אורית פרלמן החיפאית: קול של מסורת ונשמה של מוזיקה

בין תווי התפילה לנשימת הלב, אורית פרלמן מצליחה להעניק קול חדש למסורת עתיקה. זמרת, חזנית ומלחינה. פרלמן בנתה לעצמה מקום ייחודי בעולם המוזיקה היהודית, כשהיא נעה ברגישות בין קודש לחול, בין במה לארון הקודש ובין לבבות מתפללים בכל רחבי העולם.

בקולה אפשר לשמוע לא רק מקצוענות נדירה, אלא גם אהבה עמוקה למסורת ויכולת נדירה לחבר אנשים אל עצמם ואל שורשיהם.

דרכה המוזיקלית נשענת על יסודות מוצקים: בוגרת אוניברסיטת מינסוטה, למדה באקדמיה למוסיקה בתל-אביב ובוגרת המחלקה למוסיקה באוניברסיטת חיפה וכן קורס שליחי ציבור ב־Hebrew Union College.

את אומנות החזנות רכשה בלימודים אישיים אצל החזנית מיכל שיף-מטר והחזן חיים פייפל, מהם ספגה השראה ועומק מקצועי. בעבר, משנת 2000 היא לימדה פיתוח קול וליוותה תלמידים במסע אישי־קולי ועתה, היא עצמה ממשיכה לעמוד לפני התיבה ולרגש קהילות בארץ ובעולם.

החזנית המובילה גם טקסים אלטרנטיביים – קול התפילה, קול החיים

היא צועדת אל הבמה של חייה כבר כמעט שלושה עשורים. זאת בקול צלול, בנוכחות חמה וביכולת נדירה לחבר בין מסורת עתיקה לבין הלב המודרני. מאז 1995 היא מלווה אנשים ברגעים הגדולים והעדינים ביותר של חייהם: בר ובת מצווה, חתונות, אזכרות ולוויות. קולה הפך לגשר בין דורות, בין משפחות, בין כאב לתקווה.

לא רק בטקסים של שמחה או פרידה, אלא גם במרכזי החיים הקהילתיים: כחזנית בימים הנוראים היא ניצבת לפני התיבה ומובילה תפילה, בארץ ובחו״ל. השמות מוכרים לכל מי שמכיר את המרחב היהודי-פלורליסטי: "אוהל אברהם", "אור חדש", "מוריה" בחיפה, היברו יוניון קולג', "כל הנשמה", "מבקשי דרך", "מורשת ישראל", "צור הדסה" בירושלים, "ידיד נפש" בכרמיאל ו"סולם יעקב" בזיכרון יעקב.

השליחות הזו לא נעצרה בגבולות ישראל: מעבר לים, בקהילת "רודף שלום" בווייקו, טקסס, וגם בשנים האחרונות בבית הכנסת Beth Hillel Temple שבמדינת וויסקונסין, קיבלו המתפללים את קולה באותה התרגשות.

אך לא רק בבתי הכנסת אפשר למצוא אותה. היא פתחה דלת גם למי שמבקשים משהו אחר: טקסים פרטיים ואלטרנטיביים, שנערכים מחוץ למסגרת הממסדית, אך נושאים עימם את אותה רוח עמוקה של טקסיות, משמעות וחיבור למסורת.

הביוגרפיה הזו מציירת דיוקן של אישה שמסוגלת להחזיק קהילה שלמה ברגע של תפילה וגם יד של אדם יחיד ברגע של פרידה.

בכל מקום אליו היא מגיעה, היא מביאה עמה לא רק קול ייחודי אלא גם רוח של חיבור, חמלה ומשמעות.

אורית פרלמן – שירת שימחה בליווי קסטנייטות > צפו

ילדה חיפאית בארצות הברית

אורית נולדה בחיפה בשנת 1960, אולם את שנות ילדותה המוקדמות עשתה דווקא הרחק משם: בארצות הברית. לצורך המשך למודים גבוהים עברה משפחת הוריה לגור בארצות הברית, במישיגן קונטיקט, זאת כאשר הייתה אורית בת שנתיים בלבד.

שם, בין מסדרונות בית הספר היהודי גדלה אורית, כשהיא מוקפת באח ואחות הצעירים ממנה, בתחושת נוחות וביטחון. "ילדות נעימה, יפה", היא מתארת.

אביה, ישעיהו קופלמן ז"ל, היה מהנדס מזון מוערך, וגם אמה, מגי, תיבדל לחיים ארוכים, בחרה באותו תחום. כך גדלה אורית בבית של עבודה קשה, יציבות ושאיפה למצוינות.

השיבה לחיפה וההשתלבות

כשהייתה בת 12 חזרה המשפחה לחיפה. המעבר לא היה פשוט, אך בבית הספר הריאלי מצאה שותפה לדרך: עוד ילדה אמריקאית. "יחד עברנו את תהליך ההשתלבות" היא מספרת. לאט־לאט, הפכו השתיים לישראליות מבלי לוותר על צלילי האנגלית שבקעו מהעבר.

בהמשך למדה ב'תיכון מישלב' ובבגרותה שבה לארצות הברית לשנת שבתון, שם התמסרה ללימודי בלשנות. אולם נקודת המפנה האמיתית בחייה הייתה דווקא בארץ, זאת כשהחליטה לפנות לעולם המוזיקה וללמוד פיתוח קול אצל דורית עצמון.

כך נסללה דרכה של אורית, ילדה מחיפה שעברה בין עולמות ותרבויות, שילבה שפה עם מוזיקה ובנתה לעצמה מסלול חיים עשיר וייחודי.

העיר, הקול והשליחות: כך נולדה דרכה המוזיקלית של אורית פרלמן

לאחר לימודיה באקדמיה למוזיקה בתל אביב, החלה אורית פרלמן פרק חדש בחייה: פרק של אהבה, יצירה והעמקת השורשים.

לימים פגשה את יהונדב פרלמן, האיש שהפך לבן זוגה ולחבר נפשה. יהונדב הינו משורר וסופר, איש תיאטרון, במאי, מרצה ומורה.

בשנת 1993 בחרו השניים לעבור לירושלים. זאת לא במקרה, אלא מתוך תשוקה עזה לעיר. היובש המרענן של האוויר, השפע התרבותי והייחודיות שאין דומה לה בישראל שבו את לבם.

בירושלים הקימו את ביתם ושם נולדו להם שלושה ילדים. לצד חיי המשפחה, מצאה אורית את עצמה שבה אל עולם הלימוד והקול. היא החלה ללמוד פיתוח קול אצל המורה מיכל שיף, שזיהתה מיד את הכישרון המיוחד שלה והכווינה אל עבר עולם החזנות. עבור אורית, הדרך הזו הייתה כמעט טבעית היות ושורשיה הינם בבית ספר יהודי-אמריקאי, שם ספגה מנגינות עתיקות שהיו לה מוכרות ואהובות, כאילו חיכו לה מאז ומתמיד.

באותה תקופה הרחיבה את ידיעותיה גם בלימוד טעמי המקרא ובקריאה מן הגמרא ובכך שזרה יחדיו עולמות של מוזיקה, מסורת ותרבות אשר הפכו להיות חלק בלתי נפרד מזהותה האישית והמקצועית.

קול התפילה, ריקוד האופרה והבמה – סיפורם של אורית פרלמן ובני משפחתה

כבר בראשית דרכה בישראל מצאה אורית את ייעודה הייחודי: חזנות. על אף שאין בארץ מסלול לימודים רשמי לנשים בתחום זה, היא סללה את דרכה בכוחות עצמה, עד שהפכה לחזנית מבוקשת במיוחד.

את צעדיה הראשונים עשתה בצור הדסה, בימים הנוראים, ומאז הפכה לדמות מוכרת ומוערכת בבתי כנסת ובאירועים משפחתיים. כיום היא לא רק מובילה תפילות מרגשות, אלא גם מנחה טקסי בר ובת מצווה, ומביאה את קולה ואת רוחה לכל במה.

חייה האישיים שזורים גם הם בסיפורי הצלחה: לאורית ולבעלה יהונדב שלושה ילדים בוגרים.

התאומים בני ה-30, הלל ורות, צועדים כל אחד בדרכו הייחודית. הלל פרלמן, רקדן מוכשר, למד ב'תיכון וויצו' והמשיך למסלול להכשרת רקדנים. כבר בצבא בלט ביכולותיו כרקדן מצטיין. כיום הוא מתגורר באירופה, שם הוא רוקד ריקוד מודרני ומתמחה במיוחד בעולם האופרה.

אחותו התאומה, רות, בחרה במסלול אחר: היא עובדת סוציאלית הגרה בירושלים ועוסקת בעבודת קודש של נתינה וסיוע.

בת הזקונים, לילי בת ה-24, צועדת לעבר עולם הבמה: היא לומדת משחק בסמינר הקיבוצים, ועתידה עוד לפניה.

כך, בחייה המשפחתיים האישיים והמקצועיים, אורית פרלמן ממשיכה לשלב בין קול עמוק ומרגש, יצירה אמנותית והשראה שניכרת גם בילדיה: כל אחד מהם נושא עמו תשוקה אמיתית לעשייה וליצירה.

שורשים, אהבה ומשפחה – אורית ובני ביתה שבים לחיפה

לפני כ-24 שנה, נרקמה החלטה שהייתה הרבה מעבר לשינוי כתובת: הוריה של אורית עזבו את ביתם בחיפה, שבו המדרגות הרבות הפכו את חיי היום-יום לאתגר מתמשך, ועברו לדירה אחרת בעיר.

במקביל, אורית ובעלה יהונדב, יחד עם משפחתם שהתרחבה והחיים שהשתנו, החליטו לשוב לחיפה אל המקום שבו התחילו שורשיהם, קרובים להוריה של אורית ולחום המשפחה המורחבת.

המעבר הפך לחיבוק של זיכרון והווה: מעבר לבית ילדותה של אורית, הבית שבו גדלה. זהו הבית אותו עזבו הוריה, שבו ההיסטוריה המשפחתית נרקמת מחדש בכל חדר ובכל פינה.

כך, יחד עם בעלה ושלושת ילדיהם, מצאו אורית ומשפחתה מקום חדש אך מוכר, בית שבו אהבה ושורשים מתערבבים בנדיבות, בו העבר והעתיד חובקים זה את זה, מביטים אל המשפחה במבט מלא תקווה וחום.

עיר של מסתורין, אהבה וסודות קטנים

עבור אורית, חיפה היא לא רק עוד נקודה על המפה. מכל המקומות בהם ביקרה וחייתה לאורך חייה, שוב ושוב היא שבה ומוצאת את עצמה נשבית בקסמה של העיר שעל הכרמל. "יש בה משהו מסתורי", היא אומרת "משהו שמתחבר להרים ולים. שני נופים שאני אוהבת במיוחד".

חיפה עבורה הינה פסיפס: הדרכים המתפתלות במעלה ההר, השבילים החבויים, המדרגות הארוכות המחברות בין שכונות והנופים שנפתחים לפתע, מפתיעים בכל פעם מחדש. גם הוואדיות הרבות, אותן אצבעות ירוקות החודרות אל תוך העיר, הן חלק מהיופי שהיא מוצאת בעיר זו.

אך לא מדובר בעיר מושלמת, להפך, אורית אינה מהססת לומר ש"חיפה קצת פרומה, אולי אפילו מעט מוזנחת", רחוקה מן הסדר והברק של ערים אחרות שבהן שהתה, למשל בארצות הברית. אלא שבעיניה, דווקא חוסר הסדר הזה מעניק לה אותנטיות מיוחדת, חום אנושי שאי אפשר למצוא ב"מקום מתוקתק" מדי.

גם המרקם החברתי תופס מקום מרכזי בחיבתה: מפגש בין תרבויות, דתות ועדות, המתקיימות זו לצד זו ויוצרות שילוב ייחודי שאין דומה לו. מתוך כל אלה טבעה אורית כינוי לעיר: "חיפה היא ירושלים של הבהאיים".

דהיינו, חיפה שלה איננה רק נוף או מבנים, אלא חוויה שלמה: עיר עם סתירות, יופי חבוי ומסתורין, עיר שדווקא פגמיה הופכים אותה, בעיני אורית, לבלתי ניתנת להחלפה.

בית משפחת פרלמן – המקום שבו הזיכרונות והחיים מתערבבים עם הנוף הירוק

יש בתים שהופכים ליותר מארבעה קירות. ביתה של אורית הוא בדיוק כזה: סיפור חיים שנשמר בקירות, בחפצים ובעצים שבחצר. זהו הבית שבו גדלה מאז גיל 12 וממנו יצאה אל חייה הבוגרים. כששבה אליו לפני כ־24 שנה, מצאה בו לא רק מקום מגורים אלא גם עוגן רגשי, בית אהוב שבו היא מרגישה שלמה.

כדי להגיע אל דלת הבית יש לעבור מסע קטן ומאתגר: ירידה במדרגות רבות, הנפתחות בסופן אל חצר עוצרת נשימה. עצי החורש הירוקים של חיפה נישאים גבוה, מתערבלים ברוח ומציירים תפאורה טבעית נדירה, כמעט כמו גן סודי שחי ונושם יחד עם הבית.

בפנים, פינת האוכל הופכת מיד למרכז העניינים. זהו מקום של חום ושל ניחוחות. המקום שבו המטעמים היוצאים מהמטבח נוחתים על השולחן, ועוטפים את היושבים סביבו בתחושת בית. אורית, שאמונה על כישורי בישול, אוהבת את המטבח לא רק בגלל הטעמים, אלא גם בזכות היצירה. כלי הקרמיקה שהיא יוצרת בעצמה מפוזרים בו, מקשטים את המדפים והופכים אותו לייחודי, אישי ומלא אופי.

אבל מה שבאמת גורם לאורחים לעצור את נשימתם הוא אלמנט מפתיע: נברשת צרפתית עתיקה, שנדליר קריסטל היורד מתקרת המטבח.

נברשת ייחודית זו נשארה מבית הוריה. זוהי מתנה עטופה באהבה ובזיכרונות, אשר החלה את דרכה דווקא בסלון המשפחה. עם בוא בני משפחת פרלמן לגור בבית זה, נדדה הנברשת אל המטבח ושם היא זורחת, מאירה את החדר באור יוצא דופן המעניק לאווירה הביתית נגיעה של אלגנטיות אירופאית.

כשעולים לקומה העליונה, מתגלה פינת קסם נוספת: במרום גרם המדרגות נמצא מדף שתוכנן במיוחד לעציצים. ירוק מכל עבר, עלים נשפכים מטה, עציצים פורחים מטפסים מעלה. זוהי תמונה רעננה המוסיפה חיות לבית כולו. זהו רגע שבו העין מתמלאת שלווה, כאילו המדרגות עצמן מובילות אל גן פנימי קטן.

ביתה הוא  שילוב חד־פעמי בין שורשים עמוקים, יצירתיות אישית ונגיעה של יוקרה הנושאת עבר. זהו בית שמרגישים בו מיד: הבית הזה אוהב את מי שחי בו והוא משיב אהבה בחזרה.

בין חֵמָר לאמנות: מסע אל עולמה של אורית

בפינת ביתה של אורית, רחוק מההמולה של היומיום, מסתתר חדר יצירה שבו כל רגע הוא מסע של דמיון ומיומנות. זהו חדר החֵמָר שלה. מרחב שבו חומר גולמי הופך בידיה ליצירות מרהיבות, כלי קרמיקה הנושאים חותם אישי ייחודי ואסתטיקה מוקפדת.

יצירת כלי קרמיקה בבית היא מלאכה הדורשת סבלנות, תשומת לב לפרטים וידע מוקפד. ראשית, יש לבחור חֵמָר קרמי איכותי ולהכין משטח עבודה המותאם לטכניקה הנבחרת. הכלים הדרושים פשוטים ולעיתים קרובות הידיים בלבד הן הכלי המרכזי בעבודה. אורית משתמשת בשיטות שונות: אובניים או בניית יד מדויקת או פיסול מוקפד. הכול בהתאם לאופי הכלי ולסיפור שהיא רוצה לספר באמצעותו.

כאשר הכלי מוכן ויבש, מתחיל שלב השריפה, שהוא תהליך קריטי המעניק לכל יצירה את תכונות החרס, מחזק את הצורה ומכין אותה לצביעה ולעיטור. רק לאחר השריפה נפתח השלב הסופי, שבו הכלי מקבל את צבעיו, את המגע האישי ואת הנשמה שהושקעה בו. כל כלי הוא כאילו ישות חיה, נושא עמו את הזמן, הידיים והלב שהושקעו בו.

בחדר עבודה זה ניצב תנור שריפה, הממלא תפקיד מרכזי ביצירה. לידו חלל אחסון מסודר, שבו מדפים רבים המלאים בכלי קרמיקה שנוצרו בידי אורית. לכל אחד מהם סיפור, מסע, רגע של קסם מוקפד. המדפים עצמם הם גלריה אישית, שבה אפשר להתרשם ממגוון הצורות, הצבעים והטקסטורות אשר יצרה.

מה שמייחד את עבודותיה של אורית הוא השילוב בין פשטות לחן, בין חומר גולמי ליצירה מוקפדת, בין מיומנות טכנית לתשומת לב אמנותית. בחדר הזה מתמזגים הזמן, החומרים והרגש, ובסופו של התהליך נוצר עולם קטן ומושלם, שבו כל כלי קרמיקה הוא עדות למיומנות, לדמיון ולסיפור אישי.

להתבונן בכלי של אורית זה לא רק לראות חפץ, אלא זהו רגע לחוות מסע של יצירה, תחושה של מגע, התרגשות מהחומר שזוכה לצורה חדשה ולחוש את הקסם שנוצר כאשר חומר פשוט הופך לאמנות חיה ונושמת.

חדר המוסיקה בבית משפחת פרלמן

במפלס התחתון של הבית, שם האור מרגיע אך החיוך אינו פוסק, נמצא חדר המוזיקה של אורית, זהו מקום שהוא הרבה יותר ממרחב לנגינה.

כבר בכניסה אליו, ניתן להבחין בניגודיות: מצד אחד שולחן אירוח מזמין וספות נעימות המציעות מנוחה ושיחה ומן הצד האחר שולחן עבודה ועליו מחשב. כל זאת מזמין את האורחים להיכנס אל עולמה המקצועי והיצירתי של האומנית.

אבל מה שמושך את הלב באמת הוא עושר כלי הנגינה המיוחדים שבחדר.

פסנתר שצליליו ממלאים את החלל ברוך, גיטרה הממתינה למגע אצבעותיה של אורית, "דולצימר הרים" קסום המחזיר את המאזין אל נופים רחוקים. דולצימר האפלצ'י זהו כלי נגינה ממשפחת הציטר שמקורו בהרי האפלצ'ים בארצות הברית. הכלי מאופיין בצליליו הייחודיים, קלות הנגינה בו ונוכחותו הנפוצה במוזיקה עממית אמריקאית, כאשר הוא לרוב מונח על הברכיים ומנוגן עם מפרט.  

אורית פרלמן – שרה ומנגנת בדולצימר הרים אפלצ'י ◄ צפו

בחדר זה נוכחות אף קסטנייטות קטנות המוסיפות נגיעות של קצב צבעוני ומזמינות לחוות את המוזיקה גם בגוף ובתנועה.

כאן, בתוך המרחב הזה, אורית יוצרת. כאן היא מלחינה את ניגוניה, מתכוננת להופעותיה ומעצבת כל פרט וצליל, כל רגע ונגיעה. החדר אינו רק מקום עבודה אלא הוא סוג של מפלט, בית בתוך הבית, שבו נשברים הגבולות בין חיי היומיום לעולם הפנטזיה של הצליל והמנגינה. כל פינה, כל כלי, כל ספה או שולחן, כולם משתלבים בסיפור של יצירה מתמדת, עד שהחדר עצמו מרגיש כמו יצירה חיה, נושמת, המספרת על האישה שמאחוריו.

חדר המוזיקה של אורית הוא הרבה יותר ממקום. הוא מראה של נשמתה, מראה של תשוקתה למוזיקה, מקום שבו כל צליל הוא התחלה של סיפור חדש וכל מנגינה היא מסע אל תוך עולמה הפנימי והמרגש.

טיול במרחב ההר הירוק

אורית מוצאת את שמחתה בטיולים בלב ההרים של חיפה. היא נמשכת במיוחד לאזור דאלית אל-כרמל ולעוספיה, כפרי הדרוזים המציעים חוויה אותנטית של תרבות וחיים ייחודיים. אך גם במרחב הקרוב לביתה, ברחוב המקביל למקום מגוריה, בשכונת כבאביר אצל שכניה האחמדים, היא מוצאת חן ויופי.

לגבי אורית, המתח ההיסטורי והחברתי המרמז על קיום יחסים בין יהודים לערבים בעיר חיפה, אינו מורגש כלל.
בעיניה, החיים בדו-קיום אינם רק אפשריים אלא שהם חיוביים ומעשירים. תחושת הנינוחות והביתיות שמקנה לה הסביבה, היא נדבך מרכזי בעולמה הפנימי, המאפשר לה להרגיש בבית בכל מקום בו היא פוסעת.

רגעים של תה ושקט: מפגשים עם קהלים שונים

לפני כל הופעה, אורית מקפידה על טקס קטן אך משמעותי: היא שותה תה צמחים. לא קפה ולא מים, אלא רק את המשקה הצמחי שמלווה אותה בריכוז ובשקט פנימי רגעים ספורים לפני העלייה לבמה.

כששואלים אותה על ההבדלים בין הקהלים השונים, היא משיבה בכנות ובמחשבה עמוקה. "יש בהחלט שוני", היא אומרת. למשל בעיר טבעון, מספרת אורית, הקהל קשוב במיוחד. זהו קהל שקט, רגוע האוהב חומרים עדינים ומלטפים. לעומתו, בירושלים, הקהל ניחן בביקורתיות. זהו קהל השוטף את הבמה במבטים שבין הערכה לבין בחינה. ואילו בארצות הברית, היא מבהירה, הצופים מנומסים, שקטים ומפרגנים, נוכחותם מהדהדת ומחממת את הלב.

דהיינו: רגע לפני שהאורות דוהים והצלילים מתחילים, אורית נמצאת במרכז של עולם עשיר ומגוון, שכל הופעה בו היא מפגש ייחודי עם קהל שונה ובו בזמן מפגש עם עצמיותה ועם הרגע.

Merendjenas – מסע מוזיקלי בלב התרבות היהודית של מגורשי ספרד

באלבום  Merendjenas מתעוררת לחיים מורשת עשירה ונדירה, שירי הלאדינו, השפה שהביאה עמה קהילת מגורשי ספרד אל אדמות הבלקן וצפון מרוקו, שם השתמשו בניב הלאדינו המיוחד המכונה חַכִּיתִּיָה.

שירה זו ממשיכה להדהד עד היום בזיכרון התרבותי של קהילות אלו. השירים באלבום אינם רק מנגינות, הם פניני תרבות, סיפורים שמוקראים בקול, זיכרונות של קהילות ששרדו גלות, נדודים ושנים של תפוצה ברחבי העולם. החידוש המרכזי של Merendjenas הוא בהבאת השירים הללו מחדש, כשהם נאספים, מועברים ומבוצעים בצורה שמכבדת את המסורת אך גם מאפשרת להם לנשום בעידן הדיגיטלי.

מאחורי היוזמה עומדת ד"ר שושנה וייך-שחק, אתנו-מוזיקולוגית ידועה, העוסקת כבר שנים רבות בתיעוד המוזיקה והתרבות של יהודי ספרד. ד"ר וייך-שחק בחרה באורית פרלמן להיות קול המלווה את הפרויקט: זמרת שהצליחה לגלם את רגישות השפה והתרבות בקולה החם והמרגש. פרלמן אינה רק מבצעת; היא שותפה מלאה בעבודת התיעוד והמחקר, והופכת כל שיר למסע אישי ותרבותי בו זמנית.

קישור לאתר של סוזנה וייך-שחק – אותו בנתה וממשיכה לתחזק אורית פרלמן

כל השירים שבאלבום נבחרו בקפידה מתוך מאגר עצום שנבנה במשך שנים רבות על ידי ד"ר וייך-שחק, המבוסס על הקלטות של מידענים ומידעניות מסורים. אלו הקדישו עשרות שנים לאיסוף המנגינות, המילים והניבים, תוך הקפדה על דיוק ואותנטיות. כך נוצר אוסף ייחודי המאפשר למאזין להיכנס אל עולמם של יהודי המגרב והבלקן, ולהבין את עומק התרבות והרגש שהשתמרו בשפה ובמוזיקה.

האלבום Merendjenas אינו רק תקליטור אלא הוא גשר בין עבר לעתיד. דרך הפלטפורמות הדיגיטליות, השירים נחשפים לקהל רחב, ומאפשרים לכל מאזין להתרגש, להתחבר ולחוות את התרבות היהודית בסגנון שמצליח להיות גם אותנטי וגם עכשווי. כל מנגינה, כל מילה, וכל קול מספקים חלון אל חיי הקהילות, לרגשותיהן ולסיפורן ההיסטורי, תוך שמירה על המורשת החיה של הלאדינו שהינה שפה שהייתה ועודנה קול של זיכרון, זהות ותרבות.

אלבום שירי הלאדינו מזמין את המאזין למסע של גילוי, חיבור והתרגשות. מסע שבו כל שיר הוא דלת לעולם רחב ומרתק, מלא בשירים, סיפורים וקולות שהצליחו לשרוד את הגלות ולהגיע עד אלינו, להדהד בלב ולגעת בנפש.

הרגע שבו קולה של אורית פרלמן הופך את חלום יעקב לחוויה חיה

בדרכו הגלותית מצפון לבאר שבע, בורח יעקב מהעבר הרועש של גניבת הברכות וצועד אל הלא־נודע בחרן. הוא נעצר ללינת לילה באדמת לוז, מקום סתמי לכאורה. אך בלילה ההוא מתגלה אליו מחזה שאין שני לו: סולם נטוע בארץ וראשו בשמים, מלאכים עולים ויורדים, והבטחת אלוהים מלווה אותו: לשמור עליו, להשיבו לארץ ולהקים ממנו עם גדול שיברך את כל משפחות האדמה.

כאשר מתעורר יעקב, נשמעת הקריאה שעתידה להדהד לאורך דורות:

"אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי."

רגע ההתפעמות הזה, המעבר מזרות ונדודים אל תחושת קדושה עמוקה, הופך את המקום ל"בית אלוהים" ול"שער השמים".

דווקא פסוק זה, תמצית ההכרה האנושית בהתגלות ובמפגש עם הנעלם, נבחר על ידי כנס החזניות שבארה"ב ואותו התבקשה המוסיקאית והחזנית אורית פרלמן, להלחין ולבצעו בכנס חזניות בארצות הברית.
בביצועה, קיבל הפסוק העתיק משמעות מחודשת, כמו גשר חי בין חווייתו האישית של יעקב לבין החיפוש הרוחני של האדם בן זמננו.

אורית פרלמן, חזנית ומלחינה, שרה ומנגנת: 'אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה' ◄ צפו

כאשר אורית פרלמן שרה את הפסוק "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי", כל מאזין משתתק. קולה מתפתח לאט, כמעט כלחישה פנימית, כאילו גם היא מגלה עם יעקב את נוכחות האלוהות במקום. בהדרגה הולכת המנגינה ומתעצמת, עד שהיא פורצת כשאגה עדינה של התפעמות ופליאה.

זהו שילוב נדיר של ענווה וגבורה: רוך הנושא בתוכו יראה קדומה, אך גם עוצמה נשית המצליחה להעניק למילים העתיקות משמעות חדשה. רבים מהמאזינים מעידים שחשו כאילו הם עצמם עומדים לרגלי הסולם, שותפים לחוויית ההתגלות.

מוצאי שבת של יידיש בחיפה:  "סלון-חצר" ערב שירים בין עצי הוואדי.

לפני זמן לא רב, בערבו של מוצאי שבת, נצבעה חיפה באור אחר: חצר ביתה של אורית פרלמן, המוקפת עצי חורש טבעי ומשקיפה אל ואדי ירוק, הפכה לבמה קסומה לערב שירי יידיש אינטימי ומרגש.

תחת שמיים שקופים, בין צמרות הנעות ברוח רכה וריח אדמה לחה, נרקם לו מפגש תרבותי נדיר, כזה שבו הטבע והמוזיקה שזורים זה בזה.

תרבות היידיש, שנולדה בקהילות יהדות מזרח אירופה, נשאה תמיד עמה ממד כפול: מצד אחד הומור פרוע, שנון ועממי- ומן הצד השני חוכמה עתיקה ונוגעת ללב.

השפה והמוזיקה גם יחד משמרות חוויות חיים של עמים וקהילות, חתונות וריקודים, געגוע ואובדן, שמחת חיים לצד דמעה שבקצה העין.

בערב זה קיבל הכל ממד צבע שונה ואחר, כאילו התעורר מחדש בין עצי הוואדי החיפאי.

אורית פרלמן + ניקה קושניר 'שירת המאמות' ◄ צפו

פרלמן, בקולה העשיר והמלא גוונים, הובילה את הקהל במסע בין שירים מוכרים ואחרים שנדמה כי הם קמים לתחייה רק ברגעי שירה חיה.

ניקה קושניר, באקורדיון שצליליו נפרשו כמו גלישות מים בנחל, העניקה לכל מנגינה ליטוף ואנרגיה בו-זמנית. יחדיו יצרו השתיים אווירה שמצד אחד העלתה חיוך מתגלגל על פני המאזינים ומצד שני השתיקה את הנשימה באותם רגעי התרגשות.

כמו צו משמיים, בין קולות השירה, הפעם לא נשמעו תנים אלא רק מעט ציוצי ציפורים ואוושת עלים, שנבלעו בהרמוניה עם צלילי האקורדיון.

כך הפכה החצר למקדש קטן של תרבות: מקום שבו היידיש, שהייתה פעם לשון הרחוב והלב של מיליוני יהודים, קיבלה חיים מחודשים, דווקא כאן על מדרונות הכרמל.

היה זה ערב שבו חיפה לא רק האזינה למוזיקה, אלא נשמה אותה. ערב שבו נופי העיר והטבע התמזגו עם שפה עתיקה וניגונים נצחיים והותירו תחושה עמוקה: היידיש חיה ופורחת שוב, גם בין ואדיות הכרמל.

'שירת המאמות' – ניקה קושניר ואורית פרלמן ◄ צפו

המוזיקה ששרה אורית היא שפה של לבבות

כיום, מאחורי הקול החזק והטהור עומדת אישה המחויבת למוסיקה ולרוח היהודית בכל רמ"ח איבריה. "המוסיקה שלי היא שפה של לבבות" היא אומרת, "כשאני עומדת לפני התיבה, אני לא רק מבצעת, אלא אני חווה את התפילה יחד עם האנשים שמולי".

כאמור המסע שלה התחיל עוד בילדותה מגיל שנתיים עד גיל 12 כשמשפחתה גרה בארה"ב, היא הייתה מוקסמת מקולות החזנים ומהעומק הרגשי של התפילה. במהלך השנים, כל שיעור, כל מנגינה ולימוד עם מורים ומנחים מובילים כמו מיכל שיף-מטר וחיים פייפל, העשירו את עולמה האמנותי והעניקו לה כלים לגעת בקהל באופן אישי ומרגש.

לימוד הקול והחזנות הפך אצל פרלמן לשליחות. היא זוכרת את הרגעים שבהם המוזיקה הופכת לגשר בין אנשים: "בטקסי בר ובת מצווה, אני רואה איך הילדים וההורים מתחברים למילים ולקול. לפעמים זה רגע של שמחה עילאית, לפעמים רגעים של עוצמה שקטה… וזה תמיד מחזיר אותי לשורשים שלנו."

למרות השנים הרבות על הבמה ובחזנות, אורית פרלמן נשארת צנועה, נוגעת באנשים דרך הקול והנשמה וממשיכה לגלות, כל פעם מחדש, את עומק המסורת והרגש שבמוזיקה היהודית. היא לא רק מבצעת אלא היא יוצרת חוויה, מחברת בין עבר להווה, בין אדם לחברו, בין לבבות למילים הנושאות תפילה. עבור כל מי שמאזין לה, ברור שהמסע שלה אינו רק מסע אישי, אלא שליחות אמיתית של קול, אמונה ואהבה.

העתיד – כמעט כמו מנגינה משלה

בכל פעם שאורית פותחת את הפלייליסט שלה בספוטיפיי, נגלים בו לא רק שירים, אלא רמזים למסע הפנימי שלה. אלו הם הקולות שמלווים אותה באותה התקופה, חומרים שהיא לומדת, מנגינות שהיא מכינה להופעה. שם, בין השירים ביידיש, שירי הימים הנוראים או שירי הלאדינו, אפשר לחוש את תשוקתה העמוקה למוזיקה, את הסקרנות המניעה אותה ואת השאיפה להעניק חיים למילים ולצלילים.

כאשר נשאלת אורית מה היא מאחלת לעצמה בעשור הקרוב כאישה, כמלחינה וכחזנית, היא עונה בקול ברור, כמעט כמו מנגינה משלה: "בריאות, קלילות, סקרנות, שיתופי פעולה עם מוזיקאים והרבה הרבה הופעות". האמירה הזו לא נשמעת רק כמטרה או רצון; היא כמו פתיחה למוזיקה שתמשיך להדהד, כמו תווים שעוד לא נכתבו, כמו הבטחה שהעולם ימשיך להאזין ולעמוד נפעם מול החזנות והיצירה שלה.