכל בסדר?
ראיתי שהתחברת בוואצפ, אז למה לא חזרת אליי?
חשבתי שתגיעי למסיבה עם כל החברות מהעבודה.
האם עשיתי משהו, ואני לא יודעת?"
כל משפט נעטף בדאגה, אבל רוני הרגישה שהדאגה הזו נושכת.

זו אינה דאגה, זו סקרנות רעבה.
 צורך לדעת, לבדוק, לוודא שהיא שם, זמינה נאמנה.
 ובכל פעם שרוני נעלמה לשעתיים, הגיעה הצגה קטנה.
"אני פשוט דואגת לך, את חשובה לי… אבל אם זה יותר מידי תגידי…"
והמסר החבוי – תעני לי מיד, או שאני נעלבת.

עד שיום אחד, רוני פשוט לא ענתה.
לא דקה, לא שעה גם לא יום שלם.
 הטלפון זעק, ההודעות נערמו.
"מה קרה? הייתי לא בסדר, אני בסך הכל דואגת,
כנראה שאני יותר מידי בשבילך."

והפעם רוני לא התפתתה להרגיע.
היא קראה, נשמה עמוק וחשבה.
לא כל דאגה היא אהבה, לפעמים היא רק עטיפה יפה לצורך בשליטה על סקרנות.
 אחרי יומיים, דממה, המניפולציה רעבה לתגובה, ולא מקבלת פירור- ופתאום, שקט שרר.
 השקט לא היה נוח, אבל נקי, לא היה בו אשמה ולא צורך להסביר.

רוני הבינה –
כשמפסיקים להאכיל את המניפולציה היא  גוועת מרעב.
היא נראית כמו דאגה, מריחה כמו אהבה, אך בעצם, זו רק שליטה בתחפושת של אכפתיות.
 ומאז, כשהטלפון שלה מאותת על הודעה נכנסת, רוני שואלת את עצמה:
"האם זו דאגה – או חיטוט עטוף במתיקות."
 ורק אז, מחליטה אם לענות.

 רוני למדה שדאגה אמיתית נושמת, אינה לוחצת, לא תובעת ולא חונקת. היא שואלת ומכבדת את השתיקה והדחייה.
כי בסוף, לא כל דאגה היא מניפולציה, אבל כל מניפולציה אוהבת להתחפש לדאגה.

יש כוח אחד שמתפרק ברגע שהוא מאבד קהל- המניפולציה.

אנשים שמרגישים דחף עז למשוך את האחר לשיחה, להשפיע ולגרום לו לפעול כרצונם, משתמשים במילים כבחכה.
הם מאכילים אותנו במניפולציות עטופות בדאגה וכך, "דגים" אותנו ברשתם, מצפים לעוד פיסת מידע, עוד רגש, עוד הוכחה שאנחנו עדיין שם ברשתם.

ראיתי אותם –
 הם לכאורה אנשים רגילים רק שבויים בפחדיהם.
 המניפולציה היא השריון שלהם, הדרך להסתיר בושה, להרחיק אשמה ולהעמיד פנים שהם בשליטה.
 השליטה הזו, עדינה, מתוחה כבלון מנופח מידי.

 אנשים המנפחים את המניפולציה כבלון, מלאים בהלה כאשר הבלון מתפוצץ  עליהם.
המניפולציה –  נטייתה להתפוצץ, לעיתים ברעש, לעיתים בשקט, אבל תמיד בזמן אמת.
 כאשר אנו מנסים להרגיע, להסביר, לפייס – אנחנו רק מוסיפים לה אוויר.

המניפולציה אינה נחלשת מעוצמת הכוח, היא נעלמת  מרעב.
 ברגע שלא מגיבים, היא מתרוקנת וברגע ששותקים, היא גוועת.
להרעיב את המניפולציה, זו אינה נקמה, זו הגנה עצמית. בחירה במודעות לשמור על נפש נקייה מרעלים רגשיים, לב פנוי וראש צלול.

כאשר המניפולציה מורעבת היא מתמוססת, והאוויר סביבנו נעשה נקי לנשימה.
מאז שלמדתי להרעיב מניפולציות, הן הפסיקו להזמין אותי לארוחות רגשות אשמה.

פנינה אמור:
ספרות חינוך ועיצוב, מאבחנת דידקטית, עיצוב ותכנון פנים וסביבה, מנהלת ענף חינוך, ר.ג.ש. פסיכולוגיה.