"אייזיק," אני שומע קול קורא בשמי.
עיני מגששות באפלת המקום, אני מנסה לאתר את הקול.
"אייזיק," אני שב ושומע. קהל רב, לבוש בהידור, גודש את הבר. אני מביט סביבי בריכוז. המולת הקולות נמהלת במוזיקה הבוקעת מכל פינה ונושבת אלי מעל ראשי האנשים המצטופפים מולי כחומה.
"אייזיק," היא צועקת. אני רואה אותה מתרוממת מולי מכיוון דלפק הבר, מנופפת בידה.
אני נחפז לפלס את דרכי בין האנשים וניצב מולה. היא מחייכת חיוך רחב ומפנה לעברי את לחיָה לנשיקה.
"נתת לי לחכות." היא צוחקת בתוכחה וטופחת בידה על גב כיסא העור הגבוה שלצדה, תיק היד שלה מונח עליו. "שמרתי לנו מקום על הבר."
אני מתיישב נבוך על הכיסא.
"מתי הגעתְ?" אני שואל אותה.
"אתמול בצהריים."
"כל כך מהר?"
"כן. מיד אחרי שדיברנו הזמנתי טיסה וזהו, אני פה."
אני תמה. זו לא הבחורה המנוכרת, הנוקשה, שפגשתי בקפה שבפאלה דה טוקיו בפריז לפני יותר מחודש. כאילו עטתה על עצמה מזג אחר, משוחרר יותר, חופשי.
"ומתי אתה הגעתָ?" קריסטין מחייכת אלי, מרימה את קולה כנגד ההמולה סביב.
"לפני שעתיים, משהו כזה."
"מה, רק עכשיו?"
אני מהנהן, מעט בלאות.
"אתה לא עייף?"
"עייף? אני לא יודע מה להגיד לך." קולי נאבק ברעש. "ישנתי בטיסה. אבל את בטח מכירה את המצב הזה, שעייפים אבל עדיין לא מצליחים לישון."
"טוב, נשתה משהו ותלך לישון." קולה רך, כמעט אימהי.
אני סוקר את הבר ההומה, מביט בגברים ובנשים המלהגים ביניהם בכובד ראש וכוסות משקה בידיהם.
"כמה שאני אוהב את העיר הזאת." אני מפנה לעברה את מבטי.
"אין כמו ניו יורק," היא אומרת בהתלהבות, פניה בורקות.
עיני משתהות עליה. כמה שהיא יפה, אני חושב לעצמי.
המוזג מניח לפנינו שתי כוסות שמפניה גבוהות.
"לחיי הביקור הזה." היא נוטלת אחת מהכוסות ומניפה אותה מולי.
"מקווה שנצליח." אני נוטל את הכוס השנייה לידי, מהורהר.
אנו משיקים את הכוסות, צליל נקישתן מצטלצל בתוך ההמולה. קריסטין לוגמת מהמשקה, מצקצקת בלשונה ועיניה מביטות בי מעל שפת הכוס.
"שמפניה טובה," היא מאשרת, "בלאן דה בלאן מענבי שרדונה."
"אני רואה שאת מבינה." חיוך מתפשט על פני.
"גדלתי באזור שמפיין, בריימס."
"מה, בריימס?" אני מתפלא.
"כן, אתה מכיר?"
"בטח, את יודעת מי בא מהאזור הזה?"
"מי?" היא מסתקרנת.
"שמעת על פרשן התורה המפורסם רש"י?"
פניה אטומות.
"רש"י חי בטרואה, לא רחוק מריימס. הוא נחשב לפרשן התורה החשוב ביותר."
"אתה מתכוון לברית הישנה?"
"כן."
"השם מוכר לי." היא מעווה את פניה. "נדמה לי ששמעתי עליו משהו."
"הוא חי לפני אלף שנה בערך, במאה האחת־עשרה. אומרים שהתפרנס ממסחר ביין."
"אבי סחר בשמפניה," היא מצחקקת, "בגלל זה אני מתמצאת כל כך טוב."
"עכשיו אני מבין."
"בטח האיש שלך, איך קוראים לו?" היא קרבה אלי.
"רש"י."
"בטח גם הוא," היא מחייכת, "אם הוא חי בטרואה, סחר בשמפניה."
"יכול להיות, אבל זה בטח נחשב בעיניו ליין נֶסֶך."
"למה אתה מתכוון?" עיניה מצטמצמות.
"לא משנה, זה קצת מסובך." אני נרתע לאחור ולוגם מן המשקה.
שקט משתרר בינינו, כאילו הבינה את משמעות הדברים. היא לוגמת מהכוס, סוקרת אותי בענייניות.
"הבאת את המעטפה?" קולה מתקשה.
"כן." אני מגשש בכיס המקטורן ומוציא את המעטפה.
היא נוטלת אותה לידיה. ממששת אותה בזהירות.
"יש כאן חמשת אלפים?" קולה ענייני.
"חמשת אלפים אירו," אני מטעים, "כמו שסיכמנו. זה משלים את הסכום שכבר העברתי לך."
"נכון, תודה." היא מטמינה את המעטפה בעומק תיק היד שלה, סוקרת את הקהל מסביבנו ומפנה אלי את פניה. "מחר באחת־עשרה קבעתי עם סולומון," היא רוכנת אלי ולוחשת.
אני חש בהבל פיה על לחיִי.
"סולומון? מי זה?" אני מזדקף.
"בעל הגלריה."
"אה, בעל הגלריה, שמעתי עליו."
"תיארתי לעצמי, הוא מחכה לנו מחר ותוכל לדבר איתו."
"איך הוא קשור לכל זה?"
"מחר תדע, ותאמין לי," היא לוחשת, "שלא באת עד לכאן בחינם."
"מה, קרבס הציע לו את הציור?"
"כן." היא מחייכת בסיפוק. "בערך שבועיים אחרי שקרבס פגש את האיש עם הציור, כמו שסיפרתי לך שלשום בטלפון, הוא נסע לכאן, לניו יורק. אבל בוא נשאיר את הכול למחר, לפגישה עם סולומון, בסדר?" היא מניחה לרגע את כף ידה על גב ידי. רעד חולף בגווי.
"בסדר." אני מביט כנוע בכוס הריקה שבידי. "רוצה עוד אחת?"
היא לוגמת במהירות את שארית המשקה מהכוס שלה ומניחה אותה על הדלפק. "לא, האמת היא שאני צריכה ללכת." היא מתרוממת מהכיסא. "נתראה מחר, בכניסה לגלריה של סולומון, טוב?"
"קריסטין." אני תופס בידה. "חכי עוד קצת, רק הגעתי," אני מבקש ממנה כמעט בתחינה.
היא ניצבת מולי גבוהה, במלוא יופייה, אוחזת בכף ידי כמנחמת. עיניה נוצצות.
"לילה טוב, תישן טוב." היא מנשקת אותי בלחיי בחטף, מסובבת אלי את גבה ונעלמת בקהל השב וסוגר בינינו כחומה.
המולת העיר מהדהדת כתופים בחלל ראשי. אני שוכב במיטה בחדרי במלון ואיני מצליח להירדם. המחשבות על אהובתי שאיננה שבות ואינן מרפות. בדרכי למלון חלפתי ליד הבית שבו התגוררנו
לפני שנים ספורות, לאחר שנישאנו. הרחובות המוכרים מוליכים אותי במורד שכבות תודעתי והזיכרונות פורצים מבעד לסכרי השכחה ומציפים את הכרתי בעצב נורא. אני מתעכב בפינת רחוב, מול מסעדה קטנה שבה נהגנו לשבת, חוצה את השדרה שממנה תמיד פנינו אל הפארק הקרוב, עטופים במעילינו הכבדים. עיניה הביטו בי צוחקות מבעד לכובע הצמר ולצעיף שכיסה כמעט את כל פניה, ואנו רוקמים תוכניות לשנים רבות.
גופי צולל אל השינה. אני שב ורואה אותה לרגע בהירה וצלולה עומדת מולי, קרבה בריחוף, מתיישבת על ברכַי וכורכת את זרועותיה סביב צווארי. חום גופה, רכות חזה, עוטפים אותי באושר, בהרף עין של אהבה.
אני מתעורר מבוהל בחדר החשוך. הכרתי הולכת ומצטללת. מביט סביבי. אני פה לבד, בחדר, במלון. הגוף האהוב הזה שבו אחזתי לשנייה הולך ומתפוגג, הולך ומתערפל, מתערבל ונמוג באור הקלוש, בקולות הרבים העולים רוחשים מן הרחוב. אלוהים, איפה הייתי.
השעה עשרה לאחת־עשרה.
"תעצור כאן," אני מבקש מנהג המונית. בתנועה חדה הוא מטה את המונית ועוצר אותה באלכסון למדרכה.
אני יורד ממנה, מרחק שלושה או ארבעה בלוקים מהגלריה בשדרת מדיסון. מיטיב את המעיל, מהדק את הצעיף וצועד לאורך השדרה לצד החנויות המפוארות. הבל נשימותי מהלך לפני כענן.
מרחוק אני מבחין בקריסטין. היא עומדת בגבה אלי, לבושה במעיל פרווה ארוך בהיר, ממתינה מחוץ לגלריה. אני קרב אליה ונוגע קלות בכתפה.
היא מסבה את פניה. "אתה דייקן," היא מחייכת.
"ניכנס?" אני אומר בענייניות.
שטיח אפור עבה מכסה את רצפת הגלריה, מבליע את קול צעדינו. אנו פונים אחרי אישה מבוגרת המוליכה אותנו מחלל הגלריה הראשי אל מסדרון ארוך ורחב שבקצהו ניצבת דלת עץ גבוהה.
האישה מבקשת מאיתנו להמתין, נוקשת על הדלת ונכנסת פנימה.
כעבור פחות מדקה נפתחת הדלת וגבר צנום כבן שמונים, מראהו צנוע, מזמין אותנו להיכנס. האיש מושיט לעברי את ידו. "קני סולומון," הוא מציג את עצמו, קרב לקריסטין ונושק לה על שתי לחייה.
הוא מחווה על ספת עור שחורה הניצבת במרכז החדר ומתיישב מולנו על כורסת בד אפורה. עיניו סוקרות אותנו בקפידה.
"אפשר להציע לכם לשתות?" פונה אלינו האישה.
"בשבילי תה," מבקשת קריסטין.
"ובשבילך?"
"גם תה."
"קר מאוד בחוץ, תביאי לכולנו תה," פונה סולומון לאישה בחיוך.
הוא מביט בי ומיטיב את ישיבתו, פניו סמוכות לפני.
"אז הבנתי שאתה מישראל?" ראשו מתנודד כמטוטלת.
"נכון," אני מחייך.
"יש לי שם שני בני דודים. לפני שנתיים ביקרתי אותם בקיץ, היה נפלא, אתה יודע." הוא מטלטל את ראשו ומדבר בשטף, "לא הייתי בישראל מאז שנות השישים. לא ייאמן איך הכול שם השתנה. אני זוכר שאז, נראה לי שזה היה בשנת שישים וארבע או חמש, ראיתי עגלות עם סוסים ברחובות. מה אומר לך, זה פשוט לא ייאמן." הוא נשען לאחור. "אתה זוכר את העגלות?" הוא נפנה אלי. "בטח עוד לא נולדת."
"נולדתי בשישים וחמש."
"בישראל?"
"כן."
"נו, אז אולי בכל זאת אתה זוכר את העגלות עם הסוסים." הוא צוחק. "זה פשוט לא ייאמן מה שקרה אצלכם מאז."
"בינתיים בנו אצלנו כמה בניינים והחליפו את הסוסים," אני מגחך, "והאמת היא," קולי מרצין, "שלפעמים אני חושב שהמדינה שבה גדלתי התהפכה אולי עשר פעמים מאז נולדתי." פני מופנות לרגע אל קריסטין. "אני לא מכיר עוד מקום אחר בעולם שכל כך השתנה ומכל הבחינות."
"אני מסכים. אחרי הביקור הזה מאוד הצטערתי שלא ביקרתי כל השנים האלו בישראל," אומר סולומון בעצב. "זה כמו שנולד לך אח קטן. ראית אותו בילדותו ואז שקעת במקום אחר, רחוק, בהוויות חייך. בזקנתך לאחר שנים רבות, אתה שב ופוגש אותו ומשתאה. הוא גדל ונהיה גבר חזק ומרשים ולבך נמלא בעצב על כל השנים הרבות שבהן לא התראיתם."
אוושה נשמעת מעלינו. אני נושא את עיני ומבחין בפסל מובייל של אלכסנדר קאלדר המשתלשל כמנורה מהתקרה. תנועת הפסל קלה. הוא כמעט מרחף באוויר החדר החם, הולך ומשתנה בתנועה בלתי פוסקת לנגד עיני המשתאות. הפסל המורכב מעלי מתכת צבעוניים סובב סביב צירו, מבקש להתריס כנגד כוח הכבידה. זהו פסל שאינו עומד בזמן. תוך כדי תנועה הוא הולך ומשתנה ועמו משתנה החלל שבו הוא תלוי.
"מה זה הקאלדר הזה?" אני פונה לסולומון מופתע.
"הוא מאמצע שנות השישים," הוא אומר בגאווה. "רכשתי אותו לא מזמן במכירה פומבית."
"הוא מהמם." קריסטין נושאת אליו את עיניה, קולה מתנגן.
"תראו איזו צבעוניות יש לו," מוסיף סולומון, שבע רצון.
"לא ראיתי הרבה קאלדרים עם עלים באדום ושחור," אני מתפעל. "בטח שילמת עליו שלושה מיליון?"
"משהו כזה," הוא עונה באי־נוחות. "אתה יודע שקשה להשיג אותם היום."
"קאלדר בטח קרא באותו זמן את הספר של סטנדאל," מצחקקת קריסטין.
"לא הבנתי?" אני פונה לעברה.
"לא משנה," היא מחייכת, "זה קצת מסובך."
הדלת נפתחת. האישה המבוגרת מופיעה, אוחזת מגש בידיה. היא מניחה אותו על השולחן ומוזגת את התה לכוסות חרסינה דקות.
שקט משתרר בחדר. מבטינו עוקבים אחר תנועות ידיה הנמרצות. היא מניחה צלוחית עוגיות על השולחן, נוטלת את המגש ויוצאת ללא אומר אל המסדרון.
סולומון שב ובוחן אותי. אני נע על הספה חסר מנוחה.
"טוב," הוא אומר לבסוף ולוקח את כוס התה לידיו. "ספרו לי, ידידי, למה התאספנו כאן היום?"
אני מוציא מכיס המקטורן את תצלום הציור של סוטין ומניח אותו על השולחן. "קריסטין אמרה לי," אני מסב אליה את מבטי, "שתוכל לספר לנו כמה פרטים על הציור הזה."
הוא מרים את התצלום ומעיין בו בדממה, מקרב אותו אל עיניו.
"אני מכיר את הציור," הוא אומר לאחר שתיקה קצרה ומניח את התצלום על השולחן. "מה הקשר שלך לציור?" הוא נושא אלי מבט חשדני.
"אני לא יודע מאיפה להתחיל," אני מכחכח בגרוני. "לפני שנה בערך הציור הזה נעלם מהבית שבו היה תלוי, אפשר לומר," אני משתהה לרגע, "שהוא נגנב."
גבות עיניו של סולומון מזדקרות בתמיהה.
"בעל הציור," אני ממשיך, "ביקש ממני שאמצא אותו."
"אתה חוקר פרטי?" הוא קוטע אותי.
"לא. אני סוחר אמנות, לכן הוא פנה אלי."
"אני מבין." סולומון משתתק לרגע ומתכנס בתוך עצמו. "אתה גם עובד כאן, בניו יורק?"
אני מהנהן.
"עם איזו גלריה, למשל?"
אני נוקב במספר שמות.
"קני," מתערבת קריסטין, "זה בסדר, הוא עובד גם איתנו. אתה יכול לדבר איתו בחופשיות."
"בסדר." הוא מושך בכתפיו ופונה לעברה. "בגילי אני לא צריך עניינים. בטח לא כאלה שנמנעתי מלהיכנס אליהם כל חיי."
"למה אתה מתכוון?" אני שואל.
"אתה צריך להבין." הוא מניף את ידו ומצביע על התמונות סביב. "את הגלריה הזאת לא קיבלתי מאבי כמו הרבה בעלי גלריות אחרים כאן בעיר. הגעתי לכאן כפליט בן עשרים וחמש מאירופה, אבל זה סיפור ארוך." פניו מרצינות. "אספר לך אותו בהזדמנות אחרת, אם עוד ניפגש." הוא מחייך. "אבל תמיד, תמיד
הקפדתי במה שאני עושה ולא פניתי לשטחים אפורים."
"קני," קוטעת אותו קריסטין, "כבר סיפרתי לו על קרבס ועל האיש שהציע את הציור."
"אה, כן." הוא מביט בה בתוכחה, מהסס לרגע וממשיך, "מכרתי הרבה תמונות של סוטין." הוא שב ולוקח את התצלום לידיו ומתבונן בו בעיון.
"ומה אתה אומר על הציור הזה?" אני מחווה אל התצלום.
"מה יש לומר." הוא מושך בכתפיו. "זה ציור טוב, חזק. הוא גם חשוב. הוא הוצג, נדמה לי, בכמה תערוכות. כשהגרמני ההוא שעבד איתי לפעמים הציע לי את הציור," הוא מביט לעבר קריסטין, בוחן את פניה החתומות, "אני מודה שהתלהבתי. ידעתי שהציור נעלם בזמן המלחמה. הוא נרכש בתחילת שנות השלושים מגלריה רוזנדורף בברלין על ידי אספן יהודי ואף אחד לא ידע בדיוק מה קרה איתו מאז המלחמה, ואז הגיע אלי הגרמני."
"רגע!" אני קוטע אותו. "הגרמני היה אצלך עם הציור עצמו?"
"לא." הוא נד בראשו. "הוא הגיע עם תצלום איכותי ועם תצלום הציור לצד הגיליון האחרון של ה'טיים'."
"למה ה'טיים'?" קריסטין תמהה.
"תצלום השער האחרון של המגזין לצד הציור מוכיח שיש לו גישה בימים האלה לציור." הוא מחייך לעברה בסלחנות.
"מתי הוא היה אצלך?" סקרנותי גואה.
"לפני חצי שנה בערך." הוא מביט בקריסטין כממתין לאישורה.
היא מהנהנת.
"בכל אופן," הוא ממשיך, "הבנתי מהשיחה איתו ומהמסמכים שהראה לי שיש לו גישה ישירה לבעל הציור, אבל," הוא משתהה לרגע, "שני דברים לא מצאו חן בעיני."
אני מתבונן בו בדריכות.
"קודם כול הוא ביקש עבור הציור הרבה מעבר למה שהוא שווה. אבל זאת לא היתה הנקודה. ברגע שהוא הציב תנאי, שאסור שהציור יופיע בשוק בעשר השנים הבאות ושרק אספן פרטי ירכוש אותו, הבנתי הכול."
"מה הבנת?"
"שיש עם הציור בעיה וגם שהוא לא באמת רוצה למכור לי אותו," הוא מדגיש.
"למה אתה מתכוון?"
"זה מאוד פשוט." סולומון מביט בי. "רק מי שלא רוצה למכור את הציור מבקש כזה מחיר גבוה ומציב כאלו תנאים, אתה לא חושב?" הוא מגחך.
"אז למה הוא בא אליך?"
הוא צוחק. "אני נראה לך בוחן כליות ולב?" הוא גוחן אל השולחן ומניח את כוס התה. "אולי הגרמני השתמש בי לאיזו מטרה אחרת, אולי הוא רצה להוכיח לבעל הציור איזה דבר?"
"אני לא מבין, למה הוא צריך את כל ההצגה הזאת?" אני נע חסר מנוחה.
"אתה אומר שאתה עוסק באמנות, נכון?"
אני מהנהן.
"הגרמני קיבל בלעדיות מהבעלים למכור את הציור, נכון?"
מבטו נפנה לקריסטין. "אז מה בוער לו? כנראה כבר יש לו הצעה מלקוח אחר, לקוח שחשוב לו, וכל מה שהוא מבקש זה לייאש את הבעלים כדי שיקבל את ההצעה."
"הבנתי." אני נשען על מסעד הספה.
שתיקה משתררת בחדר.
"מתי הכרת את קרבס?" אני שואל.
"את מי, את הגרמני?" הוא מהסס, שב ומביט בקריסטין.
"כן."
"הוא מכר לי לפני כמה שנים ציור ידוע של מקס ליברמן, 'גינת הבירה'," הוא אומר באדישות. "יצא לך לפגוש אותו?"
"כן, לא מזמן."
"ידעת שסבו היה מפקד הוורמאכט במלחמה או משהו דומה?" פניו מרצינות. "מכאן אתה יכול להבין שאני לא בדיוק מתלהב ממנו."
אני מהנהן ושואל, "אז מה עשית בסוף?"
"הזכרת שאתה מכיר פה בניו יורק את הגברת שטיין?"
"נכון."
"לא רציתי להמשיך להתעסק איתו, אז שלחתי את הגרמני אליה."
"אליה?" אני נסוג לאחור.
"כן. כל הסיפור הזה עם הציור נראה לי קצת מפוקפק, כמו שהבנת, לא היתה לי הרגשה טובה," סולומון מנמיך את קולו.
"אז למה שלחת אותו לגברת שטיין?"
"אתה מכיר אותה. האישה הזאת יודעת להתמודד עם כאלה מקרים," הוא מגחך.
"יש לה גלריה קטנה כאן, בהמשך מדיסון, נכון?"
"אוה, כבר לא," הוא מנופף בביטול. "היא סגרה אותה לפני שלוש או ארבע שנים."
"ואיפה היא עכשיו?"
"תתקשר אליה. היא צריכה להיות פה בניו יורק או באחוזה שלה בהמפטונס. קודם תנסה לתפוס אותה אצלה בדירה."
"אתה יודע אם היא עשתה משהו עם הציור?"
"לא יודע." הוא מושך בכתפיו. "גם היא הרי מתעסקת בשאגאל, בסוטין. אבל האמת היא שלא נראה לי שהיא הצליחה לעשות עם זה משהו."
"טוב." אני מביט לרגע בקריסטין. "אתקשר אליה."
"כן, תנסה." הוא מוזג לעצמו כוס תה נוספת ולוגם ממנה, תפוס במחשבות.
לפתע סולומון מתנער, פניו מאדימות וידיו רועדות מעט, הוא ממהר להניח את הכוס על השולחן ופונה אלי. "אתה צריך להבין." רעד עובר בקולו. "בסוף שנות הארבעים, בשנות החמישים, כשהתחלתי לעסוק באמנות, התגלגלו לפה הרבה תמונות חשובות מאירופה. אנחנו כולנו ידענו שהציורים האלו הגיעו מהמלחמה וחשבנו אז שהבעלים האמיתיים שלהם… נו, אתה מבין." הוא משפיל את מבטו. "אבל אני, שבאתי מליטא אחרי שהורי ושלוש אחיותי נרצחו שם, הרגשתי שיש לי בהם זכות מסוימת, שיש לי
זכות לבנות בעזרתם את חיי מחדש."
הוא מביט בי במבט טורד ומניח את ידו על ברכי. "אבל כשבא אלי עכשיו האדון הגרמני הזה," הוא ממשיך בקול נמוך, "כבר לא רציתי בזה יותר ואני לא צריך את זה יותר. הזמן הרב שחלף מאז, החיים החדשים שלי, שהם כה יקרים לי, והזמן המועט שעוד נותר לי." הוא מושך את ידו ממני, "ואני מציע גם לך." פניו מתקדרות כאילו נזכר בדבר המעלה בו חלחלה. "עזוב את זה, שום דבר טוב לא יבוא לך מכאן." הוא מנופף מולי באצבעו. "נכון שבעוד חמישים־שישים שנה, כשאני וכנראה גם אתם נהיה מתחת לאדמה הזאת, התמונות האלה יהיו עדיין כאן, תלויות על הקיר, ומה שקרה איתן בזמן המלחמה יהיה רק פרק קטן, נשכח, במה שעבר עליהן. מי שיביט בהן, יאהב אותן, ירכוש או יסחר בהן בעתיד, הפרק הזה יהיה לו כמו אנקדוטה קטנה, כמעט חסרת חשיבות. המעשים שלנו, בני האדם, לא ישנו את
היצירות האלה. יש להן קיום משל עצמן. אבל היום, היום זה עדיין לא הזמן לגעת בהן, זה עוד מוקדם מדי." הוא נאנח ונשען לאחור.
"אבל, מר סולומון," פונה אליו קריסטין כעבור רגע וקולה נוקשה, עיקש. "בטלפון סיפרת לי שקרבס אמר לך שהמקור של הציור מישראל."
"מי אמר?" הוא פונה אליה מופתע.
"קרבס, לא?"
"לא בדיוק." קולו כמעט אינו נשמע. "הגרמני אמר שהציור התגלגל אחרי המלחמה לישראל, אבל אם ארצה לראות אותו עכשיו, אז הציור בגרמניה."
"בגרמניה?" אני כמעט צועק.
"כן."
"הוא אמר לך איפה בגרמניה?" ידי רועדות.
"לא."
"לא שאלת אותו?"
הוא נושא אלי מבט עייף. "אמרתי לך כבר שלא רציתי להיכנס לזה." קולו תקיף. "הציור נעלם בזמן המלחמה. מאין לי לדעת שהוא באמת היה בישראל? מה, קרבס סיפר לי מי הבעלים הנוכחי?
ועכשיו הציור צץ בגרמניה. מה פתאום? יותר מדי שאלות, אני לא נכנס לזה יותר, עוד לא הבנת?" גופו מתכווץ בכורסה.
"הוא סיפר לך עוד משהו שקשור לציור?" אני דוחק בו.
הוא לא עונה, אני חש שהוא מהסס.
"כן." הוא מהנהן לבסוף. "היה איזה משפט אחד שקרבס אמר לי, ובגללו בדיעבד, החלטתי לחלוטין שזה לא בשבילי."
"מה, מה הוא אמר?"
"מה הוא אמר?" הוא חוזר על שאלתי כהד. "בסוף הפגישה שלנו שאלתי אותו למה המכירה צריכה להיות כל כך דיסקרטית."
"ו…" אני מאיץ בו בדריכות.
"הוא דיבר על איזה עניין משפחתי." הוא מושך בכתפיו. "על איזו בעיה במשפחה שהחזיקה בציור."
"כלומר?"
"בעיה במשפחה." הוא פורש מולי את כפות ידיו. "מאין לי לדעת בדיוק, בין כך הוא לא יפרט. הרי הוא ביקש שהציור יימכר בהסתר." הוא קצר רוח. "אני רק יודע שאין לי מה להכניס את הראש לקן צרעות שכזה."
"אבל הוא סיפר לך משהו על המשפחה הזאת?"
"כלום, פשוט כלום. הוא רק ציין את מה שאמרתי לך כרגע, ואתה תבין לבד למה זה הספיק לי לוותר על כל העניין."
"אבל הציור הזה מתועד, מופיע בספרים, השתתף בתערוכות, היית יכול למכור אותו," אני לא מרפה, וגם לא היה לך ספק במקוריות שלו, היית בודק קצת יותר טוב את המקור, מתמקח על המחיר, מה היתה באמת…"
"מר נימאנד," הוא מפסיק אותי. "זה שמך, נכון?"
אני מהנהן.
"מספיק. לא רציתי להיכנס לזה אז ואני לא רוצה להיכנס לזה עכשיו. זה קשה לי, מסובך לי וכואב לי. סיפרתי לך את כל מה שידוע לי ואני מייעץ לך כאילו אני מייעץ לעצמי — הנח לזה."
אנו צועדים מספר בלוקים במורד השדרה, מכונסים במעילינו.
בפינת מדיסון ורחוב שבעים ושש קריסטין נעמדת ומביטה בי בשאלה.
"אז מה את אומרת?"
"מה אתה מתכוון לעשות?"
"לא יודע." אני מחכך את כפות ידי העטופות בכפפות. "נראה לי שאתקשר לגברת שטיין ואקבע איתה פגישה, נשמע מה יש לה להגיד."
"אבוא איתך, טוב?"
"את לא חייבת, אבל בסדר."
"יופי, תודיע לי."
אנו עומדים נטועים בפינת השדרה.
"מה את עושה הערב?" אני שואל בהיסוס.
"למה?"
"אולי נלך למועדון כאן?" אני מצביע לעבר מלון "קרלייל" הניצב בפינת הרחוב.
"מה יש שם?"
"בואי נעבור את הכביש, נסתכל."
כשעתיים קודם לכן, כשצעדתי לגלריה, חלפתי על פני חלון ראווה ארוך וצר בפינת המלון. אנו עומדים מולו כעת. כרזה קטנה, חגיגית, מכריזה על סדרת הופעות של דבי הארי מלהקת "בלונדי", המתקיימת השבוע במועדון השוכן במלון.
"מה את אומרת?" אני מסתכל לעברה.
"זה נראה טוב." היא מחייכת.
"בואי נבדוק, אולי יש להם מקום הערב."
דלת המועדון הכסופה, בכניסה הצדדית למלון, פתוחה. אנו נכנסים פנימה ומתבוננים סביב. המקום חשוך, ריק מאדם. אני מתקרב לדלפק הבר. קול צעדי מהדהד על רצפת העץ.
"יש כאן מישהו?" אני קורא.
אין תשובה. קריסטין ניצבת במרכז הרחבה, לצד בימה קטנה, ממתינה.
"מישהו נמצא כאן?" אני שב וקורא בקול.
גבר שחור עטוף בסינר לבן יוצא אלינו מבעד לדלת כנף צדדית בקצה הבר.
"אפשר לעזור לך, אדוני?" הוא פונה אלי.
"יש לכם הופעה הערב?"
הוא בוחן אותי בעיניו הצהובות.
"דבי הארי?" אני קרב אליו.
"נכון, עם הלהקה שלה."
"אפשר להזמין מקום?"
עיניו ממשיכות לבחון אותי. "לא, אני מצטער, הכול כבר מוזמן."
"רגע, אולי בכל זאת." אני מסמן בראשי, בארשת נכלולית, על קריסטין.
הוא שב ובוחן את שנינו. "צריך לבדוק."
אני נעמד מולו. עיניו מביטות בי עגומות.
"תוכל להסתכל שוב בהזמנות?" אני מחליק שטר כסף אל כף ידו.
הוא לוקח את השטר במהירות, תוחב אותו לכיס הסינר הלבן. "תבואו בתשע, שעה לפני ההופעה," הוא אומר בענייניות.
"תודה, אנחנו נגיע." אני נפנה מרוצה אל הדלת.
"רגע. תסלח לי, אדוני, מה שמך?" הוא קורא אחרי.
"נימאנד."
"אוקיי. תזכור, מר נימאנד. אל תאחרו, תבואו שעה לפני ההופעה."
"אל תדאג, לא נאחר." אני מנופף אליו בידי, מרוצה, פותח את הדלת בפני קריסטין ויוצא אחריה לרחוב.
"איך שכנעת אותו?" היא מחייכת אלי שעה שאנו חוצים את השדרה.
"הוא ראה אותך וזהו."
היא צוחקת במבוכה. "אם זה מה שאתה אומר." פניה מרצינות והיא לוקחת את ידי בידה. "אל תדאג, תתקשר לגברת הזאת ונראה מה הלאה."
"אתקשר אליה עוד היום."
"בסדר." קולה שקט. "אני צריכה ללכת, כבר מאחרת. תעדכן אותי הערב, להתראות." היא שומטת את ידי.
"רגע," אני קורא אחריה, "מאיפה לאסוף אותך?"
היא שבה על עקבותיה, מפשפשת בתיק היד שלה ושולפת משם קופסת גפרורים קטנה.
"הנה, כאן הכתובת של המלון." היא מושיטה לעברי את הקופסה.
אני מחזיק את הקופסה ומביט בה כאילו אני אוחז בתכשיט. המלון שלה סמוך לשלי.
"זה קרוב אלי. אחכה לך בשמונה וחצי אצלך בלובי?"
"מצוין, להתראות." היא מנופפת אלי בידה ונחפזת במורד השדרה.
אני צועד שניים־שלושה בלוקים במורד השדרה, מביט בחלונות הראווה. רעיון צץ במוחי.
מונית נעצרת לצד המדרכה ונוסע יורד ממנה. אני קופץ לכביש, נכנס למונית ומבקש מהנהג שייקח אותי לאזור צ'לסי, לרחוב עשרים ואחת.
המונית נעה לאטה בתנועה הכבדה במורד השדרה החמישית. פני נצמדות לשמשה, מביטות בנהר האדם הזורם בשדרה. לפתע נדמה לי שאני מבחין בדמותה של קריסטין, צועדת לצדו של גבר שרעמת שערו לבנה.
"תאט רגע," אני מבקש מהנהג. הוא אינו מגיב.
"תאט, תאט." אני מקיש נרגש על הזכוכית המפרידה בינינו, אך כבר מאוחר מדי, דמותה נבלעת בהמון.
"לא חשוב, תמשיך." אני מנופף בידי בביטול, שב ומביט במדרכה הצפופה. משהו טורד את מחשבתי. האיש הזה שקריסטין צעדה לידו מוכר לי. לא ראיתי את פניו, אבל מבנה הגוף, צורת ההליכה, זכורים לי מאיזשהו מקום. אין ספק שכבר פגשתי אותו בעבר או שאולי אני סתם מדמיין. טרוד, אני יורד מהמונית בפתח הגלריה של דומיניק.
"דומיניק נמצא?" אני שואל את הבחורה היושבת מאחורי דלפק הכניסה של הגלריה, פניה דרוכות מול מסך המחשב.
"מי מחפש אותו?" היא נושאת אלי עיניים אדישות.
"אייזיק נימאנד."
"קבעתם פגישה?"
"לא, אבל אם לא קשה לך," אני אומר בנימוס, "תעדכני אותו שאני כאן."
"חכה פה, בבקשה." היא מתרוממת בחוסר רצון מהכיסא וצועדת לחלקה הפנימי של הגלריה.
אני מביט על הקירות. תמונות שמן של אנדי וורהול, טום וֶסלמן וז'אן מישל בסקיאט תלויות זו לצד זו. פסל צבעוני גדול ממדים של קית הרינג, שתי דמויות מעוגלות, צבעוניות, משורגות זו בזו במעין ריקוד, ניצב במרכז החלל.
אילו אחת מהעבודות האלו היתה שלי, אני מהרהר בחיוך, כל בעיותי הכספיות היו נפתרות לשנים. אני מקיף את הפסל ומוכיח את עצמי על העניין הרב שאני מוצא בערכן הכספי של העבודות.
איך זה קרה? אני תוהה. זה לא בדיוק כך, אני מנחם את עצמי ונעמד מול תמונה של אנדי וורהול, שסימן דולר ענקי מצויר בה. זה לא שאינני מתרגש מהיופי של היצירות ומהאיכות שלהן, אבל הפולחן סביב ערכן הכספי כבר מאפיל על יופיין, ואפילו אני נפלתי ברגל אחת לתוך אותה מלכודת.
"מר נימאנד, בוא אחרי בבקשה," קוטעת הבחורה את מחשבותי.
אני צועד אחריה ומהרהר שברגע שיצירות אלו הפכו להיות לנחלת הציבור, אותו ציבור שבז להן בעבר, איכותן החלה להישפט בקריטריונים אחרים והדגש עבר מערכן האמנותי לערכן הכלכלי. כשמודיליאני למשל יצר את עבודותיו בצער ובהתמסרות ליופיין, לא דיברו על כך במהדורות החדשות. אבל כשהעבודות שלו החלו להימכר בעשרות מיליונים, כל אמצעי התקשורת לפתע התעניינו בהן.
הבחורה נעמדת בפתח החדר של דומיניק, פותחת בפני דלת זכוכית ואני נכנס פנימה.
"אאיייזיק," צועק דומיניק מכיסאו וזורק לעברי צפרדע ירוקה קטנה מגומי.
אני נרתע לאחור. הצפרדע פוגעת במצחי ואני אוסף אותה מהרצפה, מוחץ אותה בכף ידי. היא משמיעה קול קרקור צווחני.
"לא השתנית," אני מחייך אליו.
"השתניתי? בגילי? איך אפשר?" הוא צוחק ומסובב את כיסאו לעבר המזנון הנמוך שניצב מאחוריו. אני מביט בעורפו העבה, הרחב, בהטיית ראשו. הוא בוחן בעיון את קופסת הסיגרים המונחת על המזנון.
"במה אוכל לכבד אותך היום?"
"קוהיבה?"
"אתה ממזר." הוא מסתובב לעברי ומושיט לי את הסיגר.
אני קוטם את הסיגר המשובח ומדליק אותו, אחר יונק ממנו יניקה ארוכה ומביט בהנאה בעשן הלבן המיתמר אל התקרה.
דומיניק בוחן אותי בשתיקה, פניו מרצינות. הוא נוטל סיגר כבוי שהיה מונח במאפרה מולו, מדליק אותו ומניח את שתי ידיו הכבדות על המכתבה שלפניו, משתעשע מבלי משים בצמיד הזהב שעל מפרק ידו.
"אז במה זכינו, אחרי כל כך הרבה זמן?" הוא פונה אלי, מבטו מושפל אל קטלוג מכירות פומביות שפתוח לפניו.
"באתי לכמה ימים."
"לא היית פה אולי שנתיים, נכון?"
"כן. משהו כזה."
"הכול בסדר?" הוא נושא אלי את עיניו בדאגה.
"היה לי איזה עניין משפחתי."
"כן. שמעתי על אשתך." הוא נאנח. "אני מצטער." גופו הגדול, המלא, נע חסר שקט על הכיסא. הוא משתתק לרגע, מביט בסיגר שבין אצבעותיו.
"ביקרת אצלי עם אשתך פעם, נכון? לפני שנים?" הוא נושא אלי את פניו בשאלה.
"כן," אני מהנהן, "אחרי שהתחתנו, לפני בערך חמש שנים."
"צר לי," הוא שב ונאנח, "היא היתה אישה יפה וראו עליה שהיא טובת לב, אבל אתה יודע," הוא ממשיך כמדבר אל עצמו, "מה תעשה? תשב כל היום בבית ותבכה. החיים שלנו רצופים באובדן. יש לך ברירה? אתה חייב להמשיך לחיות את החיים כמו שאתה אוהב. אתה יודע, המסעדות הטובות עדיין פתוחות."
הוא מחייך וטופח על כרסו הבולטת. "הברים מגישים את המשקאות הנכונים ובתקווה שלא שכחת, היאכטה שלי עוגנת פה לא רחוק ואתה מוזמן לעלות עליה מתי שרק תרצה, נצא לדיג ונעשן לנו סיגר טוב עם כוס ברנדי. כבר הבטחת לי את זה פעם, לא?"
אני צוחק בקול. "לא השתנית, דומיניק, רק הכרס שלך קצת גדלה."
"גָדלה? אתה צוחק!" הוא רוכן לעברי ומנמיך את קולו, "את
הזין שלי אני כבר לא רואה."
"דומיניק, אתה מצחיק, אבל…"
"אבל מה?" הוא קוטע אותי. "תגיד." הוא משתתק לרגע, מבטו בוחן את פני. "אנחנו מכירים כבר שנים, נכון?"
אני נד בראשי.
"עם כל הכאב, אני מרשה לעצמי לשאול אותך, נראה לך שיש חשיבות לאיזה משהו בעולם הזה? יש בכלל חשיבות לחיים שלנו כאן?"
"על מה אתה מדבר בדיוק?" אני מביט בו מופתע.
אגלי זיעה שקופים, כמעט לא נראים, צצים על פדחתו. "תגיד."
פניו מרצינות. "אתה מתמצא בתורת היקום?"
"קצת."
"אז אתה בטח יודע שהכוכב הקטן שלנו שייך למערכת השמש."
"בוודאי." אני מנסה להבין לאן הוא חותר.
"וכמה מערכות שמש כאלה ישנן בגלקסיה שלנו, שנקראת שביל החלב, אתה יודע?"
"לא." אני מחייך במבוכה.
"מאות מיליארדי שמשות ומערכות שמש ישנן רק בגלקסיה שלנו," הוא מכריז.
"באמת?"
"כן. וכמה גלקסיות כאלו, כמו שביל החלב, ישנן?"
אני מושך בכתפַי.
"אלפי מיליארדים של גלקסיות." הוא נושם עמוקות. "אי־אפשר לספור אותן ואי־אפשר להבין את זה."
"זה באמת לא נתפס." אני נע חסר מנוחה בכיסא.
"אז איפה אתה בתוך הדבר המטורף הזה?"
"דומיניק," אני צוחק, "תמיד היית מין כזה פילוסוף, אבל לאן אתה חותר בדיוק?"
"לאן אני חותר? לא הבנת?" קולו רועם והסיגר כמעט נשמט מאצבעותיו. "אנחנו כלום כאן, לא מבינים כלום, לא יודעים כלום ותמיד נהיה במצב הזה שהחיים שלנו הם כלום אחד גדול, גם לא פסיק, אבל לנו," הוא טופח על כרסו ומנמיך מעט את קולו, "לנו החיים שלנו הם הכול. הם כל כך חשובים, ואפילו שאתה מהרהר במצבך מול היקום הענקי הזה, אתה לפחות יודע שכל רגע בחצי הפסיק הזה שלך הוא יקר, ואני," הוא מזדקף מולי, "כבר לפני שנים החלטתי שאמצה כל רגע ורגע מזוין בחיים האלה, ולפי איך שאני ורק אני מבין במוח הנמלה הקטן שלי," הוא מטעים את סוף דבריו וטופח על חזהו.
אני שותק במבוכה.
"ושתדע," הוא יונק מהסיגר, "שכל התיאוריות והפילוסופיות והדתות והאמונות וכל הזבל הזה לא מעניינים אותי וגם לא שווים בעיני לכלום, אני משתין על הכול." הוא משתתק לרגע ומסדיר את נשימתו. "רק מה שמביא אותי לשלוות נפש, לאיזון פנימי, לחיים שבעיני הם טובים, שמחים ומהנים, זה מה שחשוב בעיני."
הוא מביט בי ומחייך.
"וואו, זה היה נאום," אני צוחק.
"תודה." הוא מטה את גופו הכבד ונשען על מסעד הכיסא.
"בכל אופן, אלה דברי הנחמה שלי אליך," הוא ממלמל ועיניו שבות להביט בקטלוג המונח על המכתבה.
שתיקה קלה משתררת.
"אייזיק." הוא נושא אלי את עיניו כעבור רגע. "אם אנחנו כבר מדברים, אולי נלך הערב לאכול איזה סטייק בריא אצל 'פיטר לוגר'?"
"הייתי בא בשמחה, אבל הערב כבר קבעתי עם איזו בחורה יפהפייה, צרפתייה," אני לוחש כממתיק סוד.
"זה באמת יותר חשוב," הוא צוחק. "אז נראה לי שאתה חוזר למסלול ואת הסטייק שלנו נאכל בפעם אחרת."
הוא משתתק, יונק יניקה ארוכה מהסיגר, אוחז בו באצבעותיו, מרחיק אותו מעט ומביט בו בריכוז.
"דומיניק?"
"כן," הוא מתנער.
"רציתי לשאול אותך משהו."
"בבקשה." הוא מטה לעברי את גופו ומצליב את שתי ידיו העבות על השולחן.
אני מוציא את תצלום הציור של סוטין מכיס מקטורני ומניח אותו לפניו.
"אתה מכיר את הציור הזה?"
הוא מרים את התצלום ומעיין בו ארוכות.
"מוכר לי," הוא ממלמל.
"הציעו לך אותו?" אני שואל.
"אתה יודע כמה תמונות מציעים לי כל יום?" הוא מגחך.
"אבל סוטין," הוא מהרהר בקול, "בקושי יש תמונות שלו בשוק. הציור הזה מוכר לי, למה אתה שואל? אתה מעוניין בו?"
"מאוד." אני רוכן לעברו. "באתי לעיר בגלל הציור הזה. שמעתי שהציעו אותו כאן בעיר לפני חצי שנה בערך."
הוא שב ונשען לאחור. מקרב את התצלום לעיניו ומביט בו בריכוז.
"כן," הוא לוחש, "אני חושב שאני יודע כעת על מה אתה מדבר." הוא מניח את התצלום על השולחן. "אני כמעט בטוח שהמשוגעת ההיא, נו, אתה מכיר אותה, ההיא שגרה בסנטרל פארק וסט, הראתה לי אותו."
"את מה, את הציור עצמו?" קולי רועד.
"לא, לא, תירגע," הוא מגחך, "היא רק הראתה לי את התצלום."
הוא שב ומביט בו. "כן, עכשיו אני נזכר, המשוגעת ההיא הציעה לי את הציור."
"מי, הגברת שטיין?"
"כן. משוגעת אמיתית הגברת הזאת."
"ומה עשית?" אני נרגש.
"הייתי מוכן לקנות אותו. אין מה להגיד, זה ציור טוב ואין בשוק הרבה תמונות של סוטין."
"אז למה לא קנית אותו?"
"לא זוכר בדיוק מה היתה הסיבה." הוא מגרד בראשו. "היא לא יכלה להראות לי את הציור עצמו או משהו כזה, רצתה שאסע לגרמניה. אבל האמת…" הוא מסיט ממני את מבטו. "המחיר שהיא דרשה היה מטורף, איזה סכום דמיוני. כשהיססתי היא ביקשה שאתן הצעה."
"ונתת?" אני דוחק בו.
"אתה יודע איך זה. בדיוק באותו חודש קניתי שני שמנים גדולים של פיקאסו במיאמי. לא הייתי כל כך נזיל. ולנסוע לגרמניה? האוכל שם לא משהו," הוא מגחך. "אמרתי לה שתביא את הציור לכאן ונראה. מאז לא שמעתי ממנה."
"ו…"
"וכלום. זהו. זה לא היה בעדיפות שלי."
"היא לא סיפרה לך מאיפה הציור, עוד פרטים?" אני לא מרפה.
"לא, אני לא זוכר, לא הגענו לשלב הזה בכלל."
"תנסה בכל זאת להיזכר." נימת תחינה מתגנבת לקולי.
הוא מביט בי בחשד. "מה קרה לך, אתה חושב שאסתיר ממך משהו. אם הייתי יודע, הייתי אומר לך. נראה לי שהציור היה בדיסלדורף או משהו כזה, לשם היא רצתה שאטוס."
"דיסלדורף?" אני מופתע.
"מה קרה? מה יש לך מהציור הזה?" מבטו מתקשה.
"מאוד חשוב לי למצוא אותו," אני אומר בקול שקט, "יש לי אספן שממש מעוניין בו."
"אני מבין." על פניו עולה חיוך ממזרי. "אז למה שלא תיסע לגרמניה ותחפש אותו שם?" לעג נסתר מתגנב לקולו.
"זה מה שאעשה." אני נשען לאחור, מביט בסיגר הכבוי בין אצבעותי. "יש לך מושג למי כדאי לפנות שם?"
הוא שותק. יונק מן הסיגר שהחל לחרוך את אצבעותיו ומביט בי. "גברת שטיין סיפרה לי," הוא ממשיך בקול נמוך, "שאיזה סוחר אמנות גרמני הציע לה את הציור, ועד כמה שאני זוכר הוא ייצג בן משפחה שהציור בבעלותה."
"בן משפחה?" אני נרעש. "היא אמרה לך מיהו? מאיפה הוא בא?"
הוא שב ומביט בי בפליאה. "לא. רק שהציור בגרמניה ולא יזיזו אותו משם עד שהעסקה תתבצע."
"רגע, היה לה קשר ישיר לבן המשפחה?" אצבעותי ממוללות את עטיף הסיגר.
"לא נראה לי." הוא מושך בכתפיו. "היא עבדה מול הסוחר הגרמני, אבל הבנתי שיצא לה לדבר עם בן המשפחה."
"אתה בטוח?" קולי רועד.
"כן, אמרתי לך כרגע." הוא מושך בכתפיו בכעס. "כל הסיפור הזה נראה לי מסובך מדי. תגיד," הוא שב ומביט בי בחשד, "מה קורה כאן בדיוק? יש משהו מיוחד בציור הזה?"
"לא, שום דבר," אני מיתמם. "אני פשוט מחפש את הציור, האספן הזה מאוד חשוב לי."
"שיהיה." קולו אדיש, ספקני. הוא רוכן אל המכתבה, פותח את אחת המגירות ומפשפש בה.
"דומיניק." משהו דוחק בי. אני מתרומם מהכיסא ומושיט לו את ידי. "אני חייב ללכת."
"מה, זהו?" הוא מביט בי בתמיהה.
"כן, מצטער, לא שמתי לב לשעה, יש לי עכשיו פגישה במרכז העיר, רק רציתי להגיד שלום."
"טוב," הוא אומר בהשלמה ולוחץ את ידי. "תיכנס לגלריה בפעם הבאה שתהיה בעיר, נלך לאכול משהו ואחר כך נבקר במועדון ההוא, אתה יודע למה אני מתכוון." הוא קורץ בשובבות.
"נעשן שם איזה סיגר טוב."
"בטח, להתראות," אני מצחקק ונחפז לצאת ממשרדו.
"ואל תיתן לי לחכות עוד שנתיים," הוא קורא אחרי. אני חש בעיניו הנעוצות בגבי.
אני יוצא במהירות אל הרחוב, עוצר מונית, מבקש מהנהג שייקח אותי אל המלון.
אני פורץ בריצה ללובי המלון, עולה לחדר, פותח את המזוודה ושולף משם פנקס טלפונים ישן. מתיישב בקצה המיטה, לוקח את הטלפון ומתקשר.
הטלפון מצלצל ארוכות מצדו השני של הקו. אני מנתק, ממתין דקה ושוב מתקשר. הטלפון מצלצל שני צלצולים. קול סדוק, זקן, עונה לי.
"גברת שטיין?"
"מי זה?"
אני מזדהה.
"מי אתה?"
"את לא זוכרת? לפני כמה שנים מכרתי עבורך את האוסף של דאלי."
"דאלי? איזה דאלי?" היא שואלת בחשד.
"דאלי, סלוואדור דאלי," אני מרים את קולי. "הסדרה של קלפי הטארוט שהוא צייר, זה היה תלוי אצלך בפרוזדור."
שקט משתרר בצדו השני של הקו. אני חש במחשבותיה המבולבלות.
"הקולאז'ים ההם," אני דוחק בה, "אלו שהשאלת לסרט של ג'יימס בונד."
"מתי זה היה?"
"לפני שבע, שמונה שנים אולי, מכרנו אותם לאספן צרפתי."
"אה, זה אתה," נימת זלזול מתגנבת לקולה, "נעלמת."
"כן," הוקל לי. "כמעט לא יצא לי להיות בניו יורק, אבל חיפשתי אותך כמה פעמים, לא היית בעיר," אני משקר.
"טוב, כנראה הייתי בבית שלי בהמפטונס, אני נמצאת שם רוב הזמן, הבן שלי מת. מה אתה רוצה?"
"רציתי לדעת אם אפשר לבקר אותך מחר?"
"לא, אני לא מרגישה טוב."
"רציתי לדבר איתך באיזה עניין. זה משהו חשוב."
"אני לא מרגישה טוב, שלום."
"חכי רגע." רעיון צץ במוחי. "אנחנו יכולים לעשות מכירה רצינית."
"למה אתה מתכוון?" היא מסתקרנת.
"התמונה של באלתוס שתלויה אצלך."
"מה איתה?"
"יש לי קונה עבורה."
"אז תראה לו את התצלום. התמונה מופיעה בכל הספרים."
"הוא כבר ראה את התמונה בספרים. רצינו לדעת עליה עוד פרטים."
"תשאל אותי עכשיו."
"לא, אני לא יכול לדבר על זה בטלפון, אנחנו צריכים להיפגש, יש לי הצעה עבורך מהאספן."
"אה, באמת? כמה הוא מציע?" היא מדברת בשטף, דבריה מבולבלים. "זה כבר לא מה שביקשתי פעם, אתה יודע, קשה להשיג עבודות של באלתוס. זה פורטרט של המשורר אפולינר, מוזיאון בצרפת צריך לקנות אותו, זו תמונה…"
"האספן שלי צרפתי." אני נזכר בקריסטין. "אני בא עם הנציגה שלו."
"עם הנציגה?" קולה מתרכך. "בשביל מה היא באה?"
"האספן שלח אותה לראות את התמונה ואז הוא ייתן הצעה."
היא מהססת.
"זאת תהיה הצעה שתאהבי," אני דוחק בה.
שתיקה קצרה, מתוחה, משתררת בצדו השני של הקו. "טוב, תבוא מחר בצהריים."
"יופי, אגיע."
"רגע, חכה רגע, אני לא בטוחה."
"את לא תצטערי," אני קוטע אותה, "אגיע מחר." אני מסיים במהירות את השיחה.
את הספר ״סוחר אומנות ושמו נימאנד״ ניתן להשיג בכל חנויות הספרים ובאתר עברית