חברות, הגשמה עצמית ומערכות יחסים • בין מסורת לשוויון – זוגיות בעידן משתנה

לפני מספר ימים פגשתי חברה שהתלוננה שהבן שלה התחתן עם אישה לא טובה. "אשתו לא עושה שום דבר בבית. הוא מנקה, הוא מבשל. היא רק עובדת, ומדי פעם כשיש לה זמן היא עושה קצת. הכל "נופל" עליו" אמרה והוסיפה שאינה מצליחה לכבד או לאהוב את הכלה. לטענתה האישה שבחר לא מתאימה לבן ולא מקבלת את הטענות שלה, מה שיצר קרע ביחסים והבן גם כן התרחק. חברה אחרת שהצטרפה לשיחה סיפרה שהבת שלה נשואה לגבר שעובד במשרה ביטחונית "והוא אף פעם לא בבית. גם שם קשה, הבת עושה את כל מה שצריך בלעדיו, אבל אני מאד מכבדת אותו כי הוא בחור נהדר". כך אמרה. גם אני גדלתי ככה. אבא היה בעיקר בעבודה ואמא כמעט תמיד בבית. כך חיו עד שהייתה בת 53, אז החליטה שדי לה לרצות ולשרת והיא פרצה לעצמה דרך אישית להגשמה. אבא שלי נאלץ להסכים.

בואו נדבר על אהבה

במתכונת המסורתית, הבעל היה יותר בחוץ והאישה יותר בבית. קל היה לקבל גבר לא נוכח וקשה היה לקבל אישה לא נוכחת. ההתייחסות של המשפחות לחלוקת התפקידים בזוגיות הייתה כך שהגבר נדרש להיות המפרנס, והאישה להיות בעיקר אמא ועקרת הבית, גם אם עבדה במשרה כלשהי. כיום נראה שהתפקידים כבר לא מתחלקים על פי המגדר, אלא על פי מיומנות אישית או הסכמה הדדית. גם אם קשה לאנשי הדור הישן לקבל זאת, הזוגיות הפכה לסוג של שותפות, חברות שיש בה תקשורת וציפייה לרמה מסוימת של שוויון. אפילו בקהילות מסורתיות יש אומרים, מתחילים להרגיש את הרוח החדשה.

ואהבה? אהבה בעבר נחשבה לבונוס. העיקר היה יציבות, יצירת משפחה, והסכמה קהילתית לזיווג. שיהיו מאותו זרם, אולי אפילו עדה דומה, שלא יתערבבו עם מי ששונה מהם. הנישואים נערכו בלי היכרות עמוקה בין בני הזוג, והכללים היו ברורים. הגבר הוא ראש המשפחה והאישה, פעם היא הצוואר שמכוון את הראש ובפעם אחרת פשוט נגררת אחריו כי על פיו יישק דבר ועליה לציית.

לפעמים צמחה שם אהבה, לפעמים לא. לפעמים היה כבוד הדדי ולפעמים תחושת מאבק שנמשכה לאורך כל השנים שבני הזוג היו יחד. מעט מאד מהזוגות התגרשו, מעטים היו מאושרים, ודאגה הדדית ואכפתיות, הצליחו להחזיק את הביחד. אולי ככה נראתה אז האהבה. אצלה שאלו "מה הוא עושה ומה אבא שלו עושה", כשאלה מקובלת כדי לבדוק אם החתן ראוי לנערה, ואצלו שאלו "איך אמא שלה ואם הנערה עוזרת בבית או מפונקת שלא נוקפת אצבע".  מה מרגישים? האם אוהבים? שאלו פחות.

אחר כך הגיע עידן בו האהבה הפכה לנושא, יחד עם התשוקה הגלויה, כמו אש פנימית שמשכיחה את החוקים ומאפשרת להתקרב ולהתמסר לתחושות. אבל גם זה לא עבד בצורה מושלמת. אחוז הגירושין עלה, כמו גם אחוז מחפשי האושר שפיתחו תיאוריות על הצורך בריבוי מערכות יחסים ונישואים פתוחים. לחיות מתוך שמחה כמו בשיר, לעשות רק מה שאת אוהבת. אך הסתבר שגם זאת לא  הנוסחה המנצחת, כי בחיים הזוגיים ובמשפחה, לא תמיד אפשר לעשות רק מה שאת אוהבת. לפעמים עושים את מה שהוא אוהב, ובפעמים אחרות עושים משהו שאף אחד לא אוהב, כי צריך.

רומן דיגיטלי: מירי ועמית

מירי ועמית הכירו דרך אפליקציית היכרויות. מירי, עובדת במשרה ניהולית, שלחה לו הודעה ראשונה. הוא מצא חן בעיניה, היא נכנסה לדף שלו מספר פעמים ובשלב מסוים היא אומרת, נמאס לה לחכות שהוא יפנה אליה. בעיני עמית זה מצא חן. זה החמיא לו והוא גם העריך את התעוזה שלה, אך כשהקשר העמיק, הוא הרגיש שהיא משתלטת על התקשורת, על הפעילויות, לא משאירה לו מקום. הוא חשב לנתק אך החליט לדבר איתה על זה, בתקווה שייווצר שינוי. "מירי אמרה לי שאם אני רוצה מקום בקשר, מקום בחיים שלה, אני צריך לקחת אותו, לא לחכות שהיא או מישהי אחרת, תיתן לי אותו. זה הפיל לי הרבה תובנות. לאורך החיים היו לא מעט פעמים שחשבתי שלוקחים לי את המקום, ואני מבין שזה בעצם השיעור שלי, להתעורר, ליזום, להביא את עצמי לקשר ולכל מרחב אחר בו אני רוצה להיות עם נוכחות משמעותית". עמית הבין שזאת ההזדמנות שלו לצאת מאזור הנוחות. מירי לא דמתה למודל המשפחתי ממנו הוא בא, שם האמא מלאה פונקציות מסורתיות והאבא היה נוכח מינימלי בחיי הבית, ובעיקר עבד ופרנס. מירי רצתה שוויון כלכלי ושוויון בכל שאר תחומי הקשר, מה שיאפשר לדבריה לכל אחד מבני הזוג להתפתח וגם להיות במערכת יחסים בריאה, ללא מרירות. "איך יצאנו מזה? הייתה לנו אהבה, וזה עודד אותנו להתגמש ולמצוא את מידת השיתוף שכל אחד מאיתנו יכול להחיות איתה בשלום".

האפליקציות פתחו את עולם ההיכרויות לשפע אפשרויות, אך גם הביאו בלבול עבור מי שנדמה לו שיש מישהו טוב יותר, ממש מעבר לפינה. מחקרים מראים שגברים עדיין נוטים יותר מנשים, לחפש קשרים מזדמנים, בעוד נשים יותר מגברים, מחפשות יציבות בקשר. יחד עם זה, הפערים מצטמצמים. יש נשים שרוצות קשרים זמניים ויש גברים שמחפשים יציבות, והאהבה, או יותר נכון להגיד ההתאהבות הלא צפויה, לא מדלגת עם אף מגזר ולא מתחשבת בחוקי החברה או במחקרים. התאהבות כמו התאהבות, סוחפת וגוררת לפעולת ולקבלת החלטות בלי התחשבות.

נושא ההתאהבות, הזוגיות וקבלת ההחלטות בזמן שאדם מאוהב נחקר רבות בעשורים האחרונים, הן בתחום הפסיכולוגיה, הן במדעי המוח והן במדעי ההתנהגות. הניסיון להגדיר התאהבות קיבל פנים רבות אך כולם מסכימים שיש רגע אחד שבו העולם משתנה. מבט אחד, מילה אחת, חיוך אחד ומשהו כמו נפתח, משהו מתחבר והכול מתחיל להסתובב סביב אדם אחר. הצבעים נעשים חדים יותר, הלב פועם מהר וההיגיון, זה שתמיד דואג, שואל, מחשב ומזהיר, פשוט נעלם. פתאום מדברים במשך שעות ארוכות, מביטים בעיניים, מחזיקים ידיים, או בוהים זה בזה, והזמן רץ בלי ששמים לב.

כימיה, מדע והתאהבות

זו לא רק קלישאה רומנטית. זו כימיה ממש כי אהבה כך מסתבר, היא תגובה כימית. חוקרת האהבה, ד"ר הלן פישר, מאוניברסיטת ראטגרס, מצאה בהדמיות מוחיות כי כשאדם מאוהב, מופעלים במוח אותם אזורים שאחראים על התמכרות לסמים. כלומר, אהבה רומנטית היא מצב של התמכרות ביוכימית. ההתאהבות היא מעין סם טבעי שהמוח מייצר כדי לוודא שנתקרב, נתחבר וניצור קשר. מערכת התגמול מוצפת בדופמין, נורפינפרין ואוקסיטוצין, חומרים טבעיים שהגוף מפריש ומעניקים תחושת אופוריה, ריגוש וקרבה. במקביל, רמות הסרוטונין יורדות, וזה מה שגורם לנו לחשוב שוב ושוב על אותו אדם, כמעט באובססיה. כך, בלי לשים לב, אנחנו מתמכרים לאהבה, לאדם שמולנו. בשלבים מתקדמים יותר של זוגיות, רמות האוקסיטוצין (“הורמון האהבה”) עולות ומגבירות תחושת ביטחון, אינטימיות ונאמנות. אוקסיטוצין מגביר אמון בין-אישי ומעודד התנהגות חברתית מקרבת, מה שמסביר מדוע לאחר תקופה של תשוקה עזה, היחסים משתנים מאופוריה וחוסר שקט אל תחושת חיבור רגוע ועמוק יותר.

מה שקורה להיגיון כשהלב מתמלא בהתאהבות, הוא שהחלקים הרציונליים של המוח נרגעים. פועלים פחות. מחקרים מאוניברסיטת הרווארד ו־ University College London , מצאו כי בזמן התאהבות יש ירידה בפעילות באזורים שאחראים על ביקורת, שיפוט והערכת סיכון. במילים אחרות, אנחנו רואים פחות חסרונות, מתעלמים מנורות אדומות, ומתקשים לחשוב חשיבה ביקורתית. זו לא טיפשות, זו אבולוציה: הטבע רצה שנאמין שהאהבה “נכונה”, אחרת אולי לא היינו מעזים להיכנס אליה בכלל. אבל האופוריה הזו לא יכולה להימשך לנצח. אחרי כמה חודשים, המוח חוזר לאיזון, וההתאהבות מפנה מקום למשהו אחר: יציבות, ביטחון, אינטימיות, או שאלה פנימית ענקית ששואלת מה אני עושה פה.

כשההתאהבות יורדת נדמה שיש פחות על מה לדבר ופחות נכונות להקשיב. כשההקשבה הביקורתית חוזרת, יותר קשה להכיל את השונה. אבל אם בינתיים נוצרה חברות, ידידות ממשית של תמיכה הדדית, קבלה הדדית, פתיחות והקשבה, הרי שהזוגיות הזאת עלתה על הדרך להמשכיות. ד"ר ג’ון גוטמן, שחקר זוגות במשך עשרות שנים ב־ “Love Lab” שלו, מצא שמה שמחזיק קשר לאורך זמן אינו התשוקה אלא הידידות. היכולת לדבר, להקשיב, לא לבקר אלא להבין. הזוגות ששורדים הם אלה שלמדו לווסת רגשות, לכבד את השונה וליצור מרחב רגוע שבו האהבה הופכת מבערה לרוגע. לפי מחקריו, אהבה ראשונית אינה ניבוי אמין לזוגיות יציבה.

מודעות ובחירה מאוזנת

מחקרים שפורסמו במגזין למדעי הפסיכולוגיה מצאו שהבחירה “להישאר בקשר” או “להיכנס לזוגיות” אינה תמיד החלטה רציונלית אלא שילוב של דחפים ביולוגיים, ערכים אישיים ותפיסת עצמי. כאשר אדם מאוהב, יש הטיה קוגניטיבית (“cognitive bias”) שגורמת לו להאמין שהקשר “נכון” לו, גם כשהוא אולי לא. עם הזמן, כשמערכת הדופמין נרגעת, מתרחשת הערכה מחדש של המציאות, מתקבלת ההחלטה המודעת אם להעמיק את הקשר או לסיים אותו. יהיה מי שיאמר שהאהבה הראשונית היא מתנה. היא מזכירה לנו איך זה להתרגש, להאמין, להיפתח. אבל זוגיות אמיתית נולדת רק כשאנחנו בוחרים לא רק להרגיש, אלא גם לדעת. לדעת מי אנחנו בתוך הקשר, מה אנחנו צריכים, מה מתאים לנו, ומה לא. האהבה, במובנה העמוק, איננה רק כימיה אלא גם החלטה. החלטה להישאר, לגדול, להתבגר, ולבחור באדם שאתנו ובאהבה עצמה.

הבחירה האמיתית לפי מחקרי אלי פינקל וסוזן ספרכר, להישאר בקשר או לצאת ממנו, מתרחשת רק אחרי שהסערה הביוכימית נרגעת. אז מתבהרת התמונה, והלב והמוח מתחילים לשתף פעולה. רק אז אנחנו באמת רואים את האדם שמולנו לא כפי שחלמנו שיהיה, אלא כפי שהוא. מה שמחזיק זוגיות לאורך זמן הוא תקשורת מכבדת ופתוחה, יחס של חמלה והקשבה, נוכחות של חברות רגשית והיכולת לנהל קונפליקט מבלי לפגוע. ההתאהבות אמנם מספקת אנרגיה לחיבור הראשוני, אך המעבר לזוגיות ארוכת טווח, מחייב תהליכים של ויסות רגשי, בגרות וקבלת החלטות מודעת.

האלגוריתם מזמין להכיר

מחקר אחר של פינקל וספרכר, סקר בצורה מקיפה את נושא ההיכרויות אונליין (online dating)  וניסה לבחון עד כמה התיאורים השיווקיים של אתרים אלו, במיוחד טענות על “אלגוריתמי התאמה מתוחכמים”, נתמכים במציאות. מצד אחד יש יתרונות רבים לפלטפורמות הדיגיטליות. הן פשוטות ונגישות, מאפשרות לאנשים שעשויים שלא להיפגש בדרכים מסורתיות, להכיר. בנוסף, האפשרות לבדוק התאמה אפשרית לתכונות מסוימות, לפני פגישה פנים מול פנים, מקצרת תהליכים. אבל יש גם חסרונות לשיטה, כי פרופילים באינטרנט הם דו-ממדיים. הם לא כוללים את כל הניואנסים החברתיים, ההתנהגותיים והרגשיים שבפגישה אמיתית אפשר לראות והדבר מקשה על הערכת התאמה אמיתית. בנוסף טוען המחקר כי הגישה של “להסתכל על הרבה מאוד אפשרויות בפלטפורמות הדיגיטליות” יכולה לעורר מצב מנטלי של הערכה מתמדת לגבי מה מתאים ומה טוב יותר, מה שיכול להקשות על התחייבות ואפילו לפגוע בפגישות או בקשר עתידי. המסקנה הייתה שאין עדות מדעית לכך שהאלגוריתמים שמבטיחים התאמה מדויקת, אכן עובדים כך, באופן עקבי. יחד עם זה, מרחב ההיכרויות שנוצר במרשתת אכן פותח הזדמנויות ליצירת מערכת יחסים, שם האדם יצטרך לסמוך על השיפוט הפרטי שלו לגבי ההתאמה המלאה.

חוקר בשם גוטמן, הגיע למסקנה שזוגות יציבים מגיבים ל־86% מהבקשות הרגשיות אחד של השני. עדיין קיימים הבדלים בגישה או בתמהיל המניעים לזוגיות בין המינים, והצפיות מבולבלות אך כולם רוצים לאהוב, להיות נאהבים ולמצוא אושר. גברים ונשים עדיין נבדלים במטרות בדייטינג אונליין, אבל הפער הולך ונסגר. המציאות משתנה והעמדות הולכות ומתרככות. מסתבר שיש חשיבות לפגישה פנים מול פנים, מוקדם ככל שניתן, לפני שנסחפים ולפני שההיגיון הולך לנוח, כדי לאמת רשמים ראשוניים שמתקבלים דרך פרופיל דיגיטלי או כלי תקשורת אחר. החוקרים טוענים שרבים "לא מתחברים" להיכרויות במרשתת כי קשה להם לחוש ולהעביר את העושר הרגשי והחוויתי של קשר אישי דרך המסך בלבד. הופעת אתרי היכרויות, אפליקציות ורשתות חברתיות, נתנה אפשרות להכיר אנשים מחוץ למעגלים הקבועים, אך צריך וכדאי להיות ערים למחקר Pew Research, שטוען שגברים שמשתמשים באפליקציות היכרויות, נוטים יותר לומר שהמטרה העיקרית הייתה סקס מזדמן, בהשוואה לנשים: 31% מול 13%.

להגמיש את המסורת: הסיפור של רחל

יש אנשים שחיים במבנה המסורתי לפי המודלים הישנים של זוגיות, בהם הגבר פרנס והאישה טיפלה בבית ובילדים, במערכות האלה יוזמה נשית עלולה להיתפס כניסיון להדיח את הגבר ממעמדו. נשים רבות במערכות מסורתיות חוות בדידות בזוגיות. מחקרים מראים שבשנים האחרונות יש יותר פתיחות ליצירת שינוי, גברים וגם נשים משוחחים יותר, מתעניינים בגיוון התפקידים ובשיתוף, מבטאים את מה שמרגישים וקשובים יותר לצרכים של הצד השני.

רחל היא אמא ל 5 ילדים, בת לקהילה מסורתית. לאחר שהחלה ללמוד ולהיפגש עם נשים מקהילות אחרות, חשה רצון לאזן בין הערכים המסורתיים שלה ובין המימוש העצמי והמקצועי שלה, ובבית נוצר מתח. היא לא רצתה לזעזע את המערכת אבל כבר לא יכלה לוותר על החלומות שלה, והחליטה להתעקש ולקחת את בעלה למפגשים עם זוגות אחרים שעברו שינוי דומה. "התחלנו לדבר על ציפיות, על מה מפחיד בזה, על חלוקת התפקידים ועל החשיבות שכל אחד מהצדדים ירגיש שהוא משמעותי ולא רק ממלא תפקיד. הצלחנו להגיע להסכמות, שינויים קטנים בהרגלים שיצרו תחושה טובה יותר, נקודות קטנות של שותפות, היא מספרת שבעלה לפעמים רוטן, אבל בגדול הוא מאפשר ומשתתף עד כמה שהוא יכול.

היחסים בין גברים לנשים משתנים ללא הרף, לא רק ברמה הפרטית, אלא כחלק מתהליכים חברתיים, תרבותיים וטכנולוגיים רחבים. זוגיות נתפסת כשותפות רגשית ובחלק מהמקרים גם שותפות כלכלית. גברים ונשים מחפשים קשר המבוסס על חיבור רגשי ומשיכה אך גם על מטרות וערכים משותפים. התקשורת פתוחה יותר, אפשר לדבר על חלומות, על קשיים ועל ציפיות, יש כבוד למרחב אישי, להתפתחות ולצמיחה אישית, וכל צד יכול לקחת על עצמו תפקידים שפעם היו שמורים לבן או בת הזוג, בלי אפשרות לערער על כך. מגדלים את הילדים יחד, מנקים את הבית ביחד, הגברים נכנסו למטבח, הנשים עברו למעגלי הפרנסה, וכולם מבקשים לעצמם את הזכות לתשוקה ולאהבה. הזוגיות היא כבר לא ציווי חברתי. היא משלבת מסורת עם חידוש, עצמאות עם שותפות, ויוזמה עם הקשבה.

.