בלי קבלה

שלום לכם חברים יקרים,
מצ"ב סיפור חדש על העבר הלא רחוק בכרמל אשר בחיפה.
מבוסס על מקרה (מקרים) שאכן התקיימו – תוך שינויי שמות של מקומות והדמויות הפועלות. (שלא נדע…)

בבניין בה התגוררה אמי הקשישה, היו בקומת הקרקע חנויות אחדות חסרות מזל. מדי פעם יזמים שונים היו פותחים איזו חנות ממתקים, חנות לאוכל צמחוני וכד', אך כולן פשטו את הרגל. אחרון העסקים היה פיצרייה, שאף היא לא שגשגה במיוחד, וכיצד יכלה להצליח  כאשר טיב הפיצות היה מתחת לכל ביקורת, והמחירים כמובן הרקיעו שחקים.

אמי שהייתה סקרנית מטבעה, הייתה בוחנת תמיד את העסקים בקומת הכניסה, והעירה הערות כמו: "מי יקנה את המזון הצמחוני, הרי כל מה שהם מוכרים הינו פטריות חמוצות." או: "ראית עד כמה הפיצרייה הזו מלוכלכת? יש בה יותר עכברים מאשר קונים"…

באחד הימים התחוללה תפנית מרעישה. אמי התקשרה אליי ואמרה בהתרגשות שסגרו את כל העסקים במקום והקימו שם סניף של "המרכז הבינלאומי לקבלה באזור הצפון". היא הוסיפה שכל האנשים הפועלים בסניף נחמדים מאוד ומשוחחים אתה בחביבות, וכאשר שמעו שהסבא שלה היה רב מקובל וידוע בפולין, מאותו רגע החלו להעריץ אותה.

הייתי מופתע מפרץ השמחה שלה, וחשבתי לעצמי שאהבה בוערת נשרפת במהירות…אמי הוסיפה: "אתה חייב להגיע ולהכיר את רב הקהילה ששמו ששון!" לא מיהרתי להגיע, אך עברתי במקום והבחנתי באמי עומדת בפתח ביתה ומשוחחת עם איזה "דוס ", הלבוש בבגדים שחורים ועל ראשו מגבעת גדולה, המסתירה במקצת את פאותיו המסולסלות.

"טולק, טולק, (כך אמי קראה לי). "בוא ותכיר אדם יקר, הרב ששון!" ששון חייך אליי ואמר: "לכבוד הוא לי להכיר את בנה של האישה הצדקת הזאת!" לחצנו ידיים, והוא הזמין אותי להיכנס ללשכתו. כל המחיצות שהיו קיימות באולם הוסרו, וכך התקבל אולם די גדול. בפינה היה מטבחון ובו מקרר גדול, מיחם לקפה ותה וכן ארונית ובתוכה חטיפים. ששון לא חדל מלהלל את המשכן שעמד בראשו, הזמין אותי לבוא לבקר בשעות הפעילות אחרי הצהריים, המתאים ביותר הוא יום שלישי, אמר והוסיף: "אתה ואמך תהיו אורחים בחינם." לא ניסיתי להבין למה התכוון, הרי בלאו הכי לא עלה בדעתי ללכת אליו, מה אכפת לי… יצאתי מהמכון ה"קדוש" בדלת האחורית וראיתי שלט גדול בצבע מוזהב ועליו הכיתוב: "מכון הקבלה הבינלאומי מייסודו של הרב גרשון גורה, נוסד ב-LA ב-1950. כלומר, לפני 50 שנה…  כל הכבוד לוותק!
ששון עבר לידי ושאל: "האם ברצונך לדעת פרטים נוספים?" השבתי בחיוב ושאלתי: "האם אתה מכיר את הרב גרשון?" "בטח שאני מכיר, הייתי אצלו פעמים רבות, הוא גאון וקדוש." שאלתי מהו גילו של הרב גרשון, והוא ענה: "או, הוא כבר מבוגר מאוד, בן 62 בערך. שאלתי את ששון: "אתה אומר לי שהוא בן 62, אם כך, הוא ייסד את המכון לקבלה בגיל 12, לפני הבר מצווה שלו?"

ששון איבד את סבלנותו ואמר: אינך מבין דבר, זה לא הולך כל כך פשוט!" חשבתי לעצמי שאמנם בקבלה איני מבין, אך חשבון פשוט אני יודע לעשות…

אחר צהריים אחד קבלתי  מאמי טלפון דחוף, היא ביקשה שאבוא מיד למכון הקבלה, היא ממתינה לי במקום. מתקיים בו אירוע גדול, הגיעו המוני אנשים. היא יושבת ליד דלת הכניסה ושומרת עבורי את המקום האחרון באולם. לא רציתי לאכזב את אמי, עזבתי את עיסוקיי והגעתי. היו שם צעירים רבים, רובם בבגדים לבנים, חלקם ישבו באולם וחלקם עמדו, מאחר ולא מצאו מקום ישיבה. בכניסה לאולם היה שולחן קטן, שלידו ישבה בחורה שגבתה מכל מי שנכנס 30ש"ח והסבירה שמדובר באירוע מיוחד במינו. אמרתי לה שאני נמנה על דיירי המקום והוזמנתי על ידי הרב ששון. היא דרשה שאשלם. טענתי שאין ברשותי כסף מזומן. היא שלפה "מגהץ" לכרטיסי אשראי. אמי שצפתה במתרחש הפצירה בי שאכנס והבטיחה לקופאית שהיא תשלם עבורי. אני סירבתי ועזבתי את המקום. בערב אמי טלפנה ואמרה שטוב שלא נכנסתי, שכן הרב ששון עמד מול הקהל והרצה על דברים בלתי מובנים הקשורים לקדושת הקבלה. לפתע כבו האורות במקום והיה חושך מוחלט וגם שקט מוחלט. לאחר כ-5 דקות נשמעה צעקה, "ראש חודש"! מישהו הדליק נר, וכל הקהל הלבוש בבגדים לבנים החלו לקפץכמו תיישים מיוחמים ולצעוק: "ראש חודש"! אמי מיהרה לצאת מהמקום… היא ציינה שאמנם היא מבית דתי, אך אף פעם לא ראתה דבר כה מוזר. "יותר לא אלך אליהם, טוב שאתה חשדת בהם ולא השתתפת."

באותה תקופה הייתי מנהל מתנ"ס שהפיק תכניות טלוויזיה קהילתיות עבור חברת הכבלים מת"ב (כיום HOT), חיפשתי נושאים להפקה הקשורים בחייהם של תושבי חיפה.

בימי ששי אחרי הצהריים השתתפתי בפרלמנט בו היו חברים קבועים בקפה "הבנק" שהיה ליד תחנת הכרמלית במרכז הכרמל. באחת הפעמים שמתי לב שמבניין סמוך יוצאות נשים אחדות, ובידי כל אחת מהן היה מגש גדול ועליו עוגות שיש שרופות למחצה. בעודי יושב עם חבריי כשכולנו לגלגנו על העוגות השרופות והנשים המוזרות שנשאו אותן, פניתי אליהן במידה מסוימת של שובבות ואמרתי: "יש לכן הרבה עוגות, מדוע שלא תכבדו חברי פרלמנט רעבים?" הן ענו כמעט במעין מקהלה: "אנחנו לא מדברות עם גברים זרים" וסובבו את הראש. אך האחרונה שבהן, שהייתה צעירה ומסבירת פנים, אמרה שהן שייכות לקבלה הבינלאומית, ומדי יום ששי הן אופות עוגות לכבוד טקס קבלת השבת שנערך ב"מקדש". היא אמרה ששמה ריקי, והוסיפה שכל הנשים בחבורה הינן גרושות או פרודות, והמפגשים במכון לקבלה מוסיפות עניין לחייהן.

אמרתי לה שאני מציע לצלם כתבה לטלוויזיה המקומית בערוץ 9 ולשתף אותה, והיא תספר על הפעילות של הנשים. ריקי אמרה שהיא מסכימה, אך עליה לקבל את הסכמתו של הרב ששון. יתר הנשים הסתכלו בנו בחשדנות.

לאחר דקות ספורות צלצל הטלפון שלי, ומישהו צעק: "מה אתה רוצה, איך אתה מעז לדבר עם נשות הקהילה שלי?" הפסקתי אותו ואמרתי: "ששון, אל תתרגש, אני השכן שלך, הבן של רגינה". הוא המשיך בצעקות: "כן, אתם העיתונאים תמיד מחפשים לעשות בעיות, וכותבים שקרים מוחלטים!" השיחה נותקה.

במסגרת עבודתי בתור מנהל המתנ"ס הזדמן לי להכיר אנשי מנהל רבים, והם לפעמים פנו אליי בבקשה למצוא עבודה לקרובי משפחתם. נעניתי ברצון לבקשתם, אם כי במרבית המקרים לאנשים שהופנו אליי לא היו הכישורים המתאימים למתנ"ס שלי. באחד מביקוריי במוסד ציבורי חשוב שמעתי רכילות על פקידה רמת דרג בשם שושי שעברה דירה מאחת הקריות המוזנחות לווילה בשכונת דניה, וכולם תהו כיצד הדבר התאפשר. שושי הסבירה שאביה הינו קבלן בניין חשוב, והוא בנה וילה אותה לא הצליח למכור, לכן תרם אותה לבתו המוכשרת. אותה שושי התקשרה אליי באחד הימים וביקשה בקשה צנועה "יש לי אח מוכשר מאוד, אמן בקרמיקה והוא מחפש עבודה. אולי תעזור לו? שמו יוני." הזמנתי את יוני לראיון אישי. הגיע בחור נחמד, שתקן במקצת, צריך היה לדובב אותו. לשאלתי מהו מקצועו אישר את דברי אחותו ואמר: "קרמיקה". אמרתי לו שבמתנ"ס אותו אני מנהל ישנה סדנא לילדים ומבוגרים, וייתכן שאוכל לארגן עבורו משרה חלקית בתור מדריך. יוני נראה מבוהל מהצעתי ואמר שהוא יודע לכייר, אך אינו יודע ללמד. הצעתי לו שאשלב אותו בסדנא קיימת עם מורה מקצועית, שתוכל להדגים לו איך מלמדים.

הזמנתי אותו ליום מסוים אחרי הצהריים והבטחתי לנסות לשבץ אותו בסדנא. יוני הודה לי בנימוס והלך לדרכו. כצפוי, הוא לא חזר יותר.

במרכז הקבלה הייתה פעילות שוקקת. יותר ויותר צעירים פקדו את המקום בערבים וגם בימי ששי. המשתתפים היו לבושים בבגדים העשויים מפשתן לבן. מי שרצה לעבור בסביבה היה צריך לפלס בקושי את דרכו בין הפינגווינים הלבנים. כאשר עברתי במקום באחת הפעמים, נתקלתי באדם קצת מוכר שאמר לי: "אינך זוכר אותי? אני יוני הקרמיקאי". שאלתיו מה הוא עושה במקום זה, והוא השיב שהצטרף למרכז הקבלה מאחר והוא מגלה עניין בנושא, ועליו ללמוד הרבה. ראיתיו גם פעמים נוספות בהמשך. לאחרונה פגשתי אותו שוב. הוא הלך מולי ונעצר. הוא אמר: "יש לי חדשות טובות, התקדמתי מאוד במרכז הקבלה והתמניתי להיות בין החברים הקובעים. הרב ששון הבטיח לי שבקרוב הוא ישלח אותי לארצות הברית לפגישה אישית עם המקובל העולמי, הרב גרשון גורה. יוני ממש זרח מרוב חיוכים. לחצתי את ידו בחביבות ואיחלתי לו בהצלחה.

לאחר חודשים אחדים נתקלתי בשושי אחותו של יוני, שתמיד הסבירה לי פנים. הפעם היא נראתה מהורהרת. "שושי, מה שלומך, איך העבודה כאן במשרד הממשלתי? ומה שלום יוני, שמעתי שהוא נוסע לארצות הברית ועושה שם קריירה".
שושי נראתה פתאום מודאגת ואמרה: "הרב ששון הבטיח ליוני קידום ונסיעה לארה"ב בתנאי שיוני יעניק תרומה למכון הקבלה. יוני העביר במתנה את דירתו בשכונה היוקרתית ברחוב, במורד החורשה, למכון לקבלה, ועבר לגור בחדר שכור קטן בהדר הכרמל…

ומה עם הנסיעה לארה"ב" שאלתי.

היא השיבה: "עורבא פרח, לא נסיעה ולא בטיח"…