פרופ' אמוץ דפני – ינשופים, פרחים ואהבת אדם: סיפורו של חוקר אחד שהטבע בלבבו

סיפורו של פרופ' אמוץ דפני הינו סיפור כיצד ילד שאסף פרחים לשבת בשנות ה־60 הפך לחוקר מוביל של יחסי פרחים וחרקים, מורה נערץ ואספן ינשופים נלהב. זהו סיפור חיים מלא סקרנות, אהבה לטבע ותחושת תודה מתמשכת על כל יום.

כידוע, יש אנשים שהמקצוע שלהם הוא רק עבודה. לעומתם יש כאלה, נדירים יותר, שעבורם זוהי שליחות, אהבה וגם מקור לשירה. כך הוא הדבר בחייו של חוקר ותיק, הבוחר מדי יום להביט בפרח ולהתפעל מחדש מהחכמה המסתתרת בו.

לראות פרחים המושכים חרקים ומרמים אותם

בשעת בוקר מוקדמת, לפני שהטל מתאדה למשל מעל עלי דם-המכבים, אפשר למצוא את פרופ' אמוץ דפני בשטח, כורע ליד פרח קטן, מתבונן, מריח, רושם לעצמו הערות קטנות. אין בכך דבר יוצא דופן עבורו, היות וכך נראים חייו כבר עשרות שנים.

הוא לא מחפש תהילה, לא פרסים, אלא רק להבין עוד פרט קטן בעולם היחסים המורכב שבין פרחים לחרקים ואודות מערכת אהבה והטעיה, יופי ותבונה, אשר קיימת כאן מיליוני שנים.

"אני מתעסק ביחסי פרחים וחרקים" הוא אומר, בקול שקט ובחיוך שמלמד שזה לא רק עיסוק, אלא דרך חיים. "מעניין אותי הצבע, הריח, הצורה. כל פעם מפליא לראות איך פרחים מושכים חרקים ובמיוחד איך הם מרמים אותם."

פרחים שמתחפשים לדבורים

הכול התחיל, כך הוא נזכר, אי שם בשנות ה־60. באותה העת היה אז ילד שסביבתו הייתה מלאה ירק ופריחה. "הייתי אוסף פרחים לשבת" הוא מספר, "ואולי אז, בדיעבד ובלי לדעת, עזרתי קצת להרוס את הטבע. אבל משם הכול התחיל."

בבית הספר התיכון היה לו מורה לטבע, כזה שלא רק מלמד, אלא מדביק באהבה. יום אחד סיפר המורה על הדבורניות ועל פרחים המחקים את צורתן וריחן של דבורים נקבות, כדי לפתות את הזכרים לבוא ולהאביק אותם. "היה זה רגע של קסם" הוא אומר. "כאשר ממש ראיתי את הדבר בעיניי. בכיתה י' נדלקתי. הרגשתי שיש כאן עולם שלם של חוכמה טבעית, של תחבולות ושל יופי".

מאז ועד היום, הוא חוקר את השפה הסודית של הפרחים: את רמיזות הצבע, את הזמזום המפתה, את משחקי הריח והצורה. לדבריו, "הטבע הוא במאי גאון. מה שפרח עושה כדי למשוך חרק זה תיאטרון. כל עלה כותרת הוא במאי משנה, כל טיפת צוף ניתן להפוך לתסריט".

הינשוף שבפנים

עם הכניסה לביתו וגם למשרדו, קשה להתעלם מהדבר הראשון שקופץ לעין: ינשופים. הללו נמצאים על המדפים, הקירות ואף בארון מיוחד שהוא ממלכת הינשופים. עשרות פסלים, דמויות וציורים של ינשופים מכל חומר וצבע.

"בצבא קראו לי ינשוף" הוא מספר. "היות שבלילות הייתי יושב ולומד, אז הודבק לי הכינוי. יום אחד חבר בא ונתן לי פיסלון קטן ואמר: "קוראים לך ינשוף, הנה קח לך ינשוף". מאז נפל הפור וזה הפך לסמל.

בשנים שחלפו הפך הינשוף שהינו סמל לחכמה, סבלנות וראייה בלילה לחלק בלתי נפרד ממנו. "אולי זה גם מה שאני" הוא מהרהר… "צופה, מתבונן, שקט, אבל ערני מאוד למה שמסביב".

הינשוף נחשב לאחד מבעלי החיים הטעונים ביותר בסמליות. זהו יצור לילי שראייתו החדה ומעופו החרישי הפכו אותו לסמל של חכמה, תבונה וראייה החודרת את החשכה.

מימיי אתנה היוונית ועד ימינו, הוא מייצג את יכולת ההתבוננות מעבר לנראה לעין, אך גם את הבדידות והמסתורין הכרוכים בידיעה.

בעוד שבמציאות הינשוף הוא צייד מדויק ובעל חוש שמיעה מפותח, הרי שבתרבות האנושית הינשוף משמש דימוי כפול: הוא גם חכם ומבין אך גם שקט, נפרד ולעיתים נושא ניחוח אפל של סוד וגורל. לצד דימויו כחכם ומיטיב, דבקה בו גם תחושת מסתורין ושקט, המזכירים את הלילה שבו הוא שוכן.

כך משלב הינשוף בין עולם המציאות לעולם הסמלים. שילוב בין חדות החושים לבין הרוך והעומק של ההקשבה והידיעה הפנימית.

ילדות נודדת, שורשים בארץ: כך נולדה אהבתו של אמוץ דפני לטבע

אמוץ דפני נולד בשנת 1944 בתל אביב, בן להורים שקודם לכן גרו בגדרה. תפקידו של אביו, מפקח בנייה מטעם הסוכנות היהודית, גרם לכך שהמשפחה נדדה כמעט כל שנתיים. הם נדדו מרמתיים לתל יצחק, ממנחמיה לרעננה ועוד.

ילדותו הייתה, כפי שאמר לימים "כמו של ילדי דיפלומטים": כל פעם נוף חדש, חברים חדשים, אך תמיד רקע אחד קבוע: נופי הארץ.

אותם נופי השרון והעמקים נצרבו בו לעד והם שעיצבו את אהבתו לטבע, לפריחה ולשורשים. כבר בילדותו נהג לשוטט בין כלניות ורקפות, בין נרקיסים, איריסים וסחלבים ולחפש להבין את סודם.
ולמה דווקא השם המיוחד אמוץ ??  

כשנולד, שקל כמעט ארבעה קילוגרמים, דהיינו תינוק חסון במיוחד. הוריו צחקו שהוא חזק ממש כמו שמשון הגיבור ולכן נקרא שמו אמוץ, מלשון "אמיץ". שנים אחר כך גילה דפני בחיוך שחקר את הנושא ומצא כי בארץ ישנם כעשרה עד עשרים אנשים הנושאים את השם הנדיר הזה.

מילד של טבע לימי הצנע אל דוקטורט בירושלים

לאמוץ דפני אח הגדול ממנו בשנתיים. יחדיו הם חוו ילדות של ימי הצנע. ימים של טבע ופשטות, שבהם היה מחסור, אך איש לא חש בו באמת, מפני שלאיש מסביב לא היה יותר.

העולם היה צנוע ופרוס על פני שבילי עפר, שדות ונחלים. מדי ערב שבת אמוץ הקפיד להביא לאימו זר פרחים: נרקיסים, כלניות ורקפות. הייתה זו מחווה תמימה של ילד אוהב טבע, שלא ידע אז כי הוא קוטף את פרחי הבר שכה ישמור עליהם בבגרותו.

כשסיים את לימודיו בבית הספר היסודי, התגרשו הוריו, ואמוץ עבר עם אימו לירושלים, בבחינת "כעכבר הכפר שעובר לעיר", כפי שיתאר זאת אחר כך.

ארבע שנים למד בגימנסיה רחביה. משם המשיך לשירות צבאי בנח"ל, ואח"כ הוצב עם חבריו בקיבוץ צובה. שם חלם להיות מורה לטבע, אך הקיבוץ לא אישר לו לצאת ללימודים. אמוץ לא ויתר. הוא עזב את הקיבוץ, חזר לירושלים והחל את דרכו האקדמית.

במשך שלוש שנים השלים תואר ראשון ולאחר מכן המשיך לתואר שני ולדוקטורט. בירושלים התגורר בדירת גג קטנה, שהייתה במרחק של שני בניינים בלבד מהגבול הירדני, מקום שידע סכנות, אך גם שקט. מקום שממנו המשיך לחלום, לחקור וללמוד את שפת הצמחים שהייתה לו מאז ילדותו לבית ראשון.

שורשיו של אמוץ דפני נטועים עמוק בהיסטוריה של הארץ וגם מעט מתחת לפני השטח

אביו, זאב, נשא בתקופת המנדט הבריטי את שם המשפחה "שם טוב", היה זה שם מוסווה שנועד להגן עליו.

באותם ימים עבד כפקיד מוכשר ורב-לשונות, אך מאחורי הקלעים הוא שימש מקור מודיעיני לאצ"ל ודיווח להם על תנועות הבריטים לחו"ל. זה היה כיסוי חכם: שם עברי תמים שצילו לא עורר כל חשד.

אך מאחורי המסכה הסתתר שם אמיתי: לורדרבאום. כשהתבגרו שני הבנים, הם ביקשו לעזוב מאחור את שמות הקוד ואת עקבות התקופה ההיא ואת השם לורדרבאום. בגיל שמונה עשרה, החליטו לעברת את שמם. "לורדרבאום", שפירושו "עץ דפנה" בגרמנית, הפך ל"דפני".

דהיינו, כך נולד שם משפחה חדש: תמצית של זהות ישראלית צומחת, שצמחה מתוך תעוזה, שורשים עמוקים ורוח חירות שנשבה כבר בדור הקודם.

מירושלים לליברפול: דרכו של אמוץ דפני אל חיפה

את דרכו האקדמית פילס אמוץ דפני באוניברסיטה העברית בירושלים, מוסד שהפך לביתו השני ולחממה לאהבתו למחקר הבוטני.

בשנת 1970 השלים את עבודת המוסמך בהנחייתה של פרופ' קלרה חן, בנושא "מחקר ביוסיסטמטי בסוג זהבית בישראל ובאזורים הסמוכים", עבודה שנגעה ליסודות זהותו כחוקר של פרחי הארץ.

חמש שנים מאוחר יותר, בשנת 1975, סיים את עבודת הדוקטורט בהנחייתם של קלרה חן ופרופ’ משה נגבי, בנושא "ביולוגיה משווה של ינבוט השדה מבתי גידול שונים בישראל", זהו מחקר שהעמיק את הבנתו ביחסי הגומלין שבין צמחים לסביבתם.

בשנת 1974 נישא לאשתו האהובה עירית, "אשת חיקו הנצחית" ויחדיו נסעו לאנגליה. עירית לימדה בבית הספר היהודי "קינג דיוויד" ואמוץ המשיך את הכשרתו המדעית במסגרת פוסט-דוקטורט באוניברסיטת ליברפול בשנים 1975–1976. תקופה זו הרחיבה את אופקיו המדעיים וחיזקה את זהותו כחוקר בינלאומי עם לב ישראלי.

חיפה – הבית שבו פרחה דרכו של אמוץ דפני

בעקבות הצעת עבודה מהמכון הביולוגי של גן החיות בחיפה, שב אמוץ דפני, לישראל בשנת 1977. בתפקידו היה אמון על כתיבת תוכניות לימוד, הדרכת מורים לטבע והכשרתם. הייתה זו שליחות חינוכית שבזכותה עברו הוא ועירית, לחיפה. העיר, שהייתה בתחילה תחנת עבודה, הפכה עד מהרה לביתם הקבוע ולבסיס שממנו צמח אחד מחוקרי הטבע הבולטים בישראל.

לאחר זמן קצר הצטרף דפני למכון לאבולוציה באוניברסיטת חיפה, שהפך לביתו המדעי במשך למעלה משלושה עשורים. בשנת 1997 הוענק לו תואר פרופסור מן המניין. ב-2012 יצא לגמלאות, אך מעולם לא פרש ממלאכת המחקר, שהינה חלק בלתי נפרד מנשימתו.

האבקה, רמייה ויופי נסתר

תחומי מחקריו של דפני רחבים ומרתקים, אך ליבם נמצא במקום אחד: בעולם ההאבקה. הוא חקר את הקשרים המורכבים בין פרחים למאביקים, את האסטרטגיות האבולוציוניות המדהימות שהתפתחו כדי להבטיח הישרדות ואת מעשה המרמה העדין שבו צמחים "משכנעים" חרקים להגיע אליהם.

דפני גילה מנגנונים ייחודיים של האבקת רמייה במשפחת הסחלביים, שבהם הפרח אינו מציע למאביק דבר, לא צוף ולא אבקה, אך מפתה אותו באמצעות צבע, ריח או צורה. הוא חקר את מנגנוני ההאבקה של עשרות מיני צמחים בארץ: מהסחלבים והלופים, דרך פרחי הצלחת האדומים: כלנית, נורית, פרג, צבעוני ועד לצמחי הסתיו והחורף כמו חלמונית, נרקיס, חצב ורקפת. גם מינים נדירים ויקרים ללב חובבי הטבע, כמו אירוס הארגמן ושושן צחור, זכו לתשומת לבו המדעית והאישית.

שני ספרים שפרסם על פרקטיקת חקר ההאבקה נחשבים כיום למדריך יסוד בינלאומי בתחום. ספריו הינם שילוב נדיר של מדע קפדני וכתיבה בהירה, מלאת אהבה לנושא.

בין מדע לאדם

אבל אמוץ דפני מעולם לא הסתפק במעבדה. לצד עבודתו המדעית, הוא היה מהחלוצים בתחום האתנובוטניקה, שהינו מדע הבוחן את יחסי האדם והצמח.

במשך שנים הסתובב ברחבי הארץ, דיבר עם אנשים מבני עדות שונות, תיעד אמונות, סיפורים ותרופות עממיות.

הוא חקר עצים מקודשים, צמחי מרפא ומאכל, אגדות על פרחים ו"תורת החותמות" שהינה האמונה הקדומה שלפיה צורתו של צמח מעידה על תכונותיו הרפואיות.

דרך עבודתו, הוא חיבר בין מדע לאמונה, בין מחקר לשורשים תרבותיים ורגשיים.

משפחה של סטודנטים

כיום פרופ' אמוץ הוא כבר פרופ' אמריטוס אולם הקשר שלו עם הסטודנטים יוצא דופן בנוף האקדמי. "תלמידי המאסטר והדוקטור שלי הם המשפחה המורחבת שלי," הוא אומר בפשטות. "אני בקשר עם תלמידים גם אחרי שנים. כשמישהו מהם מצליח, אזי אני מרגיש שזה גם שלי."

הוא היה מרצה מבוקש ומורה אהוב, כזה שסטודנטים מדברים עליו לא רק בכיתה, אלא גם אחר כך. על הדרך שבה הצליח להדליק בהם את הסקרנות הוא אומר: "אני אוהב ללמד ואוהב את הסטודנטים. מקווה שגם הם הרגישו את זה."

מן הערפל האנגלי אל רוח הכרמל: משפחת דפני מצאה את ביתה בלב וואדי לוטם

משפחת דפני עשתה דרך ארוכה עד שמצאה את מקומה הטבעי על מורדות הכרמל. מסע חייהם החל בירושלים, בשכונת ממילא הישנה שליד הגבול הירדני. מקום רווי זיכרונות מתוחים אך גם קסם ירושלמי עתיק. משם עברו דרך ליברפול שבאנגליה, עיר של ערפל ונמל עד שהגיעו לחיפה, העיר שבה מצאו שלווה אמיתית.

"כשהגענו לכרמל, זה הרגיש כאילו הרוח עצמה נכנסה לנו לגוף," נזכרים עירית ואמוץ בחיוך. "חשבנו שאנחנו באים לגלות ובמקום זה גילינו בית."

את שנותיהם הראשונות בחיפה בילו בשכונות כרמל צרפתי וכרמליה, עד שהתמקמו לבסוף בשכונת רמת התשבי. אמוץ דפני צוחק כשהוא מספר: "עירית ראתה את הדירה ומיד קנתה. אבל בעצם היא קנתה את וואדי לוטם."

אכן, וואדי לוטם מקיף את ביתם ומחבר בינם לבין הטבע הפראי שבלב העיר. הנחל, שנקרא על שם פרחי הלוטם הפורחים לאורכו, משתפל ממרומי הכרמל ויורד עד הים. כידוע, בתוך כמה דקות הליכה בלבד מ'גן האם' שבמרכז הכרמל, בין עצי החורש הירוק, שוכח המטייל שהוא נמצא באמצע חיפה.

כך, בין רוח ההר לנשימת הוואדי, מצאה משפחת דפני את מקומה. מקום שבו העיר והטבע מתמזגים והבית הוא לא רק כתובת, אלא תחושת נשימה נכונה.

ערכים מדור לדור: משפחת דפני ממשיכה להצמיח חינוך, צדק ושוויון

עירית ואמוץ דפני, כזוג חיפאים שנטעו את חייהם על מורדות הכרמל, מתבוננים היום בגאווה על משפחתם המונה עתה שני ילדים וארבעה נכדים, הממשיכים בדרכם הייחודית מחויבות, ערכים ואהבת אדם.

בנם הצעיר, עמית, בן ארבעים ואחת, הוא איש חינוך בכל נימי נפשו. את דרכו החל כקומונר בתנועה חינוכית, וכיום הוא מנהל את חטיבת הביניים "דרכא גדרה".

רשת "דרכא" הינה עמותה ארצית הפועלת לחיזוק מערכת החינוך העל-יסודית בפריפריה החברתית והגיאוגרפית בישראל. מטרת הרשת: לצמצם פערים וליצור שוויון אמיתי בהזדמנויות לכל נערה ונער.

עמית יחד עם אשתו הדס, פרקליטה בכירה במשרד המשפטים בירושלים, מגדלים באהבה את שני ילדיהם הקטנים, בני ארבע ושנתיים, והינם הדור הבא במשפחה הממשיכה לטעת שורשים של צדק, חינוך ותקווה לעתיד טוב יותר.

נעמה דפני, הרבּה שמנהיגה קהילה ומרוממת גם את רוח הוריה

הבת נעמה דפני, ילידת 1978, היא הרבה הרפורמית של קהילת "אור חדש" שבחיפה, הפועלת ברחוב הנטקה על מורדות הכרמל. את דרכה החלה כעובדת סוציאלית קהילתית, בעלת תואר שני. זהו שילוב נדיר של רגישות אנושית, עומק חברתי ויכולת הנהגה רוחנית.

נעמה היא אם לשני ילדים, בני 14 ו־17, ומי שמכירים אותה מתארים אותה כדמות סוחפת, מנהיגה שניחנה בכריזמה שקטה אך עוצמתית, כזו שמאירה את סביבתה ומחברת בין אנשים, אמונה וקהילה.

עירית ואמוץ, הוריה, מספרים בגאווה גדולה על בתם. הם עצמם חברים פעילים בקהילה שאותה היא מובילה ותוך חיוך מלא הערכה מודים כי כיום הם תלמידיה. "הדרשות שלה," הם אומרים, "הן לעילא ולעילא" דברי תורה שהופכים לרגעי השראה, גם בבית הכנסת וגם בבית ההורים.

זהו מעגל משפחתי של רוח, ערכים ואהבה: מהבית שבו גדלה נעמה, אל הבית הקהילתי שאותו היא בונה בכל יום מחדש.

מעט אודות מגדלור של אמונה, שוויון ותקווה: קהילת "אור חדש" מאירה את הכרמל

על פסגת הכרמל, סמוך למרכז חורב, פועמת קהילת "אור חדש". זהו המרכז הרפורמי הגדול בחיפה ובצפון. המרכז הינו בית חם ליהדות פלורליסטית, שוויונית ופתוחה, המחברת בין רוח למסורת, בין אמונה לאחריות חברתית.

הקהילה מגשימה חזון של יהדות עמוקה ומעוררת מחשבה, המשלבת בין לימוד ותפילה לבין עשייה למען חברה מתוקנת וצודקת.

כאמור, בראשה עומדים הרבה נעמה והרב גבי, יחד עם ועד קהילה נמרץ, פעילים ומתנדבים רבים.

יחד הם הופכים את "אור חדש" למוקד של השראה, אכפתיות ומעורבות. בין תחומי העשייה הבולטים: לימודי יהדות, תיקון עולם, קידום קיימות, דו-קיום וזכויות אדם, עם דגש מיוחד על תמיכה בקהילת הלהט"בית ועל מאבק למען חברה דמוקרטית ושוויונית לכל אדם ואשה.

ינשופים ורימונים: זוג אחד, שני אוספים וסיפור חיים מלא סמלים

כאמור, מאז שנת 1961, פרופ’ אמוץ דפני מוקף ביצורים חכמים, לא רק בעולם המחקר, אלא גם בביתו. בכל פינה ניצב ינשוף: על המדף, מעל הספרייה ובמיוחד בארון גדול שבו שמור באהבה, אוסף מרשים של ינשופים שנאספו במהלך עשרות שנים. סמליהם של הידע, התבונה והלילה השקט משקפים היטב את רוחו של האיש שחקר את טבע הארץ לעומקו.

עירית, רעייתו, מצאה אף היא ביטוי באוסף אחר: רימונים. בסלון הבית ממוקמת שידה מיוחדת המוקדשת לאוסף זה, שכל פריט בו מגלם יופי, חוכמה וסמליות עתיקה.

זיקתה לרימון נולדה בילדותה בקיבוץ גל-און, שבלב חבל לכיש שם גדלה. שם קבוצת הילדות שלה נקראה "קבוצת רימון". עם השנים, הפך הפרי האדום והעשיר לסמל אישי עבורה. "פרי יפה שבתוכו מצבור של ידע וחוכמה ואף תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ", כדבריה.

הרימון, הינו אחד משבעת המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל, הוא נושא עמו משמעויות של שפע, פריון ויופי, ומשמש מזה דורות לעיטור מבנים, מטבעות ובגדים.

בביתם של עירית ואמוץ, הרימון משמש לא רק לעיטור אלא כסמל לחיים של עומק, רגישות והרמוניה בין טבע, תרבות ונשמה.

בית עם נשמה: בין הציפורים, הוואדי והזיכרונות השמורים

עירית ואמוץ חיים בבית שכולו השראה. בית הפתוח אל נופי וואדי לוטם, שבו הטבע הוא לא רק נוף, אלא חלק בלתי נפרד מהחיים. עירית אוהבת במיוחד את "חדר הנכדים", המשקיף לעבר הוואדי ולפינת ההאכלה של הציפורים.

מדי בוקר היא מתבוננת בצופיות הצבעוניות המגיעות ללגום מן המכלים שהעמידה בחלון הצופה אל הוואדי ובחלון הסלון. "שני קילו סוכר בשבוע" היא מספרת בחיוך, "זהו התקציב הקבוע למזון הציפורים".

אמוץ, לעומתה, מוצא את שלוותו בחדר העבודה שלו, בו נמצא חלון המשקיף אל עצי החרוב שתמיד ירוקים, גם בימים סגריריים.

בעבר נהגו השניים לשבת לעיתים קרובות למטה, בגינת הבניין המשותפת, אך עם הזמן הפכה זו לפחות פעילה והנוף האישי שמעל הפך למרחב השקט שלהם.

שני פריטים מבית האם

אמוץ מתאר את עצמו כאדם שאינו רכושני. "אני נותן בקלות," הוא אומר, "אין לי ערך לחפצים כשלעצמם". ובכל זאת, שני פריטים מבית אימו נשמרים אצלו ויקרים לליבו: האחת, ואזה ייחודית מקרמיקה השמורה בקפידה יתרה, והאחרת סלסלה קטנה שליוותה את ילדותו עד כדי שכתב עליה שיר.

סדקים

מבית הורי

שחרב טרם נסדק

ירשתי רק

סלסלה עתיקה

מחרס דק ודברי מתיקה.

כל ימי אתור

סלסלת מגדנות,

מסדקים

בית חדש לבנות.

בבית דפני משתקפת הרמוניה נדירה בין טבע ואדם, בין זיכרונות אישיים לעולם חי ונושם מחוץ לחלון, מקום שבו הציפורים והעבר, החרובים והאהבה, מתקיימים כולם יחד בניגון שקט של חיים.

"יום ד’ הקדוש": שעת החסד של פרופסור דפני

לפרופסור דפני כמעט אין רגע פנוי. מרבית שעותיו מוקדשות למחקר, להרצאות ולכתיבה מדעית. אך פעם אחת בשבוע הוא מניח הכול בצד.

יום רביעי, או כפי שהוא מכנה אותו בחיבה, "יום ד’ הקדוש", הוא יום שאין נוגעים בו. זהו הזמן היחיד שבו המדען הרציני הופך למטייל חופשי, חלק מקבוצה צבעונית של פנסיונרים הקרויה "חבורת יום ד’".

בקבוצה חברים כעשרה אנשים, כל אחד עולם ומלואו. למשל, רב מלוד המשמש גם סייר מיומן ו"מפקד" בלתי מעורער של המסעות; בנקאי מקריית מוצקין; מגדל תמרים נמרץ; מהנדס; מורה לאמנות; וגברת אחת מהחברה להגנת הטבע, שמביאה עימה ידע רב ורגישות לנוף.

החבורה קיימת כבר כ־12 שנה, ואליה הצטרף אמוץ לפני כשמונה שנים. בכל שבוע הם יוצאים לשטח, מתבוננים בצמחים, בפרחים ובצמחייה המקומית ולעיתים מתעכבים על פרח נדיר או תופעת טבע ייחודית.

באמצע הדרך נערך פיקניק משותף. פשוט, אך מלא חיים, שבו נפתחות קופסאות האוכל הבייתי, נשלפים בקבוקי יין כשר והצחוק ממלא את האוויר.

אך יש להם כלל אחד ברור ובלתי מתפשר: לא מדברים על דת ולא על פוליטיקה. רק טבע, חברוּת, ונשימה של חופש באמצע השבוע.

כך, בכל יום רביעי בשבוע, בין עלווה ירוקה לשבילי אבק, מוצא פרופסור דפני את רגעי השקט שלו, את הזמן שבו העולם כולו מצטמצם לחבורה קטנה, ליין אדום ולפרח חדש שנגלה בין הסלעים.

בין שירה לבוטניקה

מעטים יודעים, אבל בטרם נכנס לעולם המדע, חלם להיות עיתונאי. כנער היה כתב צעיר בעיתון נוער, שם למד את כוחן של מילים וסיפורים. עם השנים כתב גם ספרי שירה, ומצא דרך לחבר בין שני עולמות האהבה שלו: שירה ובוטניקה.

היום הוא חוקר גם את הבוטניקה בשירה העברית המודרנית, ואף מקדיש זמן לנושא נוסף שהפך יקר לליבו והינו פולקלור צמחי ארץ ישראל.

"אין לי שעות פנאי", הוא צוחק, "כי התחביב שלי הוא גם העבודה שלי. אני כותב מאמרים על הצמחים שבשירה, ומוצא בזה בדיוק את אותה הרגשה שמצאתי פעם בשדה: גילוי, יופי, רגש."

כאשר המדע הופך לשירה

בשנת 2008 הוציא דפני לאור את ספר השירים הראשון שלו ומאז פרסם עוד ספרים.

שיריו, כמו מחקריו, נובעים מאותו מעיין חיים: אהבת הארץ, הפליאה מול פרח הפורח בין הסלעים וההבנה שכל עלה מספר סוד על קיומנו.

בשיריו ניכרת הקשבה עדינה, לא רק לטבע, אלא גם לעצמו. אולי זו אותה הקשבה שעזרה לו לגלות, לאורך חייו, שהמדע והנפש אינם עולמות נפרדים אלא שני צדדים של אותה אהבה עמוקה.

פרופסור, משורר ואיש של שלווה

גם היום, לאחר פרישתו מאוניברסיטת חיפה, אמוץ דפני ממשיך לחקור, לכתוב ולהרצות. אך נדמה שהמקום שבו הוא באמת בבית הוא בשדה בין הפרחים. שם, בשקט, עם מצלמה ומחברת, הוא מוצא את התשובות לשאלות הגדולות ביותר.

"הפרחים מלמדים אותי הכול," הוא אומר לעיתים "הם מלמדים על זמן, על סבלנות, על נתינה."

ואכן, מי שמביט בו מבין: האיש הזה לא רק חקר את הטבע. הוא חי אותו והוא מאפשר גם לנו, דרך סיפורו שיריו וספריו, להרגיש קצת יותר קרובים לעצמנו וגם לטבע שסביבנו.

"הדודאים בראי היהדות" הספר הפותח תיבת אוצרות של מדע, פולקלור ואמונה

בינואר 2025 יצא לאור ספרו החדש של פרופ’ אמוץ דפני, "הדודאים בראי היהדות", פרי מחקריו ועטו, והוא בבחינת תיבת אוצרות של ידע ותוכן מרתק.

הספר מהווה תרומה חשובה לקהל דוברי העברית, המתעניין באתנובוטניקה ומביא בפניו אוצר בלום של מקורות, תיאורים ושימושים סביב צמח אחד מסקרן במיוחד: הדודאים, או הדודא הרפואי.

הדודאים נמנים עם הצמחים המתוארים והמוזכרים ביותר במקורות היהודיים ובתרבויות אגן הים התיכון. סגולותיהם הרפואיות והפולקלוריסטיות העסיקו חוקרים זה למעלה מאלפיים שנה: מן המקרא, שבו נזכר הצמח פעמיים בלבד ועד חיבורים של מפרשי יהדות, אנשי דת ורפואה ומדענים בני עמים שונים.

הספר עוקב אחר אזכורי הדודאים מן הדורות הקדומים בארץ כנען, דרך דיוסקורידיוס בן המאה הראשונה בקיליקיה, הרמב"ם בן המאה ה־12 בספרד ועד הופעתו הבלתי צפויה בעולמו של הארי פוטר באנגליה המודרנית.

שלושת פרקי הספר ערוכים במתכונת של מאמר מדעי, עם תמצית, מבוא, שיטות, סקירת ממצאים, דיון ומסקנות. בכל פרק מצורפת טבלה המרכזת את המידע העיקרי ומאפשרת לקורא לעקוב אחר התפתחות שמות הדודאים, שימושיהם וסגולותיהם לאורך הדורות.

הפרקים מלווים איורים ותצלומים רבים, יפים ומעוררי עניין, המאירים את עולמו של הצמח, את שימושיו ואת מקומו באמונות ובמנהגים.

על אף כותרתו, העוסקת בראי היהדות, הספר מרחיב את המבט גם מעבר לה וכולל מידע עשיר ממקורות ותרבויות נוספות.

בכך הוא הופך למסע רוחני ומדעי כאחד. זהו מעין צוהר לעולם של ידע, ריח אדמה קדומה וסקרנות אנושית, שלא חדלה מלשאול. מומלץ בחום לכל חובבי הצמחים של ארץ ישראל ולכל שוחר דעת המבקש להחכים וגם ליהנות.

לחיות את ההווה

כששואלים את אמוץ מהו המוטו של חייו, הוא לא מהסס. "זה משפט שאמא שלי, פולנייה חכמה, אמרה לי תמיד: 'תהנה ממה שישנו, כל עוד שהוא ישנו'."

הוא עוצר רגע, מביט החוצה אל עץ החרוב שבחצר, ומוסיף: "אני אוהב את הטבע, אוהב אנשים. כל עוד אני בריא ושלם, אני אומר תודה רבה."

אולי זה סוד הקסם שבו: חוקר המביט בעולם בעיניים סקרניות, אך גם אוהבות. האיש שלימד דורות של תלמידים שמה שנראה לנו שולי, כמו פרח בשולי הדרך, או חרק על עלה, הריהו בעצם סיפור של תבונה, של יופי ושל חיים.