סוחר אמנות ושמו נימאנד | פופי מבקשת צדק -פרק 7 • יוסי זיסמן

האיש עמד מול החלון בדירתו ובהה בקיר הלבנים החומות של בניין האקדמיה לאמנות. הבניין ניצב בקצה הסמטה ועיניו לא חדלו מלסרוק את מגרש החניה הצמוד אליו. בחור צעיר קרב אל המגרש, מבטו של האיש עקב אחריו עד שהבחור פנה אל הרחוב הסמוך. שני רוכבי אופניים התקדמו אל בניין האקדמיה, שוחחו ביניהם בקולות רמים ונפרדו בפתח הבניין.
גשם החל לרדת. האיש התיישב על המיטה בפינת החדר, נשען לאחור ועצם את עיניו. מחשבות מבולבלות, אכולות דאגה, כרסמו בו.
הוא הרהר בימים שחלפו מאז הגיע לדיסלדורף. הוא לא יצא אל הרחוב באור יום ובערבים ירד מהדירה ושוטט בסמטאות הצדדיות, הצרות, בעיר העתיקה, עד שהגיע לנהר. שם התיישב על אחד הספסלים שמעל הגדה והאזין למים שנהרו באוושה רוחשת ושטפו בקצבם האחיד את הדאגה שדבקה במחשבותיו ואת הארס שאיכל את ימיו המתארכים בציפייה. בדרך חזרה לדירה עצר באחד הברים הקטנים, האפלוליים, התיישב בפינה חשוכה והזמין לעצמו משקה.
מעולם לא ישב באותו מקום פעמיים ותמיד שב אחר חצות מתנודד אל דירתו, הטיל עצמו על המיטה כשק ושקע בשינה כבדה וטרופה עד לשעות הבוקר המאוחרות.

הטלפון צלצל. רק אדם אחד ידע את המספר. האיש ביקש לקום במהירות אך כאב חד פילח את רקתו וגופו שב וקרס על המיטה. כעבור זמן התעשת, אסף את כוחותיו, התיישב לצד שולחן העץ הארוך במטבח ובהה במכשיר המונח על השולחן.
כמעט שעה חלפה והטלפון צלצל שוב.
"מה עושים?" קול מתוח נשמע מעברו השני של הקו.
"אני שואל אותך," הוא השיב.
"הם רוצים לסגור את העניין."
"נתתם לי להבין את זה לפני כמה ימים," אמר בלעג.
"למה אתה מתכוון?"
"לנהג המונית."
"על מה אתה מדבר?"
"נהג המונית, הבריון ההוא, זה שהחזיר אותי לנמל התעופה."
"אה, כן," צחק הגבר מעברו השני של הקו, "הם יצירתיים. אבל עזוב, הם החליטו סופית והם רוצים לסגור את העניין."
הוא שתק.
"אז מה אתה אומר?"
"על איזה סכום אנחנו מדברים?"
"כבר דנו בזה במינכן, לא?"
"זה נמוך מדי."
"אתה עושה טעות," הרים הגבר את קולו.
"נמצא מישהו אחר."
"לא יהיה מישהו אחר." הקול מעברו האחר של הקו התקשה. "אתה בעצמך יודע שלא כדאי שתמשיך להסתובב עם הציור. לא נמצא קונים טובים יותר. הם ישלמו לך את הכול במזומן והכי חשוב," הגבר הנמיך את קולו, "גם הם מצדם חייבים להיות דיסקרטיים."
הוא שתק לרגע. "ומה עם האנשים ההם בניו יורק, מתי הם ייתנו תשובה?"
"אל תחכה להם. מי יודע אם הם בכלל יחזרו אלינו, וחוץ מזה," הגבר כחכח בגרונו, "אין לך שום ביטחון איתם. הציור יכול לצוץ בחזרה בשוק בעוד עשר, חמש־עשרה שנה, ושלא לדבר על האפשרות שהם ישתגעו ויציעו אותו למכירה בעוד ארבע או חמש שנים. מה תעשה אז, מה?" קולו כמעט נשנק.
האיש הביט בחבילה העטופה השעונה על הקיר והרהר בפגישה החטופה שהיתה לו לפני יומיים בנמל התעופה של דיסלדורף.
"נו?" האיץ בו הגבר, חסר סבלנות.
"תעגל את זה כלפי מעלה."
"טוב, אעשה מה שאפשר." הגבר ניסה להסתיר את שביעות רצונו. "אתה תשמע ממני בשעות הקרובות," סיים את השיחה.
הוא התיישב על כיסא בפינת החדר והתבונן בחלל הארוך, הכמעט עירום. המסע שאליו יצא לא היה פשוט ולעתים החרטה לא נתנה לו מנוח. אך הנה, עודד את עצמו, הוא עומד בפני סופו של החלק
הראשון, הקשה, ובקרוב יוכל להתחיל לחיות כפי שתמיד ביקש.
הטלפון צלצל.
"איפה אתה עכשיו?" קולו של הגבר נשמע נמרץ, כמעט בהול.
הוא שתק.
"בדיסלדורף?"
"כן."
"רטינגר שטראסה, אתה מכיר?"
"מכיר."
"נחכה לך הערב בשמונה, במסבאת הבירה הישנה."
"איך תספיקו?" שאל מופתע.
"אנחנו כבר כאן."
הזמן נמתח לאטו. חסר שקט הוא הטמין את החבילה במקום מסתור שהכין בדירה וירד אל הרחוב.

המסבאה ברטינגר שטראסה היתה במרחק שתיים־שלוש דקות הליכה מדירתו אך הוא פנה לעברה השני של הסמטה וצעד אל הפארק הקרוב. רגליו הלכו וכבדו, לעתים רעדו. הוא חצה חלקת דשא שבסופה דבוקת שיחים ארוכה, אפורה בעלוותה, והתיישב על אחד הספסלים שבקצה הפארק. מכונס במעילו הביט באנשים הבודדים שחצו את שבילי הגן. נהמת המכוניות החולפות בכביש הקרוב ניסרה בראשו ועמעמה את תודעתו.
זוג אוהבים חלף בשביל מולו והקפיץ אותו ממקומו. הוא הביט בשעון בבהלה ובצעדים מהירים, נחפזים, חצה את המדשאות לעבר הכביש הסואן ופנה לרחוב המוליך למסבאה.

קהל רב, רועש, הצטופף בכניסה למסבאה. הוא נדחק פנימה אל המבואה ונעמד בפתח אולם גדול. סביב השולחנות הארוכים ישבו בצפיפות חבורות קולניות ועיניו סקרו בעצבנות את היושבים. יד אחזה בכתפו. קרבס, לבוש בחליפה כחולה, ניצב מאחוריו.
"בוא, אנחנו יושבים שם." הוא חייך אליו והצביע אל קצה האולם.
האיש צעד אחרי קרבס שפילס את דרכו בקהל שגדש את המקום ונכנס אחריו לחדר צדדי, נסתר מעט, בקצהו השני של האולם.
שולחן עץ גס ארוך ניצב במרכז החדר ולצדו ישב גבר כבן שישים. שערו הלבן בהק מעל פניו החדות, והוא לבש חליפה שחורה שהבליטה את חיוורונן. הגבר הלבן קם לקראתו, הציג את עצמו בשמו הפרטי והושיט לו את ידו.
האיש הזדהה גם הוא בשמו הפרטי ונותר עומד.
"נשב?" החווה קרבס על ספסל העץ.
הם התיישבו ומלצר הניח במהירות שלוש כוסות בירה גדולות לפניהם.
הוא לגם מן המשקה, חש בעיניו הקטנות של הלבן המתרוצצות על פניו.

"אז סוף־סוף אנחנו נפגשים," פנה אליו הלבן בקול שקט.
"אתה מתגורר הרבה זמן בדיסלדורף?"
"כמה חודשים."
"אני מבין." הלבן הנהן. "ולמה דווקא דיסלדורף? אם מותר לשאול."
"אני אוהב את העיר הזאת, יש בה משהו נוח." האיש חייך, מתוח.
"חיית כאן בעבר?"
"ביקרתי פה כמה פעמים."
"גם אני אוהב את העיר הזאת," אמר הלבן בקול מהורהר, "היא מקרינה תחושה של העולם הגדול, אבל בעצם זאת עיר קטנה שתוססת כמו כרך."
"וזאת עדיין גרמניה." האיש ניסה להסתיר את המתיחות שבקולו.
"בדיוק, אבל לא גרמניה האפורה," צחקק הלבן, לגם מהבירה והוסיף, "מפה גם קל לנסוע לכל מקום באירופה, בתוך שעות וברכבת."
"ממש כך," התפרץ קרבס. "לפני שבועיים היתה לי פגישה באמסטרדם. יצאתי מדיסלדורף ברכבת של תשע וחצי בבוקר, הגעתי לאמסטרדם לפני שתים־עשרה, אכלתי צהריים במלון 'קרסנופולסקי' עם לקוח שהוא גם חבר. קצת אחרי שתיים סיימתי את הפגישה ובחמש כבר הייתי כאן חזרה."
"זה מה שאמרתי," הנהן הגבר הלבן והישיר מבטו אל האיש.
שתיקה קלה השתררה.
הגבר הלבן הסב את פניו אל קרבס ורמז לו בעיניו.
"אז איך אנחנו מתקדמים?" פנה קרבס לשניהם.
הלבן לגם מן הבירה, כחכח בגרונו, הניח את הכוס על השולחן והביט באיש ארוכות. "תראה," פתח, "אני עורך דין." הוא טפח קלות על חזהו. "עורך הדין של הגברת גודרון בורוויץ', או בשם החיבה שלה — פּוֹפּי. אתה יודע מיהי?"
"כן. כבר הבנתי." האיש הנהן ועווית חלפה על פניו.
"פּוֹפי זה שם החיבה שאבא שלה, הימלר, העניק לה בילדותה."
הגבר הלבן הביט בו בחטף והמשיך, "אבל אני יושב פה לא רק כעורך הדין של הגברת, אלא גם כחבר." הוא הסב את מבטו אל קרבס. "חבר שבא לעזור לה לסגור פרק פתוח, אפשר לקרוא לזה פצע פתוח, מילדותה."
"למה אתה מתכוון?" הסתקרן האיש.
"כרגע אני מעדיף שלא להיכנס לזה," ענה עורך הדין בקול מדוד, "ואני מציע שניגש ישירות לעניין שלנו." הוא הגניב מבט לעבר קרבס וזה הנהן אליו. "כפי שהבנתי מגברת דוקטור בורוויץ, היא ראתה את הציור לפני כמה ימים במינכן והיא מעוניינת לרכוש אותו."
עורך הדין השתתק, מצפה לתגובת האיש, אך זה העדיף שלא לומר דבר. הגבר הלבן נראה לו בראשית שנות השישים שלו, אולי בן שישים וחמש, הוא נולד בזמן המלחמה או מיד אחריה. מה לו ולעניין הזה, תמה.
"ואנחנו," המשיך עורך הדין ופניו הרצינו, "כמו שכבר עדכנו אותך," והוא החווה בראשו לעבר קרבס שישב בפנים חתומות, "נשלם עבור הציור את הסכום שסיכמנו."
"העגול?"
"כן, העגול," התערב קרבס.
עורך הדין הנהן, מאשר את דבריו.
"באיזה אופן?" קולו של האיש נצרד.
"כמו שביקשת. במזומן."
הוא לגם מהבירה וידו רעדה.
"אפשר לסגור הכול מחר," אמר קרבס.
"לא, רגע," קטע אותו עורך הדין. "אנחנו זקוקים לעוד יום."
"ואיפה תתבצע המכירה?" האיש ניסה ללא הצלחה להסוות את ההתרגשות בקולו.
"במינכן," אמר עורך הדין.
"איך אקבל את הכסף?"
"איך היית רוצה?" שאל קרבס.
"לא יודע," היסס האיש. "מה אתם מציעים?"
"תבוא למינכן עם הציור," אמר עורך הדין, "ניפגש בסניף הראשי של הדויטשה בנק. שם, בחדר פרטי, תמסור את הציור ותקבל את הכסף."
"במזומן?"
"כן." עורך הדין היה קצר רוח.
"ומה יקרה כשאצא?"
עורך הדין עשה עצמו לא מבין.
"מי ערב לי שאצא משם בשלום?"
קרבס ועורך הדין הביטו זה בזה.
"לאן אתה מתכוון לנסוע?" שאל עורך הדין.
"לשווייץ."
"לאן בשווייץ?"
"כנראה לציריך."
"אני ערב לכך שתגיע בשלום עם הכסף לציריך." קולו של עורך הדין היה החלטי.
"אתם יודעים, מדובר בסכום גדול במזומן." האיש נע חסר מנוחה.
עורך הדין השתהה לרגע ולגם מכוס הבירה. "אני אסדר לך שם את כל העניינים," אמר לבסוף בשלווה.
"איך?"
"צריך עוד לבדוק." הוא משך בכתפיו. "את 'בנק יוליוס באר' אתה מכיר?"
"שמעתי, איפה יושב הבנק?"
"ברחוב קטן ליד באנהוף שטראסה, ממש ליד מלון 'סבוי'."
"בסדר," הנהן האיש.
"אם ככה, אכין את הכול לקראת הפגישה," אמר עורך הדין בסיפוק.
"אני סומך עליך," אמר האיש ופניו התרככו.
"אתה יכול," קרא קרבס.
האיש חש כיצד הולך המתח ומתפוגג ביניהם.
"אז זהו?" חייך ולחץ את ידיהם המושטות.
"מחר בצהריים אתקשר אליך," אמר קרבס, "ונתאם את כל הפרטים בקשר לפגישה."
האיש נפרד מהם וקם ממקומו.
"רק רגע," קרא אחריו עורך הדין הלבן.
הוא נעצר על מפתן החדר וסובב את פניו.
"אני יודע מה מטריד אותך, אבל אתה בטח יודע," פניו של האיש הלבן הרצינו, "שהצדק הוא דבר יחסי. כל אחד רואה אותו מבעד למכלול החיים והערכים הפרטיים שלו."
"למה אתה מתכוון?" תמה האיש.
"שאין אדם או עם בעולם שיש לו בעלות על הצדק. הצדק שלי הוא לא שלך ואולי הוא אפילו הפוך משלך. בקיצור, אין צדק אבסולוטי אחד בעולם."
"זה ברור, למה אתה מזכיר את זה עכשיו?"
"זה בעניין הגברת הימלר."
פניו של האיש האדימו והזעם זחל אל פיו, אך הוא מיד התעשת והחליט לשתוק, נזכר בסכום הכסף הגדול שיקבל בעוד יומיים.
"לא הבנתי מה הקשר בין הגברת הימלר ובין הצדק," לעג האיש.
"רק רציתי שתדע שהציור הזה חוזר סוף־סוף לבעליו," אמר הלבן בשלווה.
"לבעליו?" הוא תמה.
"יבוא יום ותדע, ואולי לא." הלבן משך בכתפיו. "בכל אופן, נתראה מחרתיים."

ברגליים רועדות נחפז האיש לצאת מהמסבאה. דבריו האחרונים הטורדים של הגבר הלבן הציקו לו. אבל בסופו של עניין, הרגיע את עצמו, זה פשוט כבר לא מעניין. שיחשוב האדון הלבן הזה מה
שיחשוב, שירגיש מה שירגיש, הוא עצמו רוצה וצריך את הכסף וזהו. האיש נעמד מהסס לרגע בפינת הרחוב. קול שירה אדירה, מבוסמת משיכר, עלתה מפתח המסבאה והוא הידק אל סנטרו את
צווארון המעיל ופנה במהירות לעבר הנהר.

ת הספר ״סוחר אומנות ושמו נימאנד״ ניתן להשיג בכל חנויות הספרים ובאתר עברית