דלת המסעדה נסגרה מאחוריהם והם נעמדו שותקים על שפת המדרכה, רועדים מהצינה המקפיאה שעמדה באוויר.
"את ממהרת?"
"אני עייפה והלילה הזה ממש קר." היא התכווצה במעילה ושיניה נקשו.
"טוב," אמר בהשלמה, "אלווה אותך למכונית."
"היא פה." היא הצביעה לעבר הסמטה הקרובה.
הם צעדו ללא אומר ונעצרו לצד המכונית.
הוא נשא אליה את פניו ושתק.
כובע פרווה שחור כיסה את שערה הבהיר, ופניה היפות, העדינות, זהרו בחשכה.
היא חייכה אליו במבוכה וידה גיששה בתיק היד אחר המפתחות.
"אנייטה." קולו נרגש.
"כן?"
"אולי ניפגש מחר בשבת או מחרתיים בערב?" הוא ניסה לייצב את קולו. "נלך לאיזו מסעדה?"
שתיקה השתררה, דממת מחשבות מהוססות.
"אני מצטערת," השיבה לו, "לא יכולה. אבל אולי," היא חייכה, "באמצע השבוע?"
"מצוין," אמר בהקלה, "אתקשר אלייך."
"בשמחה."
"מספר הטלפון שלך?" שאל בזהירות.
"אה, כן, בטח." היא פשפשה בתיק היד שלה, הוציאה דף נייר, רשמה במהירות את מספר הטלפון והושיטה לו בחיוך את הדף.
הוא החזיק בנייר. "שאתקשר בתחילת השבוע?" שאל.
"אני אחכה." היא הושיטה לו את ידה.
הוא נטל את ידה המושטת בשתי ידיו ונישק את גב כף ידה.
"להתראות," צחקה, נכנסה לרכב ונסעה כשהיא מנופפת לעברו.
נטוע במקומו הביט בדף הנייר כבדף תפילה, טמן אותו בכיס מקטורנו, הידק את הצעיף סביב צווארו ופסע בהתרגשות אל הדירה.
כשעתיים קודם לכן, באותו יום שישי, נכנס האיש אל המסעדה היוונית "איתקה" והביט סביבו בהיסוס. סועדים מעטים בלבד ישבו סביב השולחנות, מרוכזים בצלחותיהם. המלצר נמוך הקומה הבחין בו, ניגש אליו בשמחה והוליך אותו אל השולחן שלצד החלון הארוך.
הוא התיישב והבחין בה בזווית עינו. גם הערב היא ישבה לבדה לצד השולחן, שם ראה אותה לפני מספר ימים. היא לבשה סוודר שחור שצווארונו הגיע לקצה סנטרה, ופניה הבהירות, שהבהיקו באפלולית המקום, רכנו אל התפריט המונח על השולחן.
עיניו דבקו בה, בוהות.
היא נשאה את עיניה ומבטה נתקל בו, היא חייכה אליו בנימוס ושבה לעיין בתפריט, מעמידה אותו מול פניה כמחסום.
המלצר ניגש אליו והניח תפריט על השולחן. הוא סימן לו באצבעו והתלחש איתו ארוכות. המלצר האזין לדבריו בחיוך, הנהן ופנה במהירות אל המטבח.
שקט כבד השתרר בחלל המסעדה, כאילו נתעטפו הסועדים הבודדים בדממת ציפייה בלתי ברורה.
כעבור דקות ארוכות יצא המלצר מן המטבח, בקבוק יין בידיו, והביט בחטף באיש שישב ליד החלון. זה הנהן אליו והמלצר האיץ את צעדיו אל האישה, רכן לעברה ודיבר איתה בלחש, מוחה בגב כף ידו את אגלי הזיעה שנצצו על מצחו. במבט מהוסס בחנה האישה את הגבר שישב בשולחן מולה.
המלצר שתק. גופו הנמוך היה כפוף לצדה. הוא הניח את בקבוק היין על השולחן, ולא הסיר את ידיו ממנו עד שהנהנה ולחשה לעברו דבר מה.
חיוך התפשט על פניו של המלצר. הוא הרפה מהבקבוק, נחפז לעבר האיש והזמין אותו להצטרף לשולחנה של אנייטה.
בצעדים מגושמים אך מעודדים קרב האיש לשולחנה של אנייטה, זקף מולה את גבו, נקב בשמו הפרטי והושיט לה את ידו.
היא החוותה אל הכיסא הריק שמולה והזמינה אותו להצטרף אליה.
למחרת, כשישב האיש בדירתו והביט שעות באגם המחליף את צבעיו, שחזר שוב ושוב לפרטי פרטים את קורות ליל אמש. על מה דיברו ועל מה לא דיברו. איך גאה ונפרץ ביניהם הנהר, וכמו שני חברים ותיקים הנפגשים לאחר שנים רבות של פרדה חשו כי תחושת שחרור ופורקן כובשת אותם לאחר ימים רבים של שתיקה, ופורצת מתוכם בגל אחד של שטף הממוסס את כל סכרי המועקות.
גם היא, חשב לעצמו בחיוך, הפשיר בה אגם שקפא והמילים נשטפו מפיה ונמהלו בדבריו כמו גלים הנשברים בזה אחר זה על חומת אבנים שקרסה על החול.
כעבור יותר משעתיים יצאו עם אחרוני הסועדים אל הרחוב הריק. מופתעים מעצמם, מעט נבוכים, הניחו לשיחתם לקפוא באוויר הקר שזרם מהאגם הקרוב.
יומיים או שלושה לאחר אותו ערב, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, יצא האיש מביתו והביט סביבו בדריכות. הוא צעד במהירות במעלה הרחוב ופנה אל אחת הסמטאות הצרות המוליכות לבית הדואר המקומי.
בקצה בניין הדואר, בפתח אותה גינה קטנה, הבחין בתא הטלפון שממנו התקשר לפני שבוע. הוא שב והביט סביבו. זוג מבוגר, לבוש בגדי ספורט, צעד באטיות על המדרכה מולו. הגבר, הליכתו עקמומית מעט, הביט לרגע בפניו ומלמל איזה דבר לאישה שלצדו. היא משכה בידו של הגבר והם האיצו את צעדיהם. האיש המתין דרוך בפינת הרחוב עד שהדי קולותיהם גוועו מעבר לרצועת הבתים הארוכה ונכנס לתא הטלפון. משהו טרד אותו והוא הביט מאחורי כתפו, המתין מעט והקיש את המספר.
קול אישה שמבטאה זר נשמע מעברו השני של הקו.
"טוב שהתקשרת," נאנחה האישה בהקלה.
"מה קרה?"
דממה קצרה השתררה. "הוא לא מרגיש טוב."
"לא מרגיש טוב," חזר אחריה. "מה קרה?"
"הרופאים לא יודעים. זה לא התקף לב או משהו, הוא מאוד חלש."
"למה את מתכוונת?"
"הוא בקושי קם מהמיטה. עשו לו בדיקות השבוע. אנחנו מחכים לתוצאות."
"ולא יודעים מה זה?" שאל בדאגה.
"לא, נדע רק כשיגיעו התוצאות." היא דיברה בשקט, בלאות.
"הוא אוכל?"
"בקושי. הוא שאל עליך."
"ומה אמרת לו?"
"שהכול בסדר, שסגרת הכול והגעת."
"הוא לא חקר אותך?" שאל סקרן.
"זהו. אתה יודע, הוא כבר לא מתעניין בפרטים."
"ומה עם ההוא?" קולו רעד לרגע.
"הכול בסדר שם. לפי התוכנית."
הוא גיחך.
"מתי תתקשר?" שאלה האישה.
"בעוד שבוע, אולי פחות."
"אל תשכח." והיא ניתקה את השיחה.
הוא הניח את השפופרת במקומה, רכס את המעיל ויצא מהתא.
עיניו התרוצצו סביב.
טיפות גשם ניקדו את המדרכה והוא הידק בחוזקה את המעיל לגופו. רעם עז הזדעזע מעליו והגשם גבר והלך. הוא החיש את צעדיו במורד המדרכה ומצא מחסה במבואת חדר המדרגות של אחד הבניינים. עיניו נאחזו בגשם שניתך בפראות ומילא את הרחוב השקט בהמולה.
מרחוק נראה האגם, צבעו כמעט השחיר בשעה זו של דמדומים. הרחוב היה שומם והדרך לדירתו היתה רחוקה.
מבעד לגשם השוטף הבחין בשורת אורות מהבהבים בקצה הרחוב הסמוך. הוא יצא מהמחסה, חצה במהירות את הכביש, רץ לעבר האורות ונעמד רטוב כולו מול דלת עץ כבדה. לרגע חכך בדעתו, ולבסוף הניח את ידו על ידית הברזל ודחף את הדלת. עיניו התרוצצו בעצבנות וניסו להתרגל לאפלולית הבר הקטן שאליו נכנס.
שתי נורות אדומות, חשופות, הטילו אור קלוש על האנשים הספורים שישבו במקום. הוא ניצב נבוך במקומו. אישה כבת חמישים עמדה מאחורי דלפק עץ צר ונעצה בו מבט ושתי נשים ישבו על ספה מהוהה בקצהו השני של הבר, ביניהן איש זקן. הן קטעו את שיחתן עם הזקן ובחנו את הזר שנכנס.
אחת מהן קמה ממקומה וקרבה אליו. "שלום, אדוני," הכריזה בשמחה ונעמדה מולו מחייכת.
ידו עדיין אחזה בידית הברזל ועיניו מצמצו באור החלש.
"חורף בחוץ." האישה הניחה את שתי ידיה על דשי מעילו.
"יורד גשם," אמר לה בקול שקט, מתגונן, מבטו נרכן אל כפות ידיה הקטנות.
"כולך רטוב!" ידיה נרתעו ממנו. "תרשה לי?" היא הסירה ממנו את המעיל, פרמה במהירות את הצעיף מעל צווארו וניגשה אל מתלה הקולבים שעמד לצד דלת הכניסה.
הוא המשיך לעמוד במקום, פסי מים דקיקים נקוו משערותיו הרטובות אל מצחו, ועיניו התרוצצו בין האנשים.
"בוא תשב," פנתה אליו האישה מאחורי הדלפק.
הוא התקרב אל דלפק העץ והתיישב על כיסא גבוה, שחרק והתנדנד תחת גופו.
האישה, שהתעכבה לרגע לצד מתלה הקולבים, קרבה אליו ונעמדה לצדו.
"איזה גשם בחוץ, ממש נרטבת." היא החליקה בעדינות בגב כף ידה על שערו הרטוב. "כדאי שתשתה משהו, תתחמם."
הוא הביט על מדפי העץ הישנים, המאובקים, וסקר את הבקבוקים הבודדים שעמדו עליהם.
"ויסקי," אמר באדישות.
האישה שמאחורי הדלפק נטלה בקבוק כמעט ריק מהמדף ומזגה לו מהמשקה לכוס קריסטל ישנה, סדוקה בשוליה.
"אפשר להצטרף?" שאלה האישה שלקחה ממנו את המעיל, והתיישבה על הכיסא שלצדו מבלי להמתין לתשובה.
הוא נטל את הכוס, קירב אותה לשפתיו ובחן את האישה בסקרנות. פניה היו עגולות ועיניה מלוכסנות, קומתה ממוצעת וגופה מעט מלא. היא היתה לבושה בשמלה לבנה דקה בעלת מחשוף ושערה הכהה האסוף מאחורי ראשה היה מהודק בסיכת דרקון. קמטים נחרצו סביב עיניה ובזוויות פיה. היא נראתה לו כבת חמישים, אולי מעט יותר. הוא ניסה לנחש את מוצאה, חש בעיניה הקטנות הסוקרות אותו גם הן בקפידה.
האישה הושיטה לו את ידה והציגה את עצמה כסאלומֶה.
הוא אחז בכף ידה ואמר את שמו. אצבעותיה המעט גסות היו לחות וחפות מכל תכשיט וציפורניה הקטנות היו משוחות באדום.
"מזג אוויר משוגע," גיששה האישה.
הוא הנהן ולגם מהמשקה.
"אף פעם לא ראיתי אותך כאן, אתה מהעיר?"
"כן." רגליו רעדו. "עברתי לכאן לא מזמן."
"מאיפה?"
"זה משנה?" הפנה אליה את פניו וקולו היה קר, נוקשה.
היא שתקה וקרבה אליו מעט, מניחה את ידה בעדינות על ברכו. "אולי תזמין לי משהו לשתות," לחשה.
זמן רב חלף מאז חש במגע אישה. הוא ניסה לשלוט ברעד שברגליו.
"נשתה רק כוס אחת," הפצירה בו וידה טיילה במעלה ברכו, "מה אתה אומר?" עיניה הצרות, המצומצמות, הביטו בו כמעט בתחינה.
שקט שרר בבר. לרגע היה נדמה לו כי גם המוזגת וגם הזקן שעל הספה נועצים בו את מבטיהם וממתינים לתשובה.
"בסדר, כוס אחת," הדגיש.
"ויסקי בשבילי," פנתה האישה בעליצות אל המוזגת, וזו הזדרזה להגיש לה את המשקה, מציעה לו מנה נוספת.
הם השיקו את הכוסות.
"מאיפה את?" שאל.
"תנחש." עיניה המלוכסנות ריצדו בשובבות והוא חש בידה החמה, הלחה, המטפסת במעלה ירכו ונעצרת סמוך למפשעתו.
הוא הביט בפניה כאילו באדישות. חיוך דק, מתגרה, נקווה אט־אט סביב שפתיה.
חשוב שתהיה בשליטה, התרה בעצמו ונשך את שפתיו.
"מה?" היא לחשה ומבטה התריס. ספק צבטה קלות, ספק עיסתה את ירכו.
"לא יודע." הוא משך בכתפיו. "את נראית לי מסין או משהו כזה, אבל אני לא בטוח."
"כולם טועים," צחקה בסיפוק. "אני לא מסין ולא מיפן, אמי מקוריאה. היא נישאה לדיפלומט פורטוגלי שפגשה בזמן המלחמה."
"איזו מלחמה?" תמה.
"מלחמת קוריאה." היא הזדקפה.
"אה, ואיפה גדלת?"
"בליסבון."
"בליסבון? מעניין, אז איך הגעת לכאן?"
"רגע, רגע." היא התכופפה לעברו, אצבעות ידה רפרפו על מפשעתו ולחצו במעלה ירכו בלחיצה ארוכה, חדה, אך נעימה. "אתה כבר רוצה לדעת הכול?" לחשה באוזנו. הוא חש בשדיה החמים, הרכים, פועמים תחת הבד הלבן המתחכך בזרועו.
"לא, זה בסדר." הוא ניסה לשלוט ברעד שבידיו.
"נו, אז מאיפה אתה הגעת לכאן?" כף ידה שהיתה רפויה על ירכו שבה ולחצה עליה קלות.
הוא הביט בה, תוהה אם לתת בה אמון.
"מגרמניה," אמר לבסוף.
היא בחנה את פניו בריכוז. "לא, אתה לא," אמרה בנחישות וטפחה בחיבה על ברכו, כתופסת אותו במעשה קונדס.
"למה את מתכוונת?"
"אני מתכוונת," הדגישה כל מילה, "שאתה לא בא מגרמניה."
היא שבה וטפחה על ירכו בחיבה.
"למה את אומרת את זה?" קולו זר לו לרגע.
היא אספה את ידו ועיניה ננעצו בפניו. "המבטא שלך הוא מבטא קשה, והמראה שלך…" היא השתתקה, שבה ובחנה אותו בריכוז. "אתה בא ממדינה ים תיכונית או משהו כזה, אולי בעצם לא." היא היססה לרגע, ליטפה את ידו והביטה בעיניו. "בכל זאת הייתי אומרת שאתה בא כנראה…" היא נשאה את כף ידו קרוב לחזה, ארשת של לגלוג חלפה לרגע על פניה. "אתה או מספרד או מישראל," אמרה לבסוף בנחרצות.
"איך החלטת?" ניסה לבלוע את הרוק שהציף את חלל פיו.
היא לגמה מכוס המשקה וקולה הרצין. "פגשתי הרבה אנשים מהרבה מקומות, ולא רק בעבודה שלי עכשיו."
"במה עבדת?"
היא הביטה בו כחוככת אם להסגיר בפניו סוד. "כשהייתי נשואה גרתי ברומא, עבדתי שם כמדריכת תיירים."
"עכשיו אני מבין," צחק בהקלה.
"לא, חכה רגע." היא הניפה את אצבעה מולו וחייכה. "האמת היא שיש עוד משהו."
"מה?"
"המעיל שלך."
"מה איתו?"
"אתה לא יודע?"
"לא," תמה.
"כנראה שכחת," צחקה. "המעיל שלך עשוי מבד קשמיר."
"נכון," אישר בגאווה.
"אז צריך לשמור עליו."
הוא ניסה להבין לאן היא חותרת.
"כשתליתי אותו, בזהירות," הדגישה, "ראיתי מעל הכיס הפנימי תווית שכתוב עליה בעברית. זה נראה לי כמו השם שלך, נכון?" היא חייכה בסיפוק ועיניה המלוכסנות הלכו והתכווצו, כמבקשות להרחיק עצמה ממראה פניו הנסערות למולה.
הוא הזדקף, עיניו נתלו בדלת הבר.
"אמרת ששמך סאלומֶה?" התעשת וניסה לשנות את נושא השיחה.
היא הנהנה.
"שם יפה בחרת לעצמך."
"אני לא מבינה."
"אתן נותנות פה לעצמכן כל מיני שמות, כינויים, לא?"
עיניה ננעצו בו בבוז. "זה השם שנתן לי אבי," אמרה בקול נחרץ.
"סאלומה?"
"כן!" קולה התקשה וידיה הרפו ממנו. "הוא קרא לי על שם בתו החורגת של הורדוס אנטיפס, זו שביקשה את ראשו של יוחנן המטביל."
הוא ידע בדיוק למי היא מתכוונת. מול עיניו עמדה דמותה של סאלומֶה היהודייה בציורו המפורסם של פייר בונאר, יושבת על מיטתה חשופת חזה וידה ספק נוגעת ספק מרפרפת על ראשו הכרות של יוחנן המטביל, המונח על מגש כסף בקצה מיטתה.
"היא היתה מה שנקרא פאם פטאל," קטעה את מחשבותיו. "מה שאי־אפשר להגיד עלי." היא חייכה במרירות ולרגע נראתה לו כילדה שעלבו בה.
"טוב, אני מצטער, פשוט חשבתי…" ניסה לחמוק ממבטה.
"זה בסדר." היא שבה ואספה את כף ידו. "חשבת שזה משחק, לכן לא הזדהית בשמך האמיתי," גיחכה.
"למה את אומרת את זה?" נסוג לאחור.
היא שתקה, חיוך ערמומי נתלה על פניה.
"למה את חושבת ככה?" שב ותבע ממנה.
"תראה." היא ליטפה את ידו ופניה הרצינו. "נכון שאולי אני לא כזאת פאם פטאל," קרבה אליו, "אבל אני עדיין רואה דברים שמסתתרים מתחת למסכות."
הוא צחק צחוק מעושה, עצבני. "למה את מתכוונת בדיוק?" הנמיך את קולו.
היא השפילה את מבטה.
פניו בערו. הוא ביקש לומר לה דבר, אך דלת הבר נפתחה וגבר גדל גוף, חזותו פראית, נכנס פנימה. פניו של הגבר היו נוקשות, שערו הארוך, הדליל, הגיע כמעט עד לכתפיו ופאות לחייו העבות נמשכו עד לקצות לסתותיו. הגבר התקדם במהירות לעבר דלפק הבר ונעמד בגבו אליהם. האישה מאחורי הדלפק
שלפה בקבוק ממדף נסתר ומזגה לו מן המשקה במבט מרוכז. הוא לקח את הכוס, הערה את המשקה בלגימה אחת והטיח את הכוס הריקה על הדלפק. האישה מזגה לו במהירות מנה נוספת והם פתחו בשיחה ערה, קולנית.
"הרמן," פנתה אליו סאלומֶה בלחש, "או ג'ון דואו או מה שלא תהיה."
"כן?" הוא התנער, טרוד ממראה פניו המוכרות של הגבר שנכנס לבר.
היא הביטה את עיניה מעבר לכתפו. "בוא נעבור מקום."
"לאן?"
היא הצביעה מעבר לגבו.
הוא הסב את פניו. בפינה חשוכה, מימין לדלת, ניצבה ספה קטנה. שולחן עץ נמוך ומיושן עמד לפניה.
"לשם?" שאל.
"כן, יהיה לנו קצת שקט," רמזה בעיניה לעבר הגבר שעמד בגבו אליהם. "תזמין לנו משקה."
"שתיתי כבר שתי כוסות," ניסה להתחמק.
"אתה ממהר?" ליטפה את לחיו. "לא מחכים לך, נכון?" היא הושיטה לו את ידה, הוליכה אותו אל הספה הצרה והתיישבה צמודה אליו.
המוזגת הופיעה והניחה על השולחן מגש כסף שהשחיר מיושן ועליו שתי כוסות ובקבוק ויסקי.
הוא מזג לה ולו מן המשקה.
דממה שררה בבר.
סאלומֶה לגמה מן המשקה, קרבה אליו והניחה את ידה בין ברכיו שנצמדו ברעד. היא הביטה בו וחייכה.
"אתה מזיע." היא גהרה אליו וניגבה בגב כף ידה את מצחו.
"תוריד את הז'קט, תרגיש בנוח." היא פשטה מעליו את המקטורן, קיפלה אותו בזהירות והניחה אותו לצדה.
הוא כרך את ידו סביב כתפיה והתרווח לאחור.
"איזה עיניים גדולות יש לך." ליטפה את פניו. "אבל עצובות.
אתה יהודי, נכון?"
הוא הנהן. "זה משנה משהו?"
"להפך," חייכה, "אני אוהבת את היהודים, הם אנשים חכמים."
היא הביטה בעיניו. "זה עם קטן ומוצלח," מלמלה כאילו הסבירה לעצמה איזו תובנה כמוסה.
הוא התכנס בתוך עצמו, מתוח. היא נצמדה אליו והוא חש בשדה הרך, המלא. נשימתו כמעט נעתקה.
לפתע סגרה ידה של סאלומה בחוזקה על מבושיו.
הוא נשך את שפתו העליונה והתמכר לעונג החריף, המשכר.
חש כי ראשו מתערפל, הולך וניתק ממנו.
היא השהתה את ידה על מבושיו, הרפתה ושבה ולחצה עליהם ארוכות כשעיניה מביטות מתגרות בפניו המתכווצות מעונג.
"טוב לך?" לחשה.
הוא הנהן והושיט את ידו אל שדיה, אך ידה עצרה בעדו.
"אנחנו ממהרים?" גערה בו.
הוא נד בראשו לשלילה.
היא שחררה את אחיזתה ממנו, רכנה אל השולחן ומזגה לשניהם מהבקבוק שהלך והתרוקן.
"יש לך משפחה?" שאלה.
הוא הנהן ועיניו התערפלו. "הייתי נשוי, אבל אין לי ילדים,"
מלמל.
"התגרשת?"
"אפשר לומר," גיחך.
"למה אתה מתכוון?" עיניה הצרות נתלו בו.
הוא שב והתרווח לאחור, נוטל את כף ידה בידו. "זה סיפור ארוך," נאנח.
היא נצמדה אליו, הניחה את ידו על לבה ולחשה באוזנו כממתיקת סוד, "ספר לי, מה עשית?"
גופו התקשה. הוא נרתע לאחור והביט בה בחשד. "למה את שואלת?" הגניב מבט לעבר הגבר היושב לצד הבר.
"הרמן," הגתה את שמו וחיוכה התעקם. "אתה מסתיר משהו, נכון?"
הוא לא השיב. זעם החל לעלות בו ועיניו ריצדו בעצבנות.
מרחוק הבחין במבטו של הגבר הפראי הנעוץ בו.
סאלומה שבה ואחזה בידו, מושכת אותו אליה. "בוא אלי," לחשה והצמידה את ידו אל מחשופה. "ספר לי, ממה אתה בורח?"
הוא ניתק ממנה בבהלה. "מספיק, תזמיני חשבון," סינן בזעם.
"אתה הולך?"
"כן." הוא חש שהגבר הפראי מבקש לקום אליו.
"למה?"
"תזמיני חשבון," אמר בקול בהול.
היא סימנה בידה לאישה מאחורי הבר. זו ניגשה אליהם, תלשה פיסת נייר מתוך פנקס קטן והושיטה לו את הנייר. הוא הציץ בו בחטף, גישש בחיפזון בכיס המקטורן ושלף משם כמה שטרות.
המוזגת מנתה אותם וחזרה אל הדלפק, נעמדת מול הגבר הפראי שגהר אליה ולחש לה דבר מה. היא הסבה את פניה אל האיש והגניבה לעברו מבט קשה.
הוא לגם במהירות את שארית המשקה שנותר בכוס, לבש את המקטורן והביט בסאלומה היושבת מכונסת לצדו.
"אז אתה הולך?"
"כן, מספיק." הוא קם מהספה.
"תישאר עוד קצת." היא תפסה בידו בתחינה.
"לא, מספיק, אני עייף." משך את ידו ממנה בגסות.
"הרגשתי שאני יכולה לדבר," אמרה בהיסוס, מתנצלת.
הוא שלף ממקטורנו שני שטרות, קיפל אותם והושיט לה אותם בהיחבא.
היא אחזה בשתי ידיה בכף ידו הקמוצה, משתהה לרגע. "תודה," נשאה אליו את עיניה, "אני זקוקה לזה."
"הכול בסדר." הוא הניח את ידו על כתפה בסלחנות, הפנה את גבו וצעד לעבר מתלה המעילים. בזווית עינו הבחין כי הזקן כבר איננו בבר. האישה השנייה, זו שהייתה עם הזקן, ישבה בפינת הספה הגדולה לבדה, ראשה שקוע בין כתפיה ובדל סיגריה בוער אחוז בין אצבעותיה.
"תרשה לי." יד אחזה במרפקו. הוא הסתובב וראה את סאלומֶה ניצבת מאחוריו.
היא דחפה אותו בעדינות ממקומו, הזדקפה על קצות אצבעותיה, הסירה את המעיל מעל הקולב ופרשה אותו מול פניו. הוא שרבב את ידיו בשרוולים. סאלומה היטיבה את המעיל על כתפיו ונעמדה
מולו, כורכת את הצעיף על צווארו.
"קר בחוץ." היא החליקה בידה על הצעיף.
"תודה." פניו נפנו בעצבנות אל הדלת.
היא התרוממה על קצות אצבעותיה ונשקה לו על שפתיו ברפרוף. הוא ניסה לאחוז במותניה, אך היא חמקה ממנו וטפחה קלות על לחיו.
"בהצלחה," חייכה. "ותבוא, אני פה."
הוא הסתובב וביקש לפתוח את דלת הבר, אך הגבר הגדול, הפראי, חסם את דרכו.
"אנחנו מכירים מאיזה מקום, נכון?" פנה אליו הגבר והניח את ידו הכבדה על כתפו.
"לא נראה לי," ענה בחשש.
"אתה בטוח?" עיניו של הפראי הביטו בו חודרות.
באותו רגע, באפלת המקום, זיהה בבירור את הפנים הקרובות אליו. זה היה אחד משותפיו של בעל הצ'יינג' הגדול בעיר התחתית בחיפה. דמותו הנכלולית של בעל הצ'יינג', אחד הנושים האכזריים שמהם ברח, נעמדה לפניו, וחולשה פתאומית חלחלה במורד רגליו הרועדות.
"אז מה אתה אומר?" אצבעותיו הגסות של הפראי נלפתו סביב שכמותיו. "לא פגשתי אותך כבר?" עננת תהייה אפפה את עיניו המזוגגות.
פניו קפאו. הוא נזכר כי שמע שהאיש נשוי לשווייצרית
ומעורב בהברחות כספים לשווייץ. לא פעם ראה אותו יושב עם בעל הצ'יינג' במשרדו. ללא אומר הביט בפניו הגסות של הפראי שאגלי זיעה צצו על מצחו ועווית חלפה בהן.
"מה אתה רוצה ממנו?" נדחקה לפתע סאלומה ביניהם, ידיה נאחזו בזרועו של הפראי והסירו אותה מעל כתפו. "אתה לא רואה שאתה מביך את האדון?" הוכיחה אותו. "הוא מגרמניה."
הגבר הפראי נסוג מבולבל לאחור.
"הרמן," הפנתה אליו את פניה ועיניה רמזו לכיוון הדלת, "אני מחכה לך מחר, תבוא לבקר לפני שתחזור לגרמניה," הדגישה את מילותיה האחרונות.
הוא נשא לעברה מבט של הכרת תודה וחמק במהירות אל הרחוב הקר. לרגע ניצב מהסס בפינת הרחוב. צינה מקפיאה זרמה ברחובות. המדרכות היו רטובות מהגשם הכבד שירד והמים זרמו שוקקים במורד הכביש. קולות צעקה בקעו מבעד לדלת הבר שנפתחה לפתע. לרגע היה נדמה לו שהפראי צועק אחריו בקול רם, נסער. הוא התעשת ופתח בריצה מבוהלת במורד הרחוב אל השדרה המוליכה לדירתו.
השעה היתה מאוחרת ומכוניות ספורות חלפו בשדרה. קצר נשימה חמק מפנסיהן שהאירו לרגע את האגם שהשחיר. ענן של ערפל רבץ על המים הקפואים ואד כיסה את הכבישים והבתים. הוא התכנס במעילו, נשימתו הקצרה עלתה וירדה בכבדות. במהירות עקף את בניין מגוריו ונכנס מהכניסה הצדדית אל הלובי, חמק מהשוער שנמנם מול מסך טלוויזיה קטן ועלה אל הדירה.
הוא התיישב נסער על הספה, ראשו השטוף במשקה הלם מכאב. בעמימות תודעתו חש כי משהו נפרם בו הערב והוא הבין כי לא יוכל להמשיך לחמוק מכל מה שביקש להסתיר.
מבטו נח על המעיל המוטל לצדו על הספה.
הוא ניגש אל המטבח, שלף זוג מספריים מאחת המגירות, הניח את המעיל על השולחן וגישש אחר תווית הבד הצהובה, הצרה, התפורה מעל הכיס הפנימי של המעיל. הוא פרם את התפרים, לקח קופסת גפרורים והשליך אל כיור המטבח את התווית ששמו רקום עליה. במהירות הצית דבוקת גפרורים, הניח אותם בוערים על התווית והתבונן באש המאכלת את האותיות העבריות של שמו.
את הספר ״סוחר אומנות ושמו נימאנד״ ניתן להשיג בכל חנויות הספרים ובאתר עברית