בתחושת ביטחון שאני בדרך הנכונה, אני נכנס ללובי המלון שבו מתאכסנת קריסטין ומתיישב על אחת מכורסאות העור מול המעליות. עשרות אנשים, רובם לבושים בקפידה, רוחשים במבואה הגדולה בדרכם לבילוי או לארוחת ערב, נכנסים ויוצאים בהמולה המזכירה תחנת רכבת.
זוג מתיישב על הספה מולי. הגבר נראה כבן חמישים, מלא מעט, פניו עגולות, לבוש בהידור. האישה שאיתו צעירה מאוד, אולי פחות משלושים. הם יושבים צמודים זה לזה. אני מנסה לקלוט את שפת דיבורם אך הם משוחחים ביניהם בקול שקט כמסתודדים. כעבור רגע קם הגבר וצועד אל המעליות, האישה עוקבת אחריו בעיניה עד שהוא נבלע באחת מהן, שולפת במהירות מתיק היד שלה שפתון ומראה קטנה ומושחת באודם את שפתיה, עיניה מביטות בי לרגע בתוכחה. אני מסיר ממנה את מבטי.
מחשבה חולפת בראשי. עדיף שלא אספר לקריסטין על הפגישה עם דומיניק. ובכלל, אני מתחרט שהסכמתי שתצטרף אלי מחר לפגישה עם הגברת שטיין.
מעלית נעצרת בקומת הלובי. דלתות המעלית נפערות וקריסטין ניצבת במרכזה. אורות הלובי הזוהרים נוגהים על דמותה. היא צועדת לעבר דלפק הקבלה, עיניה תרות סביב.
רבים מהנוכחים נושאים אליה את עיניהם בהשתאות.
"קריסטין," אני קורא אחריה, מתרומם מהספה ונחפז לקראתה.
"אייזיק." היא מחייכת בהקלה.
קריסטין ניצבת מולי על עקביה הגבוהים, לבושה בשמלה שחורה ארוכה הצמודה לגופה. שרשרת פנינים אפורות תלויה על צווארה, משתלשלת עד למפתח מחשופה ושערה הארוך אסוף מעל ראשה כמגדל הנישא מעל פניה הבהירות, הזוהרות מולי בחיוך רחב.
אני עומד חסר מילים.
"אני מקווה שלא חיכית הרבה זמן." היא מקרבת אלי את לחיָה לנשיקה.
אני נושק לה והיא מביטה בי בסיפוק, אוחזת לרגע בדשי מקטורני ומיטיבה את עניבת הפרפר שעל צווארי.
"זה הולם אותך." היא צוחקת ומסובבת אלי את גבה. "תעזור לי."
אני נוטל את מעיל הפרווה הבהיר המונח על כתפיה ברישול ופורש אותו מאחוריה. היא משרבבת את זרועותיה בשרוולים ועוטפת את צווארה בצעיף קשמיר סגול. פניה בורקות מולי.
"נלך?" היא רומזת בעיניה לעבר הדלתות המוזהבות, הכבדות, של הלובי.
אני צועד לצדה, חש בזוגות העיניים הרבות הדוקרות בגבי.
שוער המלון מחייך וקד לעברנו, נחפז אל הרחוב ומשרוקית בפיו. הוא מסמן ללימוזינה שחורה, ארוכה, העומדת לצד המדרכה שממול.
השוער פותח בפנינו את דלת המכונית. אני נכנס פנימה ומתיישב לצדה של קריסטין, מושיט לו שטר כסף. הוא קורץ לי בחיוך וסוגר אחרי את דלת המכונית.
הלימוזינה השחורה, הארוכה, דוהרת ברחובות העיר הנוצצת באורות. אני מביט בקריסטין. פניה החתומות, היפות, מביטות בדממה ברחוב הסואן. ביד רועדת אני אוסף את ידה המונחת על ברכיה. היא מסבה אלי את פניה לרגע ושבה להביט ברחוב.
כעבור זמן קצר נעצרת הלימוזינה מול דלת המועדון. בחור לבוש מדים קופץ לקראתנו ופותח את דלת המכונית. הוא מוליך אותנו אל מבואת המועדון, שם גבר מבוגר, לבוש גם הוא במדים, נוטל מאיתנו את המעילים.
"מר נימאנד," פונה אלי המבוגר, "בואו בבקשה אחרי."
אנו צועדים לתוך המועדון האפלולי, השקט עדיין. הוא מושיב אותנו על ספת עור אדומה לצד שולחן ארוך, לא הרחק מהבימה.
אני מביט סביב. המקום כמעט ריק. שני זוגות יושבים ליד שולחן מרוחק מאיתנו, משוחחים עם המלצר שעומד לצדם ואוחז בתפריט. אדם מבוגר יושב לבדו מעברה השני של הבימה. פניו החביבות מכוסות בזיפים והוא מרכיב משקפיים בעלי מסגרת שחורה עבה. האיש מוכר לי מאוד אך איני יודע מאין. אני רוכן אל קריסטין, מבקש ממנה שתביט בו, אולי היא תזהה. היא נרתעת לרגע, כמעט מבוהלת. לאחר מכן היא מביטה באיש ומחייכת אלי.
"גם לי הוא מאוד מוכר, אני לא יודעת מאיפה."
המלצר ניגש אלינו. הוא פונה אלי בשמי, מתעניין מה נשתה.
"נתחיל בשמפניה?" קריסטין מביטה לעברי.
"כן, בטח."
"אז תרשה לי לבחור." היא נוטלת את התפריט מידיו של המלצר.
"כבר סיפרתי לך." קולה מרצין. "באזור שבו גדלתי נמצאים יקבי השמפניה המפורסמים בעולם." אצבעותיה חולפות, מרפרפות במהירות על השורות בתפריט, נעצרות החלטיות בתחתית העמוד.
"ניקח את זה?" היא פונה אלי, אצבעה מורה על אחת השורות.
אני מהנהן.
היא מחייכת בסיפוק, פונה למלצר ונוקבת בשם השמפניה שבחרה.
"החלטה מצוינת." המלצר מביט בה בהערכה. הוא קד לעברנו ופונה אל המטבח.
אני שב ומביט סביב. המועדון הולך ומתמלא.
השקט ששרר במקום מתחלף בתכונה חרישית. זוג נוסף, לבוש בהידור מופגן, מתיישב על הספה שלימין הבימה, לא הרחק מהגבר המבוגר. מחויכים, הם מברכים את הגבר לשלום.
הוא מהנהן לעברם. מלצר קרב אליו ומניח מולו צלחת מחופה במכסה כסוף.
קריסטין נצמדת אלי. היא מספרת על אירוע שנכחה בו בקיץ האחרון בעיר הולדתה. באירוע בחנו סוגי שמפניה שונים. היא התרגשה מאוד כשטעמה אחד מהם, הוא יוצר ביקב קטן ולא ידוע וטעמו היה משובח וחדש לחך. אני מהנהן, מתוח מעט.
"הכול בסדר?" היא נוגעת קלות בזרועי. אני מסובב אליה את פני, מביט בה בשתיקה, נוטל את כף ידה בידי, מקרב אותה אל שפתי ונושק לה. היא מביטה בי בחיבה. כף ידה הרפויה נותרת מונחת כמוסה בכף ידי.
המלצר צץ ונעמד מולנו, קומתו גבוהה. הוא אוחז בדלי השמפניה בידו האחת, שולף את הבקבוק מהדלי וחולץ ממנו במיומנות את הפקק. הוא מביט בשנינו בהיסוס ומוזג לכוס הדקה המונחת לפני קריסטין. היא מושכת את ידה ממני, מרימה את הכוס וטועמת בריכוז מן המשקה.
"מצוין." היא מצקצקת בלשונה ומהנהנת למלצר.
חיוך מתפשט על פניו. הוא מוזג לשנינו מן המשקה ושב אל המטבח.
אנו משיקים בינינו את הכוסות ומתרווחים לאחור על הספה.
"בחירה טובה, נכון?" פונה אלי קריסטין, ידה השמאלית הקרובה אלי, אוחזת במשקה.
"כן, שמפניה מעולה."
מבטה משתהה עלי לרגע, בוחן. "אז מה עשית הבוקר אחרי שנפרדנו?"
"שום דבר מיוחד, הסתובבתי בעיר." אני מושך בכתפַי, נאמן להחלטתי שלא להזכיר את הפגישה עם דומיניק.
"גם אני. הסתובבתי בין החנויות," היא מחייכת, "קניתי בשמים.
תריח." היא מקרבת לעברי את צווארה.
חוטמי מרחרח כחיה את חלקת צווארה הלבן, החלק. אני מבקש לקרב את שפתי.
"מה אתה עושה?" היא מצחקקת וידה תופסת במרפקי. "אז מה אתה אומר?"
"ריח מעולה," אני לוחש לעברה. "איזה בושם זה?"
"רציתי לבלבל אותך, ערבבתי שני בשמים שונים."
"איזה?"
"לא מגלה." היא צוחקת בעליצות וכף ידה תופסת את כף ידי בחוזקה.
אני חש בדם הזורם אל חלצי. פניה היפות זוהרות מולי באפלה הקלושה.
המלצר חולף לצדנו במהירות, מניח את התפריט על השולחן וממשיך לעבר אחד הזוגות שהתיישב כרגע לא הרחק מאיתנו.
קריסטין מרפה את אחיזתה ממני ורוכנת על השולחן.
"אני רעבה." עיניה הדרוכות נעוצות בתפריט. "נזמין בשר?"
"כן, בטח."
"אתה תבחר את היין?"
"לא, זה בסדר, תבחרי מה שנראה לך."
היא מחייכת בסיפוק ושבה לעיין בתפריט.
אני מביט בה בצדודיתה ולרגע מבקש לשאול אותה מי היה הגבר שנלווה אליה לאחר שנפרדנו הבוקר, אבל מתחרט.
המלצר ניגש אלינו. הוא רושם את ההזמנה בריכוז, שואל מספר שאלות לגבי אופן ההכנה של האומצה ומפרט באריכות את תכונות היין שבו בחרנו. מלצר אחר מופיע ומניח על השולחן בקבוק מים וסלסילת לחמים קטנה. הם קדים שניהם ופונים אל המטבח.
לרגע אני נזכר ב"קוז'אק", סדרת טלוויזיה שאהבתי לראות בנעורי. באחד הפרקים פוגש הבלש קוז'אק באקראי באישה יפהפייה שהיתה זוגתו לפני שנים. האישה שאלה אותו מדוע נפרד ממנה בזמנו, הרי יחסיהם היו כה קרובים. קוז'אק ענה לה שהמשכורת שלו, כבלש משטרה, לא הספיקה כדי לממן את
הבילויים המשותפים שלהם והוא נאלץ אז ללוות כסף מחבריו.
חיוך דק עולה על שפתי.
קריסטין נשענת לאחור על מסעד ספת העור ועיניה סורקות בסיפוק את חלל המועדון.
"ממש יפה כאן," היא ממלמלת כמדברת לעצמה.
אני שותק, שב ונוטל את ידה בידי. היא מביטה בי בחיבה ומניחה את ראשה על כתפי.
אני חובק את כתפיה בזרועי האחרת. "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם," אני מזמזם בלבי.
לפתע קריסטין נרכנת קדימה, מושכת את ידה ממני, זוקפת את גווה ומבטה ננעץ בי. "דיברת עם הגברת שטיין?" היא שואלת בקול נוקשה.
"למה נזכרת בזה עכשיו?" אני מופתע.
"אני לא יודעת." היא נדה בראשה בתקיפות. "דיברת איתה?"
קולה תובעני.
אני מהסס לרגע. "כן, אבל זה לא חשוב כרגע."
"למה לא?" קולה מתקשה. "קבעת איתה?"
"כן." אני מתכווץ לתוך עצמי, כנתפס בקלקלתי.
"למתי?"
"למחר בצהריים," אני לוחש מבויש.
"אז למה לא אמרת לי?" היא מוכיחה אותי, קולה מתנכר.
"לא חשבתי על זה בכלל, אבל מה הבעיה?" אני מתגונן. "כבר קבענו שגם את באה."
"כן, זה חשוב. אני אבוא. למה לא סיפרת לי על זה מיד כשנפגשנו?" היא לא מניחה.
"שכחתי." אני מושך בכתפַי. "לא ידעתי שזה כל כך חשוב לך. בכל מקרה הייתי מעדכן אותך על הפגישה."
"טוב. אני אבוא." גופה נרפה והיא שבה ותופסת בידי. "אתה מבין שזה חשוב לי."
שתיקה קלה משתררת בינינו. משהו טורד אותי.
"למה זה כל כך חשוב?" אני שואל.
היא מתבוננת בי. חוככת בדעתה. "אני רוצה לראות לאן כל זה הולך. הרי באנו לכאן כדי לגלות מה קרה עם הציור, שכחת?"
ידה מלטפת בסלחנות אימהית את לחיי והיא לוחשת, "אתה הרי יודע שאני איתך."
אני מביט בה ונשען מסוחרר מעט לאחור. "אאסוף אותך מחר בצהריים מהמלון," אני ממלמל, מנסה ליישב את הדברים.
"מצוין." היא מחייכת, שבה ומניחה את ראשה על כתפי.
המלצר קרב אלינו, מגלגל לפניו עגלת הגשה שעיטורים מוזהבים רקועים על דופנותיה. הוא מניח על השולחן את אומצות הבשר ומכריז בקול על מרכיבי המנה. לאחר מכן הוא מניף בארשת חשיבות את בקבוק היין ומצביע על תווית הבקבוק.
קריסטין מהנהנת לעברו.
בריכוז, בדממה, הוא חולץ את הפקק, מביט בנו בשאלה.
אני מסמן לו על קריסטין.
הוא מוזג מעט מן היין לכוס הניצבת לפניה. קריסטין לוקחת את הכוס לידה, מרחרחת באפה את המשקה וטועמת ממנו כשהיא מגלגלת אותו בחכה. עיניה מצטעפות.
"מצוין," היא מחייכת לעברו.
שבע רצון, המלצר ממלא את הכוס של קריסטין ולאחריה את שלי.
"שיהיה לנו בהצלחה," מחייכת קריסטין. אנו משיקים את הכוסות וסועדים בדממה. היין האדום, המשובח, הולך ונספג בדמי. גופי הולך וכבד ותודעתי מתעמעמת.
כעבור זמן אני קם מהספה ופונה לשירותים, נכנס אל אחד התאים ומתיישב על מכסה האסלה. האומצה והיין מתערבלים בכבדות בקיבתי. אני נכפף בכאב וחופן את פני. גופי נוקשה. גלים עולים מעורף גולגולתי ומכים במעלה רקתי.
לאחר כמה דקות הוקל לי ואני ניגש לכיור, מספיג את פני וצווארי במגבת לחה. פני משתקפות אלי עמומות במראה. אני מוחה ממצחי את הזיעה ושב אל המועדון.
עיני נפקחות לאפלת המועדון, שבינתיים התמלא לחלוטין. מרחוק אני מבחין בקריסטין משוחחת עם זוג שהתיישב על ספה הסמוכה לזו שלנו. אני קרב לעברם.
קריסטין מבחינה בי ונרתעת לאחור. היא מציגה בפני את הזוג, אני לוחץ את ידי שניהם ומתיישב.
"הם מגרמניה," מציינת קריסטין בקול.
אני מהנהן לעברם בנימוס.
הם מביטים בי. חיוך דק קופא על פניהם.
"מאיפה בגרמניה?" אני שואל.
לרגע הם מהססים. "אני ממינכן והוא מדיסלדורף." הבחורה הצעירה מורה באגודלה על הגבר המבוגר שלצדה.
לפתע אני מזהה אותם. "אתם פה בעיר בביקור?"
"הוא בא לכאן לעסקים ולקח אותי איתו," מצחקקת הבחורה הצעירה ואוחזת בחיבה בידו של הגבר המבוגר. פניו העגולות מאדימות.
"יפה." אני מבקש לסיים את השיחה.
"באנו לראות את ההופעה." הבחורה מצביעה על הבימה.
"זה בטח יהיה משהו מיוחד," מתפרצת קריסטין. ניכר בה שגם היא מבקשת לסיים את השיחה.
הבחורה מהנהנת בחיוך רחב, לאחר מכן היא רוכנת לעבר הגבר המבוגר, ממלמלת אליו דבר מה.
"מה הם עושים פה?" אני לוחש לקריסטין.
"מאיפה אני יודעת? המלצר הושיב אותם כאן."
"את לא מכירה אותם?"
"מכירה אותם? איך?" היא מסובבת לעברי את פניה. "למה אתה שואל?"
"סתם, לא יודע." אני מושך בכתפי ונוטל את ידה. היא מצטנפת בחיקי.
"איפה היית כל כך הרבה זמן?" היא לוחשת לאחר שתיקה קצרה, קולה רך.
"אמרתי לך, בשירותים."
"כל כך הרבה זמן?"
"לא הרגשתי טוב."
"חשבתי שברחת לי." היא צובטת בשובבות בירכי.
אני עוטף בידי את כתפיה. גווה הנוקשה הולך ונרפה. מעודד, אני נושק על לחיָה.
היא מביטה דרוכה לעבר הבימה.
אני פושט את רגלי ומתרווח לאחור, מביט בזוג היושב על הספה מימיננו. שניהם מרוכזים בקבוצת הנגנים המכוונים את כליהם על הבימה. לרגע אני חוכך בדעתי אם לספר לקריסטין שראיתי אותם הערב מוקדם יותר בלובי המלון, מול המעליות.
אולי זו סתם מקריות ואולי אני רדוף. בכל מקרה, אני מחליט, אין טעם להזכיר זאת.
המלצר שב ונעמד מולנו, שואל על המנה האחרונה. אנו מוותרים ומזמינים שתי כוסות מרטיני. קול תכונה חרישית עולה מכל קצווי המועדון. אני מאמץ את עיני. אישה בלונדינית נמוכת קומה סובבת בין השולחנות, לוחצת את ידי האנשים, מחליפה כמה מילים עם חלקם ולבסוף עולה על הבימה.
"זאת דבי הארי," לוחשת קריסטין בהתלהבות.
הקהל מוחא לה כף בנימוס.
היא נושקת לכל הנגנים ונוטלת את המיקרופון לידיה, מתבוננת סביב. לפתע היא מבחינה בגבר המבוגר, הממושקף, היושב על הספה מצדה השני של הבימה. היא יורדת מהבימה וניגשת אליו.
הם מתחבקים ארוכות.
היא שבה לבימה. ההופעה מתחילה.
דבי פותחת בשיר Glass of Heart. הקהל נלהב. כולם יושבים במקומותיהם, מוחאים כפיים באריכות.
אני נזכר בימי ילדותי, בעיר הרחוקה שבה גדלתי. הייתי שומע את השיר הזה ברדיו, צופה בה שרה על מסך הטלוויזיה. העולם הזה נראה לי אז רחוק, בלתי מושג. והנה היום, אני מהרהר לעצמי בסיפוק, אני יושב מול דבי הארי מלהקת בלונדי, במרחק שני מטרים אולי, מלא בעצמי, חש כבן המקום וקריסטין היפה לצדי.
דבי הארי ממשיכה לשיר בהתלהבות את One Way Or Another.
אני מביט בה. היא עדיין נמרצת אך פניה על סף הזִקנה. ידיה האוחזות במיקרופון מגוידות, אך עדיין בוערת בה להבת אש, אם כי אפשר לחוש שהתבונה בת השנים הולכת ומכסה עליה.
פניהם של בני הזוג היושבים לצדנו נלהבות. הגבר, פניו העגולות, השבעות, ממוקדות בבימה. הבחורה הצעירה נצמדת אליו בחוזקה. הוא מפנה אלי לרגע את מבטו, עיניו קפואות. הוא מחייך לעברי חיוך נסתר, מעט נאלח.
דבי שרה, I'm on the Wave, מתכופפת לעבר אחד הנגנים. הוא פושט לעברה בהפגנתיות את שתי זרועותיו, עוטף בהן את צווארה. היא נושקת לו בחטף וחוזרת אל מרכז הבימה.
שקט משתרר בחלל המועדון. דבי מתיישבת על שרפרף עץ גבוה במרכז הבימה, פניה רכונות מטה. הקהל יושב דרוך.
"נמצא פה חבר קרוב שלי…" היא נושאת את פניה לקהל. "שהגיע הבוקר מלונדון. אני רוצה להזמין אותו לשיר לנו שניים משיריו." קולה נרגש, רועד לרגע, והיא מסתובבת לעבר הגבר המבוגר, הממושקף, היושב על הספה מאחוריה. "קבלו," היא מכריזה בהתלהבות, "את אלביס קוסטלו."
הקהל המאופק נרגש. חלק מן הנוכחים קם על רגליו, מוחא כפיים בהתלהבות.
"איך לא זיהיתי?" אני אומר לקריסטין בהתרגשות. "זה אלביס קוסטלו."
היא מפנה אלי לרגע את פניה, מהנהנת, לאחר מכן היא שבה ומביטה קדימה, מוחאת כפיים בהתלהבות.
קוסטלו עולה לבימה, גופו מתנועע כאילו השיל מעליו את השנים. הוא חובק את דבי ומודה לקהל, לוקח את המיקרופון ובקול צרוד מעט שר את She.
דממה מוחלטת משתררת במועדון, הקהל חדל מרחשיו, יושב דרוך, מאזין. רק קולו של קוסטלו נשמע, מחוספס מעט אך ברור וחד, מפלח את החלל האפלולי אך התוסס, גופו נע ונישא על גבי גלי הצלילים.
אני מתבונן בקריסטין. היא מסבה לעברי את מבטה. עיניה בורקות. חיוך של קורת רוח על פניה. אני אוחז בידה ומקרב אותה אל לבי, מאזין למילים.
קריסטין נשענת לאחור, שבה ומניחה בשלווה את ראשה על כתפי. התקווה והאושר מאיימים להציף אותי.
"את השיר הבא שאשיר," פונה קוסטלו לקהל, "כתבתי לפני למעלה מעשרים וחמש שנה." הוא מתיישב על כיסא העץ הגבוה שעליו ישבה דבי הארי, לוקח גיטרה לידיו. Every Day I Write the Book, הוא מכריז.
הקהל נעמד על רגליו. משמאלי אני מבחין בשתי נשים כבנות חמישים, לבושות בשמלות ערב שחורות ועטורות בתסרוקות גבוהות. ענק יהלומים לצווארן והן נעמדות במקומן ומוחאות כפיים בהתרגשות. אחת מהן מקרבת את אצבעותיה לשפתיה ושורקת שריקה ארוכה. קוסטלו מסתובב לעברן, מחייך ומנופף אליהן בידו.
הקהל הולך ונרגע. נסער ברחש אל הדממה שבה נשמע רק קולו של קוסטלו. קריסטין מצטנפת בחיקי, ראשה נשען על שקע כתפי. אני מריח את ריח הבושם העדין, החריף־מתקתק.
"Every day, every day I write the book", אני ממלמל לעצמי, חוזר אחריו כהד. לבי גואה בשמחה.
קוסטלו מסיים לשיר, מתקרב לקדמת הבמה, קד לעבר הקהל וממתין בסבלנות למחיאות הכפיים שיגוועו. שקט מתוח של ציפייה משתרר בחלל המועדון. דבי הארי חוזרת ועולה לבמה, מתיישבת
על כיסא העץ הגבוה. קוסטלו מביט לעברה והיא מחייכת אליו.
"לאחרונה," הוא פונה לקהל, "אני עובד על פרויקט עם המלחין ברט בכרך."
הקהל קוטע אותו, מוחא כפיים בנימוס.
"הייתי שם," אני לוחש לקריסטין.
"איפה?"
"בבכרך."
היא מביטה בי, לא מבינה.
"זאת עיירה קטנה על שפת הריין, לא רחוק מקובלנץ. למדתי בקובלנץ," אני לוחש בגאווה. "רב יהודי מאוד מפורסם מגיע משם, הרבי מבכרך."
"יופי," היא לוחשת לעברי, קצרת רוח.
הקהל משתתק. קוסטלו נעמד לצדה של דבי הארי, חובק אותה בידו.
"דבי ואני," ממשיך קוסטלו, "נשיר לכם שיר שבכרך כתב והלחין לפני שנים. ארב אלפרט שר אותו, וכמו שאלפרט אומר בפתח השיר הזה, מי שיאזין לו היטב ימצא את הרוח, את הפעימה המיוחדת, האישית, של אמריקה. אתם בטח כבר יודעים, This guy's is in love with you."
גל התרגשות חולף בקהל.
חולשה מחלחלת לאורך גווי וידי מצטמררות.
קריסטין נושאת אלי את עיניה.
"מכירה?"
היא מהנהנת.
הם מתחילים לשיר.
"איזה שיר," אני לוחש לה בהתלהבות.
ידה הנתונה בידי נלחצת לירכי.
"כשאת מחייכת, אני יודע עד כמה אנו מכירים זה את זה,"
אני מצטרף בשקט לשירתם, לוחש כהד לקולם, "מאושר שהכרתי אותך."
"אני זקוק לאהבתך," שר קוסטלו לדבי.
"אני רוצה את אהבתך," היא עונה לו מחייכת.
"אלוהים," אני מהרהר, "אם זה חלום, טוב לי החלום. אם אלו החיים, אבקש את החיים, ואם זה המוות, טוב לי המוות."
קוסטלו ודבי עומדים רגע ארוך חבוקים על הבמה. הקהל קם ממקומו ומקיף אותם. הם יורדים צמודים מהבמה, לוחצים את ידי האנשים. עם חלקם, מן הסתם אלו שהם מכירים, הם מתחבקים.
התזמורת ממשיכה לנגן עד שכעבור כמה דקות ההמולה גוועת.
אנו מתיישבים חזרה.
אני מביט בזוג היושב לצדנו. הבחורה אסופה בזרועותיו של הגבר המבוגר, פניהם סמוכות, עיניהם לכודות.
המלצר סובב בין השולחנות, ניגש אלינו, מניח את החשבון על השולחן.
התזמורת אוספת את כליה.
אני מבחין בדבי הארי ובקוסטלו בקצה המועדון, דבוקת אנשים סביבם, קול שיחתם, מצהלותיהם, מגיעים עד אלינו.
קריסטין נוגעת בזרועי. "נלך?" היא שואלת.
אני מהנהן וקורא למלצר. מושיט לו את התשלום.
הוא מודה לי ולוחץ את ידינו.
כשאנו קמים הזוג שלצדנו מתנער, הם נפרדים מקריסטין ונדים לי בראשם לשלום בחיוך. הבעת סיפוק על פניהם.
בפתח המבואה נחפז לעברנו גבר מבוגר במדים, אוחז במעילינו.
אנו נעטפים בהם ויוצאים אל הרחוב, עומדים שותקים על שפת המדרכה.
צינה חדה, מקפיאה, זורמת ברחובות.
שוער המועדון עוצר עבורנו מונית. אני נכנס פנימה אחרי קריסטין, מציין בפני הנהג את כתובת המלון שבו אני מתאכסן.
נהג המונית פונה לשדרה הסמוכה, נוסע במהירות לעבר מרכז העיר.
"היה מהמם," אני פונה לקריסטין.
"כן," היא עונה. קולה מעורפל.
המולת המועדון, המוזיקה, עדיין מהדהדים בראשי, הולמים ברקותי.
"כבר מאוחר." קריסטין מפנה אלי את פניה ומחלצת את ידה מידי.
"את ממהרת?" קולי מהסס.
"מחר יש לנו יום ארוך, לא?" היא טופחת קלות על ברכי.
"כן, אבל אנחנו פוגשים את גברת שטיין בצהריים."
"אל תשכח שמחר יום ראשון."
"אני יודע, אז לאן את ממהרת?" אני מנסה להסתיר את התחינה בקולי.
"אני הולכת בבוקר לכנסייה."
"לכנסייה?"
"בכל יום ראשון בבוקר אני הולכת לכנסייה, ואני רוצה ללכת לכנסייה פה, בניו יורק."
"את לא יכולה לוותר על זה?"
"לא, מה פתאום? להפך." קולה מתקשה.
היא רוכנת קדימה, נוקשת על השמשה המפרידה בינינו לבין הנהג.
"תעצור לי פה בפינה, בכניסה למלון," היא פונה לנהג.
הוא בולם את המונית בחדות. אני יוצא מן המונית וקריסטין אחרי. היא חובקת אותי ומנשקת את לחיי.
"לילה טוב." היא מניחה את אצבעה על שפתי. "תישן טוב, אני מחכה לך מחר בצהריים." היא מפנה אלי את גבה. שוער המלון יוצא לקראתה אל הרחוב, פותח את הדלת המוזהבת, הכבדה, והיא נבלעת בלובי המלון.
אני עומד לרגע נבוך, בוהה בדלת המלון וחוזר אל המונית.
המונית שבה ודוהרת בדרך הפתוחה. שקט, כואב, אני מביט באורות הרחוב החולפים מול עיני במהירות.
המונית נעצרת בפתח המלון שבו אני מתאכסן. אני מושיט לנהג שטר. הוא מסובב אלי את פניו, מבקש להשיב לי את העודף.
"תשאיר אותו אצלך," אני אומר לו באדישות.
"תודה," הוא מחייך.
אני פותח את דלת המונית.
"אדוני," הוא קורא אחרי.
"כן?" אני תמה. רק עכשיו אני שם לב כי מעין תרבוש עוטף את ראשו.
"רציתי להגיד לך משהו."
"מה?"
"סבי היה אומר," הוא מחייך אלי בנועם, "אין אדם בעולמנו שאינו יודע לאן הוא רוצה להגיע, אבל אף אדם לא יודע לאן הוא יגיע."
אני מחייך לעברו במרירות ונכנס למלון.
שנתי אפופה בחלומות. אני יושב באחד מבתי הקפה בשדרות רוטשילד בתל אביב. כלב גבוה, צבעו סגול, מתקרב אלי. אני מלטף את ראשו הדק, את שערו הנוקשה, המדובלל. הכלב זוקף את אוזניו העגולות, פונה אל אמצע השדרה ואני רץ אחריו. ריח פגר, דוחה אך גם מושך, עולה מגופו הרחב מעט. אני מבחין כי כתמים בהירים, עכורים, מכסים את גופו ואנו פונים אל אחד מבתי המרקחת שברחוב אלנבי. אני מבקש לקנות לכלב איזו משחה. הרוקחת, לבושה בחלוק לבן, מביטה בי בתמיהה. כפתוריו
העליונים של החלוק פתוחים ועיני ננעצות בקימורי שדיה.
"אדוני, אתה לא רואה," קוראת לי הרוקחת לצד, "זה לא כלב." היא תופסת בדש מעילי. "אז מה זה?" ידי נשלחת אליה. היא מביטה בי בתוכחה, "זה צבו…" קולה נקטע. הטלפון מצלצל.
עיני נפקחות, אחוזות בקורי שינה. אני מבקש לשוב אל החלום ועוצם את עיני. הצלצול לא חדל. עיני שבות ונפקחות, תודעתי עמומה. אני מתגלגל במיטה לעבר השידה, לוקח את הטלפון לידי.
"הלו," קול אישה שמבטאה זר נשמע מעברו השני של הקו.
"מי זה?" קולי מעורפל.
"מר נימאנד?"
"כן." אני מזהה את קולה של סוכנת הבית.
"הוראס רוצה לדבר איתך." קולה נושב אלי בקרירות.
"מי?"
"הוראס, הוראס," היא דוחקת בי, "הוא רוצה לדבר איתך."
"אה, רק שנייה, תגידי לו שאני כבר איתו."
אני ממהר לחדר האמבטיה ושוטף את פני. מאושש מעט חוזר אל החדר החשוך וניגש אל הטלפון.
"נימאנד!"
"כן, אני פה."
"טוב שתפסתי אותך." קולו של הוראס עולה אלי עייף, חלש.
"עכשיו אמצע הלילה כאן," אני מבקש להוכיח אותו.
"על מה אתה מדבר? השעה אצלך אחרי תשע בבוקר."
"תשע בבוקר?" אני מסיט את הווילון, מביט למטה אל הרחוב.
הבוקר אפרורי, דחוס. המולה כבושה עולה מהמכוניות הנוסעות.
"ישנתי, לא שמתי לב." אני עדיין אחוז בחלום.
"בסדר." קולו מתרכך, פועם במאמץ מצדו השני של הקו.
"נימאנד?"
"מה?"
"אני מבקש שתחזור היום לארץ, אנחנו חייבים להיפגש."
"היום? למה?"
"אין צורך שתמשיך."
"על מה אתה מדבר?" אני המום.
"תעזוב הכול ותחזור!"
"למה אתה אומר את זה, קרה משהו?" אני מבולבל.
"פשוט תחזור," קולו נחרץ.
"למה? אתה לא מבין איך אני מתקדם," אני מוחה.
"תספר לי הכול כשניפגש."
"רק הגעתי לניו יורק," קולי נחלש. אני מתיישב בקצה המיטה, כף ידי הלחה מזיעה מחליקה על מכשיר הטלפון. "היו לי פה כמה פגישות מאוד מוצלחות." אני מרים את קולי. "והוראס, אני אומר לך, אנחנו קרובים לפתרון."
"זה כבר לא משנה." הוא חסר סבלנות.
"אני עדיין לא יכול לעזוב, יש פה עוד כמה דברים לעשות."
קולי מתקשה.
"תוותר עליהם," הוא מרים את קולו.
"לוותר?"
"אתה כנראה לא מבין," קולו נחלש.
"מה קרה, הוראס?"
"זהו."
"מה זהו?" אני שואל בחשש. "למה אתה מתכוון?"
"שזהו, אני חולה." הוא משתתק לרגע, "מאוד חולה. אני מבקש ממך שתזדרז." קולו עולה אלי עמום כמתחתית באר עמוקה.
"אני אבוא." חולשה פושה בגופי.
"יופי," הוא לוחש בסיפוק.
"אני פוגש היום בצהריים איזו גברת בעניין שלנו, ואחרי זה."
"שום גברת," הוא קוטע אותי, קולו מחרחר. "תצא עכשיו, תעלה על הטיסה של הצהריים, הפגישה איתה לא מעניינת, תבטל."
"בסדר, בסדר, הוראס," אני נסוג, נכנע. "אקדים את הטיסה."
"אני ממתין לך מחר בערב," הוא אומר בפסקנות.
"כן, אגיע," קולי גווע.
הוא מנתק את השיחה.
אני מתיישב בקצה המיטה. "מה קורה כאן?" ראשי נרכן אל הרצפה.
שעות ספורות לאחר מכן, קריסטין ואני יורדים מהמונית לפני אחד מבנייני המגורים בסנטרל פארק וסט.
שוער הבניין מלווה אותנו במעלית, מכוון אותנו לפתח הדירה של הגברת שטיין.
"אני מקווה שהיא לא תהיה הדבר האחרון שתראו בחיים שלכם," הוא מגחך ונפרד מאיתנו בחיוך מריר.
אנו מביטים זה בזה. אני לוחץ על הפעמון.
דקה ארוכה עוברת עד שהדלת נפתחת. גברת שטיין עומדת מולנו. היא אישה זקנה. פניה קמוטות. שערה האפור מדובלל על ראשה המקריח, גופה עגלגל, מלא אך עדיין נמרץ. היא מדברת במהירות, כאילו המילים נלעסות בין שיניה הצהובות, ומקצה שפתיה נמשך חוט דק של ריר עד לסנטרה המצמח אניצי שיער לבן.
היא מוליכה אותנו דרך חדר מגורים ענקי, עמוס ברהיטים, אל מרפסת מחופה בחלונות זכוכית גבוהים המשקיפים על הסנטרל פארק כולו. היא אינה זוכרת שקבענו פגישה, אך אם כבר הגעתם אתם מוזמנים לשבת, שטיין אומרת, אך לא לזמן רב, היא עסוקה. מאז מת הבן שלה, לפני בערך שלוש שנים, היא כמעט לא נמצאת בעיר, מעדיפה לשבת בביתה שבהמפטונס מול הים. במקרה מצאנו אותה כאן היום. כן, הפנים שלי מוכרות לה. הדאלי. אה כן, הדאלי, זה אתה שמכרת עבורי את תמונות הגואש שלו?
לאיפה נעלמת? אלה התמונות שמהן הוא עשה את סדרת קלפי הטארוט. שבעים ושמונה עבודות. הם היו חברים. היא הצטרפה אליו ולאשתו גאלה לאיזו נסיעה, היא חושבת שזה היה בוורמונט. בערב, בסוויטה שלו במלון, דאלי הציג בפניה את הסדרה והיא מיד רכשה אותה. הוא פיזר את כל שבעים ושמונה התמונות על המיטה בחדר השינה, היא מצחקקת. אתה בטח זוכר אותם, יותר משלושים שנה הן היו תלויות פה במסדרון, היא מצביעה על הקיר שלצדנו. מי שקנה ממנה את הסדרה עשה בחוכמה. אתה יודע, מילותיה שוקקות, נלעסות בפיה, את קלפי הטארוט האלה שדאלי צייר היא השאילה לסרט של ג'יימס בונד, היא חושבת שקראו לסרט "חיה ותן למות". זה היה בשנות השבעים, אלה היו ימים
יפים, היא נאנחת. נראה לה שאת נערת הקלפים שיחקה בסרט ג'יין סיימור ובמאי הסרט, נו, איך קראו לו, גאי, גאי, כן, גאי המילטון. הוא והיא היו חברים קרובים, אם אני מבין, היא קורצת בעינה. זה היה בימים שהיתה לה גלריה לא גדולה אבל איכותית, פה במדיסון. הגלריה היתה קטנה, אבל הציגה רק את הדברים הגדולים. פיקאסו, שאגאל, לֶ ז'ה, אפילו את מאטיס ובאלתוס. רגע, היא מפסיקה לפתע את שטף דיבורה ומביטה בי, זה לא אתה שרצית לדבר איתי על הבאלתוס שלי?
"נכון, התקשרתי אלייך אתמול."
"אז חכה רגע." היא נדרכת. "אתם רוצים לשתות כוס מים?" עיניה סוקרות אותי ואת קריסטין.
היא מתרוממת מהכיסא ופונה אל המטבח.
אנו מביטים סביב. התמונה של באלתוס תלויה על הקיר מולנו.
"בפעם הראשונה שהייתי כאן," אני לוחש לקריסטין, "ישבתי במקום שאנחנו יושבים בו עכשיו ושאלתי את גברת שטיין אם מה שאני רואה כאן," אני מצביע על התמונה, "זה באמת מה שאני חושב שאני רואה."
"מה, הבאלתוס הזה?" קריסטין מתבוננת בתמונה בריכוז, בהערכה.
"כן. את יודעת שכמעט כל התמונות שלו נמצאות בכלל במוזיאונים?"
היא מהנהנת. "ומה היא אמרה?"
אני צוחק. "את רואה אותה. היא הסבירה שזו לא סתם תמונה של באלתוס אלא אחת התמונות החשובות שהוא צייר. היא טוענת שהיא רבה איתו, עם באלתוס, עד שהוא מכר לה את התמונה."
קריסטין מחייכת, מגניבה מבט לחדר המגורים. "ראית את החדר הזה?" היא לוחשת. "תראה איזה גודל, אפשר לשחק פה כדורגל."
אני מביט בחדר הרחב, העמוס בפסלים וברהיטים שניכר בהם שהם משנות השישים או השבעים. הם דהויים, שחוקים. שטיחים בהירים, מוכתמים, מכסים את רצפת העץ הישנה ופסלים מופשטים, שאת חלקם אני מזהה מרחוק, מפוזרים בין הספות ועל המזנונים.
אני מבקש לומר משהו לקריסטין, אך גברת שטיין צצה בפתח המרפסת, מניחה שתי כוסות מים על השולחן ומתיישבת מולנו על כורסה פרחונית מיושנת.
"תזכיר לי את שמך?" פונה אלי גברת שטיין.
"נימאנד."
"אה, כן, נימאנד." היא מהנהנת. "עכשיו אני זוכרת. לאן נעלמת? נראית צעיר יותר כשנפגשנו בפעם האחרונה."
"מה לעשות, עברו כמה שנים." אני מחייך, נבוך מעט. עיני ננעצות בקיר הריק שבפינת החדר.
"לא היתה תלויה פה התמונה המפורסמת ההיא של רובר דלונֶה?" אני מצביע על הקיר. "מגדל אייפל."
"מכרתי אותו."
"באמת, לא חבל? זו תמונה נדירה."
"אין מה לעשות. אתה יודע," היא נאנחת ונשענת לאחור על מסעד הכורסה, "הבן היחיד שלי נפטר." פניה הקמוטות מתכרכמות בעצב.
שתיקה משתררת בינינו. עיניה נעוצות בי. "אז מה אתה אומר?" היא שואלת כעבור זמן, מסובבת את ראשה לעבר התמונה של באלתוס.
"הבאלתוס," אני מתנער. "יש לנו ממש עניין בזה. כמה את מבקשת על התמונה?"
"את התמונה הזאת מוזיאון בצרפת צריך לקנות." קולה נחוש. "הלובר או מוזיאון ד'אורסיי. יש לך קשר אליהם? השאלתי אותה לפני שנה לתערוכה של באלתוס במטרופוליטן פה בניו יורק. אתה יודע מי מצויר כאן?"
"כן, המשורר אפולינר."
09:18:36 14/07/2022 208 indd.שדח-ןמסיז יסוי-דנאמינ
סוחר אמנות ושמו נימאנד ׀ 209
"נו. בצרפת צריכים לקנות אותה. תראה איזו תמונה. תסתכל
על החתול פה בפינה, ליד אפולינר." היא רוכנת לעברי ולוחשת,
"תביא את הלקוח ונדבר."
"קודם צריך לדבר איתו על הסכום שאת דורשת."
"תביא אותו לפה. אני אראה אותו, הוא יראה את התמונה,
ואז נדבר."
"בסדר, אסביר לו." אני מושך בכתפַ י.
היא משתתקת. מבטה נפנה אל שעון האורלוגין שעומד בצדו
השני של החדר.
"גברת שטיין?"
"כן?" היא מפנה אלי את פניה.
"רציתי להראות לך משהו." אני מוציא את תצלום הציור של
סוטין ומניח אותו לפניה. "את מכירה את הציור הזה?"
היא נוטלת את התצלום לידיה, בוחנת אותו ברפרוף ומניחה
אותו ללא אומר על השולחן.
"הבנתי שלפני חצי שנה בערך הציעו לך את הציור," אני אומר
בקול שקט.
היא שבה ומביטה בתצלום.
"זה ציור של סוטין," אני מנסה לדובב אותה.
זיק נדלק בעיניה ההולכות ומצטמצמות.
"את טיפלת בציור הזה?"
"מי אמר לך?" היא שואלת בחשד.
אני מהסס לרגע. "סולומון."
"מי, קני סולומון?" היא שואלת בכעס. "יש לו פֶּ ה, שאלוהים
ישמור. מה הוא כבר סיפר לך?"
"שסוחר גרמני הציע לו את הציור והוא הפנה את הגרמני
אלייך."
"כן," היא נאנחת וממלמלת כאילו לעצמה, "הגרמני השחצן
ההוא."
"סולומון אמר שניסית למכור את הציור פה בניו יורק. מכרת
אותו?"
"לא, מה פתאום." היא נרתעת. "הגרמני הזה נתן לי לטפל בציור, הצעתי אותו לכמה אספנים וסוחרים פה בעיר, אבל זה לא הלך, לא זוכרת בדיוק למה." מצחה מתכווץ במאמץ. "נדמה לי שהמחיר שהם ביקשו היה מאוד גבוה. הציור הגיע מהבחור ההוא מישראל, אתה בטח מכיר אותו."
"לא, לא מכיר." אני המום.
"איך אתה לא מכיר?" היא מביטה בי בתמיהה. "הציור הגיע מישראל, מאיזו משפחה שם. הם הביאו אותו לדיסלדורף."
"את בטוחה?" אני נרכן אליה.
"אני לא בדיוק זוכרת, היתה שם בעיה. הם לא רצו להביא לפה את הציור, להזיז אותו מגרמניה. משהו בכל הסיפור הזה לא הסתדר לי. הכול התנהל באיזו סודיות. זה היה חשוד, לכן אף אחד לא רצה לגעת בו."
"רגע, פגשת את הישראלי?" ידי רועדות. קריסטין נעה לצדי, טרודה.
"לא, לא, מה פתאום? הגרמני ההוא היה עקשן ושחצן. מי שרצה לראות את הציור היה צריך לנסוע למינכן או לדיסלדורף. והם גם רצו," היא גיחכה, "התחייבות מהקונה שלא יוציא אותו חזרה לשוק לפחות בעשר השנים הקרובות. כזה דבר עוד לא שמעתי. רגע, למה אתה שואל?" היא עוצרת את שטף דיבורה, מביטה בי בחשד.
"מי דרש את כל זה ממך, הישראלי?" אני מתעלם משאלתה.
"אלוהים יודע מה היתה הבעיה שלהם," היא מהרהרת בקול. "עבדתי על זה קשה. אתה יודע מה קרה שם בסוף?" היא שבה ומביטה בי במבט בוחן, ספקני.
"לא, לכן אני שואל אותך, אני ממש מחפש את הציור."
"רגע, יש לך קונה?" היא מסתקרנת.
"כן, בטח," אני קופץ. "את יכולה לדבר איתו?"
"עם מי?"
"עם הישראלי?" אני שואל בהיסוס.
"אמרתי לך." היא שבה ולוקחת את התצלום לידיה. "לא היה לי קשר ישיר איתו. אני גם לא מתלהבת לדבר עם הגרמני ההוא, אתה יודע מי זה?"
"את בטח מתכוונת לקרבס?"
"כן. קרבס, עכשיו נזכרתי. גרמני שחצן, טיפוס כזה של האס־אס. משהו שם לא נראה לי."
"ואיך את יודעת שבחור ישראלי היה מעורב בעניין?"
"מה זאת אומרת?" עיניה נפנות אל קריסטין היושבת קפואה לצדי. "קרבס הזה סיפר לי. הוא התקשר אליו מכאן," היא מצביעה על הספה, "ושאל אותו כל מיני שאלות, התייעץ איתו. קרבס עצמו אמר בנוכחותי לישראלי הזה שהמחיר שהוא מבקש גבוה מדי. עם הטיפוסים האלה," היא נוחרת בבוז, "אתה לא יכול לדעת אם הציור בכלל קיים. אם הם היו מסכימים להביא לפה את הציור, הייתי מוכרת אותו בוודאות," היא נאנחת.
"אפילו שהיו איתו בעיות?" אני שואל.
היא מביטה בי בחשד. "איזה בעיות?"
"מה שאמרת כרגע, שאסור למכור אותו ו…"
"כן, כן," היא קוטעת אותי, "זה היה מסובך."
"ומה קרבס אמר לך על הבחור ההוא?"
"איזה בחור?"
"הישראלי."
"אה, הישראלי. הגרמני אמר שהוא הבעלים. שהציור בבעלות המשפחה מאז סוף המלחמה, זהו. אני צריכה ללכת." היא מביטהבשעון האורלוגין שמולה.
"איזו משפחה?" אני שב ומקשה, מנסה למשוך אותה עוד בלשונה.
"של הישראלי, אמרתי לך," היא קצרת רוח.
"ויש לך מושג מה השם שלו?"
"מאיפה?" חיוך מר עולה על שפתיה. "קרבס הזה לא נתן לי לדבר איתו. לא אמרתי לך את זה כבר?" היא שבה ומביטה בשעון.
אני מבקש לשאול אותה עוד על זהותו של הישראלי אך היא נעמדת בפתאומיות. "תודיע לי מה קורה עם הלקוח שלך והבאלתוס?"
"כן, בהחלט." אני נעמד ומיטיב את מקטורני.
"את אוהבת את התמונות של באלתוס?" היא פונה אל קריסטין.
"שמעתי עליו," עונה קריסטין.
"יש תצלום מפורסם, אתה מכיר?" היא פונה אלי.
"לאיזה תצלום את מתכוונת?"
"התצלום ההוא שרואים בו…" היא מכחכחת בגרונה, שבה ומביטה בקריסטין. "את באלתוס ופיקאסו עומדים אחד ליד השני. באלתוס עומד שם זקוף. הוא היה גבר גבוה ונאה, ופיקאסו שהיה נמוך ממנו בראש מסתכל עליו מלמטה בהערצה."
קריסטין מהנהנת.
גברת שטיין מלווה אותנו לכניסה ונפרדת מאיתנו. על סף הדלת היא קוראת לעברי, "נימאנד!"
"מה?" אני מסתובב.
היא מושיטה לי יד רפויה, רכה, מרוקנת כוחות. "בהצלחה," היא לוחשת, עיניה האפורות בורקות לרגע בהבנה.
אנו עומדים שותקים בקרן הרחוב, ממתינים למונית.
לא הרחק מאיתנו נעצרת מונית ונוסע יורד ממנה. אנו רצים לעברה.
"איזה טיפוס הגברת שטיין הזאת," אני מגחך כשאנו נכנסים למונית.
"אישה קצת משונה." קריסטין מעווה את פניה.
"הייתי אומר שזאת היתה פגישה דרמטית." אני בוחן את תגובתה של קריסטין.
היא מהנהנת.
המונית נוסעת. אני מהרהר מוטרד בדברים המפתיעים שאמרה לי כרגע גברת שטיין.
"אתה יכול לעצור לי שני בלוקים מכאן?" קריסטין פונה לנהג.
"למה?" אני שואל מופתע.
"אני רוצה ללכת לאיזו חנות כאן באזור."
מאוכזב, חוכך בדעתי, אני מגשש, "מה את עושה הערב?"
"תתקשר אלי מאוחר יותר ונראה," קולה ענייני.
"מתי?"
"עד שש בטח אחזור למלון." היא חסרת סבלנות.
המונית נעצרת. קריסטין פותחת את הדלת.
"רגע." אני אוחז בידה. "נלך הערב לשתות משהו, בסדר?"
"עוד נראה." היא מושכת את ידה ממני וחומקת אל הרחוב.
אני עוקב אחריה במבטי. המונית נוסעת.
משהו לא נראה לי. "תסתובב פה שמאלה בפינה," אני מבקש מהנהג.
"לא להמשיך?"
"לא, לא, תסתובב פה בפינה שמאלה, תיסע מסביב לבלוק ותחזור לשדרה שכרגע נסענו בה." פני סמוכות לשמשה המפרידה ביני לבין הנהג.
המונית מקיפה את הבלוק וחוזרת לשדרה שבה ירדה קריסטין.
"תאט קצת." אני נצמד לחלון. המונית נוסעת במסלול שלצד המדרכה. מבטי דרוך.
בפינת השדרה, בכניסה לאחד המלונות, אני מבחין בקריסטין ניצבת בגבה אלי. מולה עומד הזוג שישב אמש לצדנו במועדון. הם נראים מרוכזים, מאזינים בדריכות לדבריה.
"אתה יכול להמשיך," אני פונה לנהג.
הוא מגביר את המהירות ואני מביט לאחור. קריסטין והזוג מתרחקים ממני. צועדים במורד השדרה, שקועים בשיחה.
כשעה מאוחר יותר אני יורד מחדרי במלון אל הלובי, גורר אחרי את המזוודה.
"המונית לנמל התעופה מחכה לך בחוץ," פונה אלי פקיד הקבלה.
הוא מסמן לשוער המלון וזה לוקח ממני את המזוודה. אני צועד אחריו לעבר הכניסה.
"חכה רגע." אני מסתובב וניגש לפקיד הקבלה שמתקדם לעברי לפינת הדלפק.
"אתה יכול לעשות לי טובה?"
"בהחלט." פניו של פקיד הקבלה מרצינות.
"תתקשר למלון הזה שעל הכרטיס," אני מניח בידו כרטיס ביקור, "ותשאיר הודעה לגברת שרשמתי פה את שמה."
"מה ההודעה?"
"שלא אוכל לפגוש אותה הערב."
"זהו?"
"כן."
הוא אוסף את השטר שבידי וקורץ לי. אני נפרד ממנו, יוצא אל הרחוב ונכנס למונית.
הנהג מכוון את המראה שמעליו ומביט בי. "לאן?" הוא שואל.
את הספר ״סוחר אומנות ושמו נימאנד״ ניתן להשיג בכל חנויות הספרים ובאתר עברית