יומיים לאחר הארוחה עם הוראס, הטלפון מצלצל. אישה צעירה שקולה מתנגן במבטא צרפתי כבד, מבקשת לדבר איתי.
"באיזה עניין?" אני שואל.
"אספר לך כשניפגש."
"מה שמך?"
היא מתחמקת.
"איך הגעת אלי?" אני שואל בחשד, נזכר בזוג שעקב אחרי בפריז.
היא שותקת.
אני מבקש לסיים את השיחה.
"חכה רגע, אל תנתק."
"למה?" רגלי רועדות.
"זה חשוב."
"מה חשוב?" דמותה של האישה מהבר בריץ עומדת מול עיני.
"אתה צריך להבין, אני לא יכולה לדבר על זה בטלפון."
"אני חייב לסיים."
"חכה רגע," קולה נרגש. "אני עובדת אצל שמידט והייתי נוכחת בגלריה כשביקרת שם."
"את עובדת אצל שמידט?" אני מופתע. "למה את רוצה לפגוש אותי?"
"זה לא לטלפון," היא מתעקשת. "גם עכשיו אני מדברת איתך מחוץ לגלריה ואסור בשום אופן שידעו שדיברנו. מתי תהיה בפריז?"
"רק תגידי במה מדובר." אני מתוח.
שתיקה משתררת מעברו השני של הקו.
"נו," אני מאיץ בה, "במה זה קשור?"
"בציור שדיברת עליו עם הלן," היא משתהה, "הסוטין."
"איזה סוטין, 'הצועני'?" אני נדהם.
שקט שב ומשתרר מעבר לקו.
"מה הקשר שלך לציור?" אני דוחק בה.
"אדבר רק בארבע עיניים, מתי תגיע לפריז?"
בהחלטה של רגע אני אומר, "בשבוע הבא."
"אתקשר ביום שני." היא מנתקת את השיחה.
אני מאמץ את זיכרוני. מי הבחורה הזאת? מנסה שעה ארוכה לשחזר את הביקור שלי בגלריה שמידט. לבד מהלן זכורות לי רק פניו של השומר, חוץ ממנו אינני מצליח להיזכר בפנים אחרות.
אני שב ומהרהר בזוג מהריץ. מי שהתקשרה אלי היא בוודאי אינה האישה מהבר, הרי לא ראיתי אותה אצל שמידט. ובכל זאת, אולי הם טומנים לי מלכודת? המחשבה טורדת אותי. אולי הגבר שנתקל בי במוזיאון ראה אותי נכנס לגלריה? אני חסר מנוחה. ואם כן, מאיפה הם יודעים על מה דיברתי עם הלן? אולי גם היא מעורבת בכל העניין? אני מסתובב נבוך בין קירות הבית, מחשבותי מפוזרות.
שבוע מאוחר יותר אני יושב בפינת בית הקפה שבפָּאלֶה דה טוקיו בפריז. מחלונות בית הקפה הרחבים נשקף מגדל אייפל בכל גובהו וקול צפירת המעבורות החוצות את נהר הסן מהדהד בין הכתלים.
אני מביט ברחבה הגדולה ונזכר בתצלום המפורסם שבו עומד היטלר מאחורי הגדר שבקצה הרחבה הזאת ומביט במגדל אייפל בעברו השני של הנהר. זה היה בביקורו היחיד בפריז, לאחר שנכבשה בידי הנאצים.
אני מתנער, עיני נשואות אל פתח בית הקפה. כיצד אזהה אותה?
יומיים לפני כן הציעה בטלפון שניפגש כאן. "חכה לי בבית הקפה בשעה שש ואני כבר אמצא אותך," אמרה.
עיני משוטטות בבית הקפה ההומה אדם. אישה נעמדת בכניסה, עיניה בוחנות את היושבים. אני מזדקף בכיסאי, מכין עצמי לקראתה, אך זו מנופפת בשמחה לעבר שולחן ששתי נשים יושבות לצדו וצועדת לעברן במהירות.
פני נרכנות אל ספל הקפה הריק שלפני. לפתע קול נשמע מאחורי, "מר נימאנד?"
בחורה גבוהה כבת שלושים וחמש ניצבת מולי. שערה הבלונדיני חלק, גזור במין רישול מכוון כמסגרת לפניה הארוכות והיפות. היא מושיטה לי את ידה.
מופתע, אני מתרומם מהכיסא.
"קריסטין," היא מציגה את עצמה.
הלום מיופייה אני מצביע על הכיסא שמולי.
היא מתיישבת ומניחה את תיק היד שלה על ברכיה.
"מה תשתי?"
"כלום, תודה." היא מפנה את פניה לאחור. "לא אשאר כאן הרבה זמן."
"אולי בכל זאת?" אני מחייך אליה.
"לא, תודה." ידיה מחליקות ללא הרף על רצועות תיק היד שלה.
שתיקה משתררת בינינו. עיניה סוקרות אותי.
"אז את עובדת אצל שמידט?" אני מנסה לפתוח בשיחה.
"כן."
"נפגשנו שם? אני לא זוכר."
"כשישבת עם הלן, אצלה במשרד."
עכשיו אני נזכר: זו הבחורה שישבה בדלפק הקבלה. היא הביאה להלן את מפתחות המשרד.
"אני מבין." אני מהנהן. "את עובדת שם הרבה זמן?"
"בערך חצי שנה, העוזרת האישית של שמידט."
"למדת אמנות?" אני תמה.
"גדלתי בבית של אנשי אמנות. סבתי, אמו של אבי, היתה ציירת."
"ציירת ידועה?" אני מסתקרן.
"לא כל כך, אבל בצעירותה היא עבדה בפריז עם כל הציירים הגדולים, היא אפילו הכירה את מודיליאני."
"מודיליאני? אז זה היה ממש מזמן."
היא מחייכת. "סבתי הכירה עוד הרבה ציירים גדולים. הם כולם חיו אז ב'לה רוש', אבל אחרי שעזבה את פריז והתחתנה," היא נדה בראשה בעצב, "היא השתכחה במשך השנים."
"ומתי היא נפטרה?"
"לא מזמן." היא מרכינה את ראשה.
שוב נופלת בינינו שתיקה. "את בטוחה שאת לא רוצה לשתות משהו?" אני מפציר בה.
"לא, אין לי הרבה זמן." שערה סתור על פניה והיא מתכופפת לעברי כממתיקת סוד. "התקשרתי אליך כי שמעתי את השיחה בינך לבין הלן."
אני נרתע לאחור.
"יש לי משהו לספר לך בעניין הזה." היא משתתקת לרגע, בוחנת אותי בהיסוס. "בחודש הראשון שעבדתי בגלריה הגיע אלינו אדם שהציג עצמו כאספן וביקש להיפגש עם מר שמידט.
הייתי נוכחת בחדר עד שהתבקשתי על ידי מר שמידט לצאת. האיש ההוא סיפר לשמידט שיש ברשותו ציור של סוטין. הוא מעוניין למכור אותו וביקש משמידט שימצא לו בדחיפות קונה."
"על איזה ציור הוא דיבר?" אני קוטע אותה, מנסה להסוות את התרגשותי.
"על הציור שאתה מחפש."
"'הצועני'?"
היא מביטה בי. שותקת.
"את בטוחה?" קולי רועד.
"הוא הוציא מהתיק שלו תצלומים. באותו רגע האיש רמז לשמידט שהוא מבקש שיישארו לבדם."
"ועל מה נראה לך שהם דיברו?"
"לא יודעת, אבל שמידט התקשר בסוף הפגישה לבעל גלריה בברלין ששמו וולף."
"מאיפה את יודעת?" אני כמעט צועק.
שתי נשים שיושבות בשולחן מולנו מפנות לעברי את מבטיהן בתוכחה.
"כי הוא ביקש ממני למצוא את מספר הטלפון שלו ולקשר ביניהם," היא לוחשת.
"את בטוחה?"
ידה מסיטה את השיער מעל פניה.
"ומה קרה אחרי זה?"
היא שותקת, מביטה בי בשאלה.
"נו," אני דוחק בה.
"הם שוחחו ביניהם ומר וולף הפנה אותו לאיזה סוחר אמנות גרמני אחר."
"מאיפה את יודעת את כל זה?" אני משתאה.
"כי קישרתי בין שמידט לסוחר הגרמני אחרי פחות משעה."
"מי הסוחר הזה?" אני תופס את ידה.
היא מושכת אותה ממני.
"למה ביקשת לפגוש אותי?" אני שואל בחשד.
"כל הסיפור הזה," היא משתהה לרגע, "נראה לי מלוכלך.
כשהגעת אלינו הסתבר לי עד כמה. הרבה אנשים נהנו מזה."
"בסדר, אבל מה את רוצה?" אני כבר מבין.
מבטה נוקשה. היא חוככת לרגע בדעתה ולבסוף יורה בקול נחרץ, "עשרת אלפים אירו!"
"מה פתאום?"
"זה מה שאני רוצה. תחשוב על זה." היא קמה ממקומה.
"חכי רגע." אני מניף אליה את ידי. "אין לי כאן כזה סכום."
"ברור לי." היא מתיישבת, פותחת את תיק היד שעל ברכיה ונוברת בתוכו, מוציאה פיסת נייר קמוטה ומחליקה אותה לעברי.
"הנה פרטי החשבון שלי," היא אומרת כמפענחת את הכתוב.
"ברגע שהכסף יופקד בחשבון אצור איתך קשר."
"ואז?"
"אנחנו ניפגש ואספר לך בין היתר מה קרה למחרת שיחת הטלפון עם הסוחר הגרמני."
"את לא יכולה לספר לי עוד משהו עכשיו?"
"יש לי עוד הרבה במה לשתף אותך. אני זו שליוויתי את העסקה עבור מר שמידט," היא אומרת בענייניות.
אני מתרומם מהכיסא.
אנו עומדים זה מול זה. באותו רגע אני מבחין בקומתה הגבוהה.
"יש עוד משהו שאני חייבת להגיד לך לפני שאלך." היא רוכסת את מעילה. "אתה והאיש ההוא, זה שהציע את הציור," חיוך מתפשט על פניה, "די דומים. כשבאת להלן, לרגע נבהלתי.
חשבתי שהוא חזר. וגם…"
"אני לא מבין." אני קוטע אותה.
"נדבר על זה בפעם אחרת, אני ממהרת." היא מנופפת לעברי ומותירה אותי נטוע במקומי. אני מביט המום ומבולבל בדמותה התמירה, הגאה, המתרחקת ממני.
אני חוזר למלון דרך שדרות העיר הרחבות. הערב אפל ועננים כבדים עומדים מעל גגות העיר, שחורים בשתיקתם ואטומים. אני צועד ברחובות הסואנים, תפוס במחשבות על קריסטין והדברים שאמרה לי.
מחשבותי נודדות אל אותו מתווך דירות מתל אביב שפגשתי לפני כמה שנים. המתווך סיפר לי שאחד מהלקוחות שלו ביקש שימצא עבורו שטח אדמה גדול לבניית מפעל באזור התעשייה של רעננה. העמלה עליה סיכמו היתה כה גבוהה שהוא זנח את כל עיסוקיו, סגר את המשרד ושוטט כמה ימים באותו אזור במטרה למצוא שטח אדמה מתאים, אך ללא הצלחה. היכן ששאל, היכן שחיפש, שבדק, לא העלה דבר. לבסוף נואש וחדל מחיפושיו.
חודש מאוחר יותר החליט המתווך לחזור לאותו אזור. הוא שוטט שוב בין המפעלים והחנויות שבסביבה, שואל אנשים ומחפש את מזלו. בצהרי היום שב מאוכזב למכוניתו. לאחר נסיעה קצרה חלף ליד דוכן פלאפל שעמד בצד הדרך. הרעב הציק לו. הוא נסע לאחור, עצר מול הדוכן והתיישב לאכול. שני גברים כבני שבעים ישבו לא הרחק ממנו ושוחחו ביניהם. אחד מהם התלונן שאינו מצליח למכור את שטח האדמה שלו כאן באזור.
"תסלחו לי שאני מתערב," פנה המתווך אל האיש המבוגר.
"איפה נמצא השטח שלך?"
המבוגר הצביע לעבר האדמות המשתרעות מצדו השני של הכביש.
באותו ערב שאל המתווך את הלקוח שלו, "אם אשיג לך את המגרש בחצי מיליון דולר פחות ממה שחשבת לשלם, מה תיתן לי?"
"חצי מזה," ענה לו הלקוח.
כעבור יומיים הם חתמו על החוזה.
אני עולה לחדרי במלון ונעמד מול החלון. מול עיני עולה תמונת הזוג שעקב אחרי בביקורי האחרון כאן. הרחוב הולך ומתרוקן, תריסי החנויות מוגפים בזה אחר זה. אני נשכב על המיטה ועיני נעצמות.
זמן קצר אחר כך מעיר אותי משנתי צלצול טלפון. שוער המלון אומר לי דבר מה. אני מניח את הטלפון על השידה שלצדי, שב ונרדם. כעבור דקות אחדות אני מתעורר לפתע, קופץ מהמיטה ומנסה להיזכר בדברים שאמר לי השוער.
אני מביט בשעון; עוד מעט ארד ללובי ואדבר איתו. ידי מגששת אחר הטלפון ואני מקיש את מספרה של פלורנס.
הטלפון מצלצל שלושה או ארבעה צלצולים.
"מי זה?" קולה מנומנם.
"אייזיק."
"איפה אתה?"
"פה, בפריז."
"כבר חזרת?"
"כן."
היא שותקת.
"רציתי לדבר איתך."
"אני לא יכולה כרגע." קולה קר.
"חשבתי שאולי…"
"לא," היא קוטעת אותי, "אני מאוד עייפה."
"אז מתי נוכל להיפגש?"
"תתקשר מחר בערב, אני חייבת לסיים."
אני מניח את הטלפון ומשתרע על המיטה, אסוף בהרהורים.
מעט לפני חצות נשמעת דפיקה על דלת החדר. שוער המלון ניצב בפתח, מושיט לי מכתב.
"מה זה?"
"אמרתי לך בטלפון, השאירו לך הערב את המכתב הזה ואני עוד מעט הולך אז באתי לתת לך אותו."
"מי השאיר אותו?"
"היה פה מישהו, איזה טיפוס, שאל אם אתה מתאכסן כאן.
הצעתי לו שאקרא לך ללובי והוא סירב. ביקש שאמסור לך ביד את המכתב."
אני מודה לו.
"מר נימאנד." פניו קרבות אלי. "אני מקווה שהכול בסדר," הוא לוחש בדאגה ויוצא מן החדר.
אני קורע את המעטפה, המכתב הוא מקרבס. הוא מבקש להיפגש בדחיפות. כרגע הוא בוורשה והוא מציע שנתראה שם מחר בשעות הערב המאוחרות, באזור מלון "בריסטול" שבמרכז העיר. הוא יתקשר אלי כשאגיע לשם. יש לו משהו חשוב עבורי.
פתיתי שלג קלים יורדים לאטם על המסלול בנמל התעופה בוורשה. הם מרחפים לרגע וקופאים על כנפי המטוס. אני נחפז לצאת מנמל התעופה ונוסע במונית אל מרכז העיר. מזג האוויר קר ואפלולי וגשם דק יורד לאטו על הרחובות השוממים.
המונית נעצרת בפתח מלון "בריסטול", לא הרחק מכיכר העיר העתיקה. נער נמוך קומה נוטל ממני את המזוודה. אני עולה אחריו אל חדר המלון הפונה אל הכיכר, פורק את המזוודה ושולף ממנה ספר שרכשתי באותו בוקר בנמל התעופה. זהו סיפורו של חייל גרמני ששירת בוורשה. ביום החופשה שלו, יום הולדתו הארבעים ושלושה, החליט לבקר בגטו היהודי. הוא היה צלם חובב וצילם שם כמאה תמונות מחיי הגטו, רובן ברחוב קרוכמלנה. אני נזכר שזה הרחוב שבו גדל הסופר בשביס זינגר, ומחליט שמחר אצא לבקר שם. אני מביט אל הכיכר ומהרהר בחייל הגרמני. מסופר שהוא היה כה נסער מהביקור בגטו ומהמראות שנגלו לו, שלא הלך באותו ערב למסבאה לחגוג יחד עם חבריו את יום
הולדתו.
הערב קרב ואני יורד לשוטט בעיר העתיקה. רגלי מגששות על מרצפות הרחוב החלקות, קור מקפיא זוחל על פני והגשם צולף בי כמחטים דקיקות. מפינת רחוב ניבטים אלי אורותיה העמומים של מסעדה קטנה ואני נחפז אליה בצעדים רחבים. גל רוח פתאומי נושב מולי לרגע כחומה וכמעט מפיל את גופי לאחור. אני נכפף מולו, מתעשת ומתפרץ פנימה דרך דלתות העץ הכבדות. חלל המסעדה חמים אך גופי עדיין רועד. אני מקרב את כפות ידי אל אח העצים הבוערת בכניסה ואד כבד עולה מנשימותי. כעבור
דקה אני נרגע, פושט את המעיל ומביט סביב. נערה בלבוש כפרי, חגורה בסינר פרחוני רחב, קרבה אלי ומזמינה אותי לשבת לצד אחד מהשולחנות.
היא מניחה לפני קערת מרק. אני טועם ממנו וחום נעים פושט באיברי. שקט סביב וראשי רוחש מחשבות. מדוע קרבס קרא לי לכאן? אני תוהה ובוחש בחוסר תיאבון במרק. מחשבותי נודדות אל הפגישה אמש עם קריסטין. לפי מה שסיפרה, שמידט פנה אל וולף וזה הפנה אותו כנראה אל קרבס. וולף, המומחה לסוטין, לא רצה מסיבותיו שלו להיכנס לסיפור הזה של הציור. מעניין מדוע הפנה את שמידט, כמו שהפנה אותי, אל קרבס. אני מבולבל. ושמידט, אני מסיק, הוא זה שכנראה קישר בין הבחור שהחזיק בציור לבין קרבס. בכל אופן, אני חושב לעצמי בסיפוק, קרבס כבר יפתור לי הערב את התעלומה. עיני נישאות מהשולחן. המסעדה ריקה. אדם אחד יושב סמוך לכניסה וסועד בדממה. המלצרית, נערה גבוהה ונאה, עומדת בפתח המטבח, מבטה משוטט בין שני השולחנות. אני נזכר בקריסטין. מאין היא השיגה את מספר הטלפון שלי? אני תוהה וקורא למלצרית.
היא מניחה לפני את המנה האחרונה. לפתן פירות מתוק וכוס תה מהביל. אני נזכר בהוראס ובארוחה שאכלנו בפגישתנו האחרונה. מה הדבר החשוב שהוא מבקש לספר לי? אני טרוד. בעוד כמה ימים, כשאאסוף ממנו את הכסף עבור קריסטין, אדע, אני מרגיע את עצמי וקם ללכת, מבקש מהמלצרית שתביא לי את המעיל ונזכר שלפני צאתי מהגלריה של שמידט הלן ביקשה ממני את כרטיס הביקור שלי. היתה זו קריסטין שלקחה אותו מידי. אני מחייך לעצמי, רוכס בזריזות את כפתורי המעיל, מציץ בשעון
ויוצא מהמסעדה.
חושך כבד שורר ברחובות העיר העתיקה. פה ושם תלויות שרשראות אור בין הבתים, מהבהבות באפלה ומשתרגות זו בזו בפינות הרחוב או מעל עצי האשוח המוצבים בפתחי המסעדות. הסערה כבר שככה ואני מהלך בקור העז חזרה אל המלון, עולה במהירות לחדר, מכשיר הטלפון לפות בידי בציפייה. עייפות הימים האחרונים זוחלת בעצמותי והכרתי מתערפלת. אני משתרע על הספה ונרדם.
מעט לפני חצות אני מתעורר. קרבס עדיין לא התקשר. אורות כיכר העיר משתקפים מבעד לחלון. אני עוקב אחר האנשים הספורים המהלכים בכיכר. אדם מבוגר חוצה אותה במהירות עם כלבו. חבורת נערים צעקנית נבלעת בפתח אחד הבניינים. מכונית קרבה למלון, שוער המלון מופיע ופותח את דלת המכונית. זוג יוצא במהירות מפתח המלון ומתיישב במושב מאחורי הנהג, קולו של השוער הנפרד מהם לשלום מהדהד בכיכר הריקה.
הטלפון מצלצל.
"נימאנד?"
"כן."
"קרבס," הוא מזדהה.
אני נושם לרווחה.
"אתה רואה מולך את האורות של הקזינו?"
שלט בינוני בגודלו, אורותיו מרצדים בחשכה, ניצב על גג בניין בקצה הכיכר.
"אני רואה."
"בוא מהר, אני מחכה לך שם."
לבוש בחליפת פסים שחורה, יושב קרבס בגבו אלי מול אחד משולחנות המשחק.
אני ניגש אליו.
הוא מסתובב ומבחין בי, מסיט את הכיסא שלצדו ומחווה עליו בידו.
קרבס נראה תשוש. פניו אינן מגולחות, שערו המשוך לאחור מדובלל בקצותיו ובגדיו ההדורים קמוטים. כוס ברנדי ניצבת לפניו על השולחן.
"מה תשתה?" הוא פונה אלי באדישות.
"אותו דבר."
הוא קורא למלצרית ומדבר עמה בפולנית.
בצעדים קטנים היא מטופפת אל הבר, שבה עם המשקה ומניחה אותו לפני.
"מתי הגעת?" הוא נפנה אלי.
"כבר בצהריים, חיכיתי לך," אני אומר בתוכחה.
"פעם ראשונה בוורשה?" הוא מתעלם מהערתי, ומבלי להמתין לתשובה קם ממקומו ורומז לי לבוא אחריו. אנו צועדים לעבר צדו השקט יותר של האולם ומתיישבים ליד אחד השולחנות הסמוכים לקיר.
"אני בא לכאן די הרבה, זה לא רחוק מברלין." קרבס מפנה ממני את פניו ומסמן בידו למלצרית. היא ממהרת לעברו עם כוס משקה.
"אבי שירת בוורשה במלחמה בתור קצין צעיר." הוא לוגם לגימה ארוכה מהכוס שהונחה לפניו. "סבי לא רצה שיהיה בחזית הרוסית. זה לא עזר. בסוף המלחמה אבי נפצע קשה. סחבנו את זה שנים." קולו נסדק בעצב והוא מניח את הכוס הריקה על השולחן.
"איפה אביך נפצע?" אני שואל בהיסוס.
"כאן, בוורשה," הוא ממשיך לאחר שתיקה קצרה, "במרד הפולני, לא הרחק מפה. איזה חזיר פולני ירה בו ברגליים."
פני מאדימות.
קרבס מביט בי ושמץ של חיוך עולה על פניו.
"זהו זה," הוא נאנח, לוקח את הכוס הריקה ומחזיק אותה מול עיניו, מתבונן בה באריכות כממתין לדבר מה.
שתיקה כבדה הולכת ומתעבה בינינו.
"אז מה העניין הכל כך חשוב?" אני מנסה לעורר את השיחה.
קרבס לא משיב וממשיך להתבונן בכוס הריקה שבידו.
"למה קראת לי לכאן?" אני דוחק בו.
"נימאנד!" הוא פונה אלי בפתאומיות, קולו קשה.
"כן?"
"מה אתה עושה בדיוק?"
"למה אתה מתכוון?"
"אל תיתמם." עיניו החומות ננעצות בפני ובועת קצף דקיקה צצה בזווית שפתיו. "מה העניין שלך עם הציור הזה? ממה שאני יודע, הסיפור שם גמור. הבנתי שאיזה זקן אחד שלח אותך לרוץ אחריו. מה זה, החלפת מקצוע ונעשית בלש?" הוא מגחך. "ג'יימס בונד אפס־אפס־אפס? ואיך אתה יודע שהציור היה שלו?" הוא מסנן בזעם.
"מה, למה אתה…"
"אל תפסיק אותי." הוא מטיח בעוצמה את הכוס על השולחן, מוחה בגב ידו את בועת הקצף שעל שפתיו. "אין לך מה להתערב בעניין הציור הזה. העניין שם גמור ואתה מסתובב מסביב כמו זבוב טורדני."
"רגע, זה איום?" פני קרבות לפניו.
"תבין את זה איך שתבין," הוא מסנן ועיניו ניצתות בזעם.
"ועוד דבר אחד חשוב, ביקשתי ממך באופן מיוחד שלא לפנות למר רייך. אתה פוגע בי מבחינה מקצועית. אז שוב אני אומר לך ולא אחזור על זה," קרבס מרים את קולו ומטעים את דבריו, "אל
תתעסק יותר עם הציור הזה."
"רגע, למה אתה חושב…"
"אני לא חושב, אני קובע," הוא קוטע אותי בגסות, "וכדאי לך להתייחס לדרישה שלי ברצינות. ואגב," הוא פולט לעברי בבוז, "אני לא מעוניין לשמוע את מה שיש לך להגיד. חכה רגע."
קרבס משתתק, מתרומם מהכיסא ושולף מעטפה מכיס החליפה הפנימי. "יש כאן כמה ניירות שאתה עשוי למצוא בהם עניין."
הוא מניח את המעטפה על השולחן ודוחף אותה לעברי. "ובזה אני רואה את סוף הסיפור."
הוא מסובב אלי את גבו בהפגנתיות ופונה אל דלת הכניסה, מותיר אותי יושב המום, עלוב, לצד השולחן. אני מביט אחר צעדיו המהירים, הנחושים. נער המלתחה בכניסה מחזיק את מעילו וממתין לו. קרבס פושט מולו את זרועותיו וזה מלבישו, ומבלי להביט לאחור הוא יוצא מהמקום.
אני נותר לשבת כאילו אבנים נקשרו לרגלי, סוקר במבוכה את חלל הקזינו. מוחי מעורפל. קהל דליל מסתובב משועמם בין שולחנות המשחק. מפינת האולם עולים קולות צהלה ועיני כולם נישאות לשם בסקרנות. המלצרית ניגשת אלי ושואלת אם ארצה להזמין עוד משקה, אני נד בראשי לשלילה וקם מהמקום.
נער המלתחה עומד מאחורי דלפק הכניסה, אני מבקש ממנו את מעילי. הנער שב כעבור דקה, מניח את המעיל על דלפק העץ.
אני יוצא לחדר המדרגות ונעמד בקצה המבואה, ממשש בסקרנות את המעטפה העבה שקרבס נתן לי ופותח אותה. שטרות כסף חדשים, חלקים, מונחים בה, הדוקים בחבק נייר. אני סופר אותם בקפדנות, אחד אחד. חמישים שטרות של חמש מאות יורו צמודים זה לזה, סדורים בדייקנות. אני שב לספור אותם. ריח רענן, חריף, עולה מהם.
מה אעשה עכשיו, מה אעשה? אני מהרהר, יורד במהירות אל הרחוב, חוצה את הכיכר ונכנס למלון. השוער מהנהן לעברי, עיניו בוחנות אותי בסקרנות. בחדר אני מניח את המעטפה על השולחן ומביט בה. "הוא לא טיפש הקרבס הזה," אני אומר לעצמי בקול, "הוא לא טיפש."
מוחי מעורפל ואיני מסוגל לחשוב על משמעות הדברים.
השעון מורה שתיים אחר חצות. אני שוטף את פני ומיטיב את בגדי. ניגש לשולחן, פותח את המעטפה ובוצע את חבילת השטרות לשני חלקים. חלק אחד אני מחזיר למעטפה וטומן אותה בכספת ואת החלק השני דוחף לכיס מקטורני ויורד אל הלובי.
השוער בפתח המלון מביט בי בהבנה. "יש מקום," הוא אומר, "נחמד מאוד, עם נשים יפות. 'סופיה' קוראים לו. חכה פה, אזמין מונית."
המונית נעצרת מול בניין משרדים ישן במרכז העיר. במחוות ראש מכוון אותי הנהג אל אחת הכניסות בקומת הקרקע. שני גברתנים גבוהי קומה וגלוחי ראש עומדים לצד הדלתות.
אני צועד לעברם.
הם סוקרים אותי במהירות ובתזמון מדויק, כשני סריסים על ספו של ארמון, פותחים בפני שתי דלתות מוכספות, גבוהות. מוזיקה רועשת מקדמת את פני. אני צועד פנימה, מפלס את דרכי בקהל ומבחין מבעד למסך עשן בשתי נערות רוקדות עירומות על בימה במרכז האולם. דבוקת גברים עומדת סביבן ומריעה בקול. מבוגרים וצעירים לבושים בהידור, משוטטים באולם הגדול וכוסות משקה בידיהם. נערות מעורטלות נאחזות בהם ומוליכות אותם אל ספות אדומות בפינות האולם החשוכות.
אני מתיישב על כיסא פנוי לצד הבר ומזמין משקה. מביט סביב.
נערה גבוהה ששערה קלוע בשתי צמות, נעמדת לצדי ומציגה את עצמה. מאריינה שמה. היא באה מאחד הכפרים הקטנים, לא הרחק מלובלין. היא מספרת כי גדלה בבית איכרים ובילדותה רעתה אווזים ועבדה בשדה. עכשיו היא כאן, בעיר הגדולה, בוורשה.
את הסיפור הזה, אני מהרהר, היא בטח מספרת לכולם.
"תזמין לי משקה?" ידה מלטפת לרגע את כתפי.
אני מבקש לחמוק ממנה. "באתי לכאן רק לשתות משהו וללכת."
"זה בסדר," היא מניחה את כף ידה על ברכי. "כולם מגיעים לכאן רק לשתות משהו. מאיפה אתה בא?"
"מישראל."
היא נרתעת. חיוך דק עולה על פניה העגולות. "אז אתה יהודי?"
"כן, למה?"
"אולי כבר ראיתי יהודים, אבל זו הפעם הראשונה שאני מדברת עם יהודי." היא מחייכת.
"ואיך זה?" אני חש בעווית הקופאת על פני.
"סתם, לא יודעת מה להגיד לך. אבל זאת הפעם הראשונה," היא לוחשת ומקרבת את שפתיה אל אוזני.
אני חש בחזה הנצמד לגב ידי.
"אולי בכל זאת תזמין אותי למשקה קטן?" ידה מטפסת במעלה ירכי. "אני צמאה."
"מה תשתי?"
"חכה רגע." היא פונה בפולנית אל המוזג וזה ממהר לצדו השני של הבר. הוא שב עם משקה צהבהב ומניח אותו לפניה.
"מה את שותה?" אני מסתקרן.
"בחרובקה, מכיר?"
"שתיתי אותו פעם."
היא גומעת מן המשקה, שותקת.
באותו רגע אני מבחין שהיא עומדת. כל הכיסאות היו תפוסים.
אני קופץ ממקומי. "שבי." אני מחווה על הכיסא. "מצטער."
"לא, זה בסדר." היא מנופפת בידה בביטול.
"שבי, בבקשה," אני מתעקש.
"תודה לך." היא מטפסת על הכיסא הגבוה, נוטלת את כף ידי ומושכת אותי אליה.
"אתה מוצא חן בעיני." היא מעבירה את אצבעותיה על הזיפים שעל לחיי.
"נו באמת."
"אני באמת מתכוונת לזה," היא אומרת בטון נעלב, מניחה את ידי על ברכיה החשופות. חום גופה, מהול בריח בושם חריף, עולה אלי ומסחרר אותי מעט. ידי מושטת אל צמתה הקלועה ומחליקה עליה.
היא מחייכת אלי.
"אתה יודע," היא מקרבת את פניה, ממתיקה סוד, "אני קרויה על שם סבתי מאריינה. היא נפטרה הרבה לפני שנולדתי. היו לה שני ילדים. בנה הראשון, הדוד שלי, אומרים שנולד לה מיהודי."
"יהודי?"
"כן. אמי סיפרה לי שהיהודי היה שכן של סבתי בכפר. אבל היהודי עזב אותה לפני שדודי נולד. היא היתה אז נערה. את אמי היא ילדה אחרי שנים רבות, כשנישאה. דודי היה אז בערך בן עשרים או שלושים ושירת בצבא הפולני. לא יודעים מה קרה איתו, הוא היה קצין. אומרים שהרוסים הרגו אותו בטבח הגדול ביער קאטין." היא מישירה אלי מבט וידה לופתת את ידי בחוזקה.
אחת הבחורות במקום ניגשת אליה. הן משוחחות בקצרה בפולנית.
"מצטערת," פונה אלי מאריינה כשהבחורה הולכת. היא מערה לקרבה בלגימה אחת את מה שנותר מהמשקה. "אני חייבת לעלות על הבמה, הגיע תורי לרקוד."
היא מחליקה מהמושב. "אל תלך, עוד מעט אחזור," היא לוחשת וחומקת אל מאחורי הקלעים.
אני יושב שפוף על דלפק הבר. הרהורי מובילים אותי אל הפגישה עם קרבס, לדברים הקשים שאמר לפני שעזב. מה הדבר הזה שהוא כה בהול להסתיר? הוא אפילו לא טרח להצטדק על זה שאמר לי בברלין שהוא לא קשור לציור. מה לו ולציור בדיוק? ראשי מתערפל ומילותיו הנחרצות — "העניין שם גמור" — מהדהדות בי. עיני נעצמות לרגע.
יד מונחת על זרועי. אני נושא את ראשי. בחורה כבת ארבעים עומדת מולי מאחורי הדלפק. היא מחליפה את המוזג ורוצה לדעת אם הכול כשורה, אני נראה לה קצת חולה.
היא אוחזת בבקבוק, מצביעה עליו ומוזגת מהמשקה לכוס הריקה שלפני. לקוח קורא לה בצדו השני של הבר והיא ממהרת אליו. אני מביט בה בגבה, בתנועותיה השקטות, ונזכר כי הבטחתי לפלורנס שאתקשר אליה היום. אני מהרהר באותו בוקר שלאחר ליל פגישתנו הראשונה. ישבנו בבית קפה לא הרחק מכנסיית נוטרדאם, כשעה לפני שעזבתי את פריז. היא ביקשה ממני להישאר בעיר ולהתחיל יחד איתה כאן את הכול. מעל עשר שנים עברו מאז. אני נאנח, ראשי נרכן על הדלפק ועיני שבות ונעצמות.
יד מטלטלת את כתפי.
"אתה בסדר?" מאריינה עומדת מולי. עיניה צוחקות, שערה פזור, אגלי זיעה קטנים מנקדים את מצחה. "ראית את ההופעה שלי?"
"לא רציתי לאבד פה את המקום," אני מצטדק.
"שקרן!" היא טופחת על כתפי. "בוא!" ידה מושטת אלי בעליצות. "מצאתי מקום בשביל שנינו." היא מושכת אותי אחריה אל פינה אפלולית באולם השני, מושיבה אותי לצדה על אחת הספות האדומות ומשלבת את ידה בידי.
"אני צמאה, צמאה." היא מאווררת בתנועת יד נמרצת את צווארה. "חבל שלא ראית אותי רוקדת." היא מלטפת את לחיי בגב כף ידה הלחה. "לא נורא, בעוד שעה ארקוד כאן על הבמה."
ראשה מופנה לעבר הבימה שעליה רוקדות כעת שתי נערות מעורטלות, מתנועעות במהירות, אוחזות האחת בירכי השנייה וחבורת גברים עומדת למרגלותיהן, מריעה בקול. "אתה תראה אותי מופיעה," היא לוחשת, "ואם תרצה," היא מטעימה בקול שקט, "תוכל גם להצטרף." היא פורצת בצחוק.
מלצרית דקיקה קרבה אלינו, מניחה שני תפריטים על השולחן.
"מה תשתו?"
"אני לא יודע…"
"בוא נזמין בקבוק שמפניה." מאריינה נצמדת אלי ומניחה את ידינו המשולבות בין ברכי, ידה נלחצת לירכי, "אני צמאה," היא לוחשת באוזני.
"יש לנו פה שמפניה מצוינת." המלצרית רוכנת לעברי, חום שדיה עולה אלי ממחשופה.
אני נזכר במעטפה שקיבלתי הערב. "בסדר, נזמין שמפניה."
חיוך דק של קורת רוח מתפשט על פניה של המלצרית והיא מטופפת אל הבר. אני מביט בה בגבה, בקצב הליכתה, ונרעש.
מאריינה מושכת אותי אליה, כורכת את ידה על כתפי ומביטה אל תוך עיני.
"אז אולי תספר, מה אתה עושה כאן בוורשה?" היא שואלת בקול נמוך.
"שום דבר מיוחד."
"מה, סתם באת לכאן?"
אני מביט בה מהסס. "כן, עורך מסע."
"מסע?"
"כן, נוסע ממקום למקום."
"סתם ככה, על כדור הארץ?" היא מגחכת.
"את צודקת." אני מביט בה וצוחק. "אני נוסע, וכדור הארץ עצמו גם הוא לא מפסיק לנסוע."
מאריינה מביטה בי בשאלה, עננת חשד צצה בפניה.
"מה אתה, משורר?"
אני מושך בכתפַי. "אני מחפש משהו."
"מחפש? מה אתה מחפש?"
המלצרית הדקיקה שבה ונעמדת מולנו. מאחוריה ניצב בחור נמוך קומה, לבוש בחליפה אדומה, כפתורי הזהב של מקטורנו רכוסים עד צווארו ולראשו כובע מלחים לבן נוקשה. הוא אוחז בדלי קרח כסוף שממנו מבצבץ בקבוק שמפניה.
המלצרית מניחה על השולחן שתי כוסות דקות מוארכות, שולפת את הבקבוק מתוך הדלי וחולצת ממנו את הפקק במיומנות.
היא משעינה את ידה על כתפי כבדרך אגב ומוזגת בקלילות מהשמפניה אל שתי הכוסות, ממלמלת כמה מילים למאריינה.
מאריינה מהנהנת בהסכמה, מטה אלי את ראשה ושואלת בלחש אם גם לאורה, היא מחווה אל המלצרית, יכולה להצטרף אלינו מאוחר יותר.
"למה לא," אני עונה בשמחה.
המלצרית מושיטה את ידה לעברי. "לאורה," היא מחייכת חיוך רחב.
אני מציג את עצמי. אוחז בידה הקטנה, השברירית.
"אחזור יותר מאוחר." היא פוסעת לאחור ופונה אל הבר.
"אתן חברות?" אני שואל את מאריינה.
"חברות טובות," היא מצחקקת. "בבוקר, כשאנחנו חוזרות הביתה מהעבודה, אנחנו נוסעות במכונית שלה. היא גרה לידי."
"פה בוורשה?"
"קצת מחוץ לעיר."
"ואתן מכירות הרבה זמן?"
"היא מוצאת חן בעיניך, נכון?" מאריינה צובטת קלות את זרועי.
"גם את." אני כורך את ידי סביב מותניה ומקרב אותה אלי.
גופה מתכווץ מעט.
"תמזוג לי." היא מחווה אל הכוס הריקה שלפניה. בלגימה אחת אני מרוקן את הכוס שבידי ושב וממלא את שתי הכוסות.
"לחיינו." מאריינה מניפה לעברי את הכוס שלה.
תנועת ידה החפוזה, הגולמנית, מעלה צליל עמום, נוקשה, מהכוסות הדקות שאנו משיקים.
"את יודעת מאיפה בא המנהג הזה, להשיק כוסות?" אני מחייך.
"לא."
"בימי הביניים היו האבירים מזמינים את יריביהם לארוחה ומדי פעם היו מוהלים ביין רעל כדי להיפטר מהם. במשך הזמן, מפחד הרעלת היין היו המסובים מחליפים ביניהם את הכוסות כדי שכולם ישתו בבטחה. בזמן החלפת הכוסות היה נשמע קול נקישת הזכוכית ומכאן נוצר המנהג של השקת הכוסות, כדי לסמל את האמון בין המסובים."
"אתה יודע הרבה דברים," צוחקת מאריינה ומושכת את הכוס שבידי אל שפתיה. "אז אם ככה, בוא נחליף כוסות." היא מושיטה אל שפתי את הכוס שבידה.
שתיקה נעימה משתררת בינינו.
אני שב ומחבק אותה והיא מניחה את ידה על ירכי, מניעה אותה מטה ומעלה כמעט עד לאזור חלצי.
"איפה אתה ישן?" היא לוחשת.
"במלון 'בריסטול'. מכירה?"
"אני יודעת איפה זה, אבל מעולם לא ביקרתי שם."
"אולי תבואי איתי?"
"מעולם לא הייתי עם יהודי," היא מצחקקת בעצבנות. "לא יודעת, אני צריכה לשאול פה."
"כמה תבקשי ממני?"
מבטה מתקשה. אצבעותיה מתופפות בעצבנות במעלה ירכי.
"אלף אירו!"
אני ממלא לעצמי עוד כוס משקה, לוגם ממנה. טעם השמפניה מֵימי, תפל בפי.
"זה הרבה."
"רק ממך אני מבקשת את הסכום הזה." מאריינה נצמדת אלי ומעבירה את ידה השנייה על חזי. "אני רוצה להיות איתך," קולה רך.
לאורה קרבה אלינו. צעדיה קצרים, קצובים. אני שב ונרעש מהדמיון. היא מחייכת אלי ומבקשת באנגלית מגומגמת, משובשת, להצטרף אלינו.
אני מחווה אל המושב משמאלי והיא מתיישבת בדממה, נצמדת אלי בטבעיות. שדיה הרכים נדחקים אל זרועי.
היא פונה למאריינה בפולנית וזו מסבירה לי שלאורה מתנצלת. היא יודעת רק כמה מילים בודדות באנגלית, אך אם אדבר אליה באטיות היא תבין.
"זה בסדר." אני מחייך לעבר לאורה.
"תזמין גם אותה למשקה?" עיניה של מאריינה תרות סביב.
המלצר הגמד צץ מולנו ובידיו אותו דלי קרח כסוף ממנו מבצבץ בקבוק שמפניה צונן. אגלי מים קפואים מעטרים ככתר את שפת הדלי, העטוף בתחתיתו במגבת לבנה. הגמד מניח את הדלי על השולחן ומוזג מן המשקה לשלוש כוסות נוצצות שהועמדו מבלי משים על שולחננו.
אנו מקישים בינינו בעליצות את הכוסות, ואני אומר להן שאני מקווה שהמלצר הגמד לא יבקש גם הוא להצטרף אלינו מאוחר יותר.
שתי הבחורות פורצות בצחוק.
אני ממשיך ללגום מהמשקה. ראשי כבד. הכול הולך ומסתחרר מולי, מנסה להיזכר בכל המשקאות שהעריתי אל תוכי מתחילת הערב. ריח גופה של לאורה עולה אלי רענן וחריף ואני מלטף שיכור את עורה הלבן, החלק.
"לאורה," אני לוחש אליה, "את ממש מזכירה לי מישהי, צורת ההליכה, העיניים."
"באמת?" ראשה נרכן אלי. "מי זאת?"
"לא משנה, היא מתה. לפני חצי שנה בערך."
לאורה נושאת אלי את עיניה השקדיות, הגדולות, בשאלה ואני מתחיל לדקלם בפניה בפאתוס:
"עיניים אלו במזמור לוהט
פיארתי, זו הדמות, היד, המצח
שהפרידוני מעצמי לנצח
שבגללם חייתי מתבודד."*
לאורה מביטה בי בתמיהה.
"את יודעת מי כתב את זה?"
"לא." פניה נקמטות בחשדנות.
"פטררקה. משורר איטלקי מימי הביניים. הוא כתב סונטות.
זה הבית הראשון בשיר שנקרא 'מותה של הגבירה לאורה', אישה שממש אהב. אבל היא מתה מזמן ואת יושבת פה לידי." אני מלטף את לחיָה.
חיוך שקט, סלחני, עולה על פניה.
"בת כמה את, לאורה?" ידי נאחזת בידה הדקיקה.
"אני…" היא מהססת. "אני בת תשע־עשרה וחצי."
"את יפה."
"תודה." היא מסיטה ממני את פניה, מתכווצת במקומה.
"מאיפה את בפולין?"
"מעיר קטנה, אתה לא מכיר, לא רחוק מלובלין."
"מה שמה?"
"אתה לא מכיר, יוזפוב, שם נולדתי."
"מה השם?" אני מזדקף.
"יוזפוב," היא מרימה את קולה.
"השם מוכר לי," אני ממלמל ונזכר כעבור רגע בטבח הנורא שהתרחש בתחילת המלחמה ביהודי המקום. פני מרצינות.
"הכול בסדר?" לאורה משחררת את ידה ממני.
עיני תרות סביב. לפתע אני מבחין כי מאריינה לא יושבת לצדנו.
"איפה מאריינה?"
לאורה מצביעה לעבר מרכז האולם. מאריינה עומדת לבדה בתוך כלוב מסורג, ידיה אוחזות בעמודי הברזל והיא נעה, עירומה כולה, באיזה ריקוד משונה כאילו היא בעיצומו של איזה פולחן אלילי קמאי. חבורת גרמנים שתויים מריעים לה והיא הולכת ומגבירה את קצב תנועות גופה כנתונה באקסטזה. ראשה המוטה לאחור נע בהתלהבות ועיניה בורקות כעיני חיית פרא. לפתע היא משליכה בתנועה חדה את ראשה קדימה ורוכנת מטה. שערותיה נופלות ומכסות על פניה וגופה שעולה ויורד, יורד ועולה בתנועות קצובות, נשטף בזיעה הבוהקת באור הרך שמאיר על הבימה. לבסוף היא משתטחת, זוחלת כחיה על רצפת הבימה, נאחזת בגדר הסורגים ונעלמת מעיני.
דבוקת הגברים שהקיפה את הכלוב נפרמת לאטה. דמות מוכרת מביטה בי מצדו הרחוק של הכלוב. "אל תלכי," אני אומר ללאורה בחטף ומזנק ממקומי. כאב חד כסכין מפלח את רקתי.
אני מפלס את דרכי בין האנשים. מהלך במהירות לצד פינות הישיבה המוצנעות בפאתי האולם. זוגות מביטים בי בהפתעה הנהפכת לתוכחה. הדמות נחפזת בהליכתה העקמומית ונעלמת מעיני. בפתח חדר המבואה הריק אני מוכן להישבע שראיתי אותו, בצדודיתו, את האיש ההוא מהריץ, בן זוגה של האישה
המטופחת.
אני שב למקומי, רגלי כושלות.
"בואי נלך." ידי מושכת את ידה של לאורה.
"לאן?"
"אלי, למלון."
"השתגעת?"
"תזמיני חשבון, אני הולך לשירותים."
פנים חיוורות ניבטות בי מן המראה. מצחי הולם. ראשי כבד.
זיפי זקן לבנים ושחורים מכסים את פני. האנשים הנעמדים לצדי מול המראה מביטים בי בתמיהה.
אני מספיג את פני דקה ארוכה במגבת לחה וחוזר אל לאורה.
היא יושבת קפואה במקומה.
"הזמנתי את החשבון, הם כבר באים."
אני מושך אותה אלי, לופת אותה בשתי ידי.
"אתה מכאיב לי." ידיה מבקשות להרפות את אחיזתי.
"את באה איתי למלון."
"לא יודעת."
"לא, את באה איתי," קולי ברור, נחוש.
הגמד נעמד מולי. מושיט לי את החשבון על מגש של כסף.
ידי מגששת רועדת אחר חבילת השטרות שבכיס המקטורן,
פוכרת אותה בקצות אצבעותי ושולפת כמה שטרות.
הגמד לוקח ממני את השטרות, קד לעברי ובזריזות סב על עקביו ונעלם בקהל.
"הולכים?" אני פונה ללאורה.
"חכה פה רגע." היא מניחה את ידה על כתפי. "כבר אחזור."
עיני משוטטות סביב, מחפשות אחריה. המקום מתרוקן והולך, כלובי ההופעות ריקים והמוזיקה מנמיכה יותר ויותר. קולות האנשים סביב עולים אלי עמומים, מעורפלים.
לאורה מופיעה עם כוס מים. בחור גדל גוף, לבוש בחליפה כהה, חולצת טריקו שחורה מתחתיה, נעמד במרחק של כמה צעדים מאיתנו. הבחור ניצב זקוף, שלוב ידיים, רגליו מפושקות ומבטו קשה, אטום.
"קח." לאורה מושיטה לי את הכוס. "זה יעזור לך."
ידי רועדות. משהו בטעם המים תפל, אך אני מערה אותם לתוכי בשקיקה, בלגימה אחת רצופה.
"אתה צריך לתת אלף אירו למקום אם אתה רוצה שאלך איתך." לאורה נוטלת ממני את הכוס.
אני מביט בשעון. "אבל כבר אחרי ארבע. עוד מעט את הולכת, לא?"
"זה לא משנה, אלו החוקים כאן. אתה צריך לשלם." עיניה השקדיות תלויות בי בשאלה.
אני נעמד. צלו של הבחור מכסה את השולחן.
"גם מאריינה יכולה להצטרף אלינו," אומרת לאורה בקול שקט, "אם אתה רוצה."
עיני מגששות סביב. אני מבחין במאריינה ניצבת לצד הבימה, בגבה אלינו. שערה אסוף. היא עטופה בסוודר שחור, גס. אוחזת תיק גב בידיה.
"בסדר." אני מהנהן.
הבחור הגברתן מביט בי בשתיקה. אני מוציא שני שטרות ומושיט אותם לעברו. הוא בוחן אותם מול אור המנורה הרפה, צועד אל מאריינה, נעמד לרגע לצדה ולוחש דבר מה על אוזנה.
היא מסובבת לעברי את פניה ומחייכת.
כמה דקות מאוחר יותר אני מוצא את עצמי יושב במונית ושתי הנערות אוחזות בי משני צדַי. כאב עמום הולם בראשי. עיני נעצמות.
לפתע אני מבחין בשערו הצהוב, המקורזל, של שוער המלון.
הוא רוכן לעברי ומושך אותי אל מחוץ למונית. ידו תומכת בגבי והוא גורר אותי לפתח המעלית.
בערפילי תודעתי אני שומע את שיחתן המהירה, הקצובה, של הנערות. הן מוליכות אותי במסדרון הארוך אל החדר, שתי ידי כרוכות על צוואריהן הדקים וידיהן תומכות בי בשיפולי גבי.
ביד רועדת, בלתי ממוקדת, אני פותח את הדלת. הן נכנסות אחרי פנימה ומשכיבות אותי על הספה. קריאת התפעלות יוצאת מפיה של לאורה. היא סורקת במהירות את החדר הרחב, נוטלת כרית מהמיטה ומניחה אותה תחת ראשי.
בתנועות זריזות, מהירות, מסירה ממני מאריינה את נעלי ומניחה את כפות רגלי החשופות על מסעד הספה. אני שומע אותן מדברות ביניהן במהירות, בהברות קצרות, ענייניות.
לאורה נעלמת מעיני. כעבור דקה עולה מכיוון חדר האמבטיה קול זרימת מים קצובה, אחידה.
כעבור זמן מה היא מופיעה. חלוק רחצה לגופה. יחד עם מאריינה, הלבושה בחולצת טריקו קצרה, לבנה, המגיעה עד ירכיה, הן מושכות מעלי את הבגדים, פושטות את מכנסי, אוחזות בי מתחת לכתפַי וגוררות אותי אל חדר האמבטיה. הן מניחות אותי באמבט המים החמים ומקרצפות את גופי בסבון בתנועות מהירות וקצרות.
במשיכה אחת, חדה, הן מוציאות אותי מהאמבט, מספיגות את גופי במגבת ועוטפות אותי בחלוק רחצה לבן. לפתע אני חש בכאב חד המהמם את רקתי, כאילו רכבת משא חולפת על ראשי. אני כורע על הרצפה. קבס עולה בגרוני, גל עמום זוחל מקיבתי, מאיים להתפרץ. אני הודף את מאריינה באלימות לאחור, מזנק אל האסלה וטומן בה את פני. שעה ארוכה אני נרכן אל המים הסרוחים, פורק בגלים העולים ממעמקי קיבתי את שאריות האוכל הטבולים בנוזל החמצמץ, המרקיב, המבעבע בגרוני. גופי שב ומתכסה בזיעה, הולך ונרגע.
מאריינה מושכת אותי מן האסלה ומספיגה את פני במגבת.
אני מגרגר אל הכיור מכוס המים שהיא מגישה לפי ונושא את עיני. לאורה מופיעה מולי עירומה, גופה הלבן, הדק, מפואר. הן נושאות אותי שתיהן אל המיטה הגדולה, הרחבה, ומניחות אותי עליה.
מבעד לווילונות העבים אני מבחין באור הזריחה הקלוש המגשש דרכו אל החדר. אני מיטיב את הכרית מתחת לראשי ונרדם.
חלפה אולי שעה, אולי יותר. עיני נפקחות לרגע. הנערות שרועות עירומות לצדי על המיטה. אני שב ונרדם.
קול טריקת דלת מעיר אותי, עיני מביטות סביב. החדר ריק. מסביב דממה. אני מזנק במהירות אל חדר האמבט, אל החלון, תנועת האנשים ערה למטה, ברחוב הקפוא.
לפתע אני מבחין במאריינה עומדת בפתח המלון, עמידתה מהוססת. גופי משתופף, מרוכז לעברה, אך דמותה מיד חומקת, נעלמת מאחורי הגדר.
מרוקן כוחות אני נגרר אל המיטה ונרדם.
צלצול טלפון מעיר אותי. פקידת הקבלה מבקשת לדעת מתי אפנה את החדר.
אשאר עד הערב.
השמיכה נכרכת סביב גופי, נצמדת לסנטרי. שינה ארוכה נופלת עלי.
צלצול פעמון ארוך, צורמני, מרעיד את חלל החדר. עיני נפקחות. עלטה כבדה זורמת מבעד לווילונות. ידי מגששת אחר מפסק מנורת השידה. הספרות בשעון זוהרות אלי. חודרות להכרתי.
עוד מעט עלי להיות במטוס.
אני מזנק מהמיטה. אל החדר עולה דממת הרחוב החשוך.
במהירות אני לובש את בגדי, משליך את חפצי אל המזוודה. על סף דלת החדר נעצר, מגשש אחר מפתח הכספת בכיס מכנסי וממהר אל הכספת. היא פתוחה. המעטפה הלבנה של קרבס זרוקה בתחתיתה. פתק עבה, נוקשה למגע, טמון בה. בחטף אני קורא: "תודה מאיתנו, ל.מ."
בלובי המלון עומד השוער. אני מנופף לעברו והוא יוצא אל הרחוב, משרוקית בפיו.
"מהר." אני נכנס למונית ומאיץ בנהג. "לנמל התעופה."
המונית חוצה במהירות את רחובות העיר החשוכה. אני מתבונן מבעד לחלון בבניינים השרויים באפלה ויודע שלעיר הזאת כבר לא אשוב.
את הספר ״סוחר אומנות ושמו נימאנד״ ניתן להשיג בכל חנויות הספרים ובאתר עברית