סיפור שנכתב מהלב בוודאי גם שובה לב.
פעם אחת לפני הרבה שנים היו פירות וירקות בטעם גן-עדן. הטבע נתן מעט, אך עסיסי וטעים. הוריד מכמות היבול ונתן מעשר מפריו גם לבעלי-חיים אחרים, כמו בעלי-הכנף המנקרים בפרי וגורמים לו ליפול מהעץ, לאפשר לחי נוסף ליהנות והשאריות תהפוכנה לקומפוסט, דשן לאדמה סביב כדי שהפרי בשנה הבאה ישמור על טעמו המיוחד. כך פועל המנגנון מזה עידן ועידנים וכולם מרוצים. דונם אדמה נתן יבול שנתי מסוים וחיינו בשלום עם הקצבת הטבע למזוננו.
באו מדענים חכמים ואמרו:
"יצרני הפלסטיק עובדים סביב השעון. מדוע שלא נמצא פטנט ונהפוך את טעמם של הפירות והירקות לטעם פלסטיק, אך בכמות גדולה יותר?" אמרו ועשו.
צריך להכפיל, לשלש ולרבע את היבול המתקבל מדונם אדמה ולנסות לשבש לצמח את המנגנון הטבעי של עונות השנה. לכסות אותו, לבלבל אותו, להשקות אותו בזמנים לא זמנים וכך להפוך יוצרות בין עונות השנה ובין יום ללילה. בנוסף חומרי הדברה חזקים שירחיקו את כל המזיקים החפצים אף הם ליהנות מהפרי או הירק. הם כמובן החליטו מי יגדל ללא גרעינים, מי ללא קליפה, מי ישנה צבעו ומי סתם ישלש את גודלו ויהפוך למרובע. הם מיזגו גם מין בשאינו מינו, עקפו את הטבע ובוראו ויצרו זנים חדשים של פרי וירק שאינם מופיעים ברשימת הצומח בגן-עדן.
פעם פרי או ירק שנקטפו, הוסעו במהירות לחנויות כי תוך זמן קצר החלו לגסוס. היום, הנקטפים בפברואר נאכלים בנובמבר, מוסעים בכל רחבי תבל. עוברים דרך מתקני קירור רבי עוצמה המאפשרים לאכול הכל, כל עונות השנה ובכל מקום בעולם. אבל… הטעם, געגוע לטעם וגעגוע לריח.
לפני שהמומחים החלו לטפל בחי ובצומח, קטיפת פרח אחד מילאה את הבית בריח עשיר ומהנה. פרח חדשני המגיע בצרורות, נראה יפה, אך נטול ריח, נטול חיים. האינוונטר של תוצרת הטבע יצא מכלל שליטה ובורא עולם הרים ידיו והפסיק לעקוב ולשמור על תוצרת פרועה שלא קיימת ברשימותיו.
פעם לפני הרבה שנים המלפפון הירוק היה אכיל בתקופה קצרה, אחת לשנה. את תחילת העונה גילינו במפתיע כשחזרנו מבית-הספר הביתה וחדר המדרגות היה מוצף בריח של מלפפון טרי שמאן-דהו הכינו לסלט באחת הקומות.
אין אפשרות להסתיר שגב' בורשטיין השכנה מכינה סלט מירקות העונה לארוחת הצהריים. היום אפשר לקחת מלפפון צעיר לחתוך, למעוך, לחבוט או לטחון וריח הסיוד מלפני שנתיים מורגש יותר. אי-אפשר לשחזר את הריח של פעם. ישנו מדען השוקד מזה זמן על ייצור ריח של מלפפון בתוך נוזל בבקבוק ספריי מיוחד, להתזה באוויר בזמן חיתוך הסלט, לרמות את החושים. ההצלחה ממנו והלאה.
תודה למדענים שנתנו לנו מלפפון לכל השנה בכל צורה וגודל אך גזלו ממנו את טעמו ואת ריחו. על כך אין מחילה. כך מדובר ברוב המאכלים מן הטבע. בלי להיכנס לנושא של גידולים אורגניים, כי אף הם לא ימלטו מביקורת.
גם בעלי החיים עברו תהליך דומה מבלי לפרט, ולא נדון גם בכל האבקות לאפיה שמאריכות את חיי המדף של כל המאפים בעשרות מונים. הבעיה העיקרית היא שכל מאריכי חיי מדף למיניהם אינם מאריכים את חיי המדף שלנו, הסועדים אותם. אך למי אכפת כשכיסי היצרנים מתמלאים במעות לרוב.
לפני שמשה הכניס את בני-ישראל לארץ המובטחת שלח שנים-עשר מרגלים שיספרו לו איך הולכים העניינים פה. משה לא סומך על הבטחותיו של בורא עולם שאינו מרוצה מהמשלחת. עם שובם מקבל משה את התשובה: "ארץ אוכלת יושביה…" במקום לשלוח חוליית קומנדו קטנה בהסוואה הוא טועה ומקבל תשובה בהתאם. לא איש כמשה ישבר ומחליט לשלוח צוות קטן וממזרי, את יהושע בן נון וכלב בן יפונה ומפנה אותם למקום מסוים מאד שיגרום לשניהם להמציא את המשפט מהמפורסמים בתנ"ך: "ארץ זבת חלב ודבש". אגב חלב חם ודבש מתכון מצוין לצרידות, מכיוון שזו אינה פינת בריאות נמשיך הלאה.
לולה היא גיבורת הסיפור הזה. הנערה היפה בעולם. פעם אחת לפני שנים הרבה, היה הייתה חווה קטנה בוואדי-רושמייה בחיפה ובה מכל תנובת-הארץ. זה המקום אליו הגיעו, כנראה, שני המרגלים של משה שראו את שראו והמציאו את המשפט המפורסם כל-כך שהולם את המקום. אין סימוכין לכך אך כל בר-דעת המבין קצת במשפטי-על, ידע על מה אני שח.

בין שלושת עצי האסכדיניות, שסק היום, גדל לו עץ שזיפים שנתן, משום מה, מעט פרי אך פיצה בפרי גדול ועסיסי במיוחד.
מתי ידעת שהפרי בשל ומוכן למאכל? הנקירה הראשונה של הציפורים סימנה את הגעת הזמן המתאים, אך זה איחור כי הפרי כבר פצוע וזב מיץ. ישנן כמה ציפורים שסיימו את הפקולטה לחקלאות והמומחיות שלהן בפירות בשלים מופלאה ממש. צריך להקדימן.
'איזו', אבי המשפחה, השכים קום ומיהר לטפל בכל הדורש טיפול במשק. עץ השזיף קיבל טיפול מיוחד וכל פרי נעטף בשקית נייר חומה ונקשר בחוט צמר בורדו שנפרם מסוודר דהוי שסיים את תפקידו כשהקיץ בא. הנייר איפשר לפרי לגדול ולהתפתח ומנע מציפורים נודדות לקחת ביס קטן כצידה לדרך. הפירות בחווה היו משאת נפשן ופרי שעטיפתו המגוננת כשלה, נאכל עד תום. ציפורים נודדות שינו את מסלול מעופן על-מנת לקחת צידה לדרך בחווה שלנו.

לולה, הילדה היפה בעולם כאמור, שגדלה בחווה, הייתה משוטטת ברגליים יחפות קיץ וחורף, בין הקוצים ובין הנחשים מצוידת במקל. כל הזוחלים הארסיים נזעקו וחיפשו מסתור בין הסלעים נמלטים ממכת נבוט בראשם. קרובי משפחתם קיפדו את חייהם בחבטה אחת מדויקת. אני יודע שחסרי האמונה יעקמו את אפם כשאספר שבעקב רגלה היחפה רוצצה גולגולתו של נחש…אולי ארסי.
'בילבי', המפורסמת, הומצאה שנים לאחר סיפור זה והייתה חיקוי עלוב ללולה שלנו. לחיקוי, נעץ הממציא שתי צמות עלובות ולולה שנהנתה מתזונה מהטבע גידלה רעמת שיער שחור וגולש בעל ברק ונפח ללא קרמים חדשניים שבחלקם מבוססים על פסולת מייצור הנפט. כל שיטוט שלה בחווה הסתיים לרגליי עץ השזיף ובעיניים כלות התבוננה בפרי המתפתח. מתי יגיע לשיאו ונוכל לנגוס בו סוף סוף?

בוקר אחד עסיסי במיוחד חשפה לולה שזיף אחד גדול במיוחד, התרוממה על קצות אצבעותיה, הסתכלה ימינה ושמאלה וכשראתה שאף אחד אינו מתקרב, צפתה אל המטרה, עצמה עין בלתי מכוונת ועשתה את המעשה. נגסה נגיסה בכל פיה והטביעה את חותם שיניה בשזיף המסכן. מיץ הפרי נטף מזוויות פיה, נזל דרך צווארה והכתים את בגדיה. הפרי החבול שלא נקטף ונשאר על העץ, נעטף ונקשר חזרה ולא נודע שננגס אל קירבו.
'איזו' בא בבוקר לבדיקה שגרתית וחשף את השזיף הפגוע. מיד ריכז את הילדים וסיפר על העבירה שנעשתה. כולם נשבעים, כמובן שלא פיהם היה במעל. אומנם קיימת האפשרות להעביר לרופא שיניים את תבנית הנגיסה מיציקת גבס ולמצוא את הנוגס דרך המדע, אך איזו המשיך: "כוונתי הייתה לתת את השזיף הזה לנוגס החמוד". לולה היפה, מבלי לחשוב פעמיים, זינקה ממקומה וצעקה: "אני! אני!"
האם קיבלה לולה את השזיף? האם על פי החוק מגיע לה השזיף? את חנה אחותה של לולה נשאתי לאישה בתקווה שאהבת שזיפים הם נכס משפחתי. עם ריסוס או בלי, האם אפשר למצוא היום שזיף נוטף ועסיסי כזה שאי אפשר לעמוד בפיתוי מלנגוס בו? הצעתי לארכיאולוגים הבכירים לבוא לחלקה 5 שלנו ולחפש את עקבותיהם של שליחיו של משה להבנת המשפט: "ארץ זבת חלב ודבש".



על מנת לקבל טעם מרבי של פרי/ירק יש לקטוף אותו בבשלותו ע"פ מדד רמת הסוכר או הבשלות (ירק) .
כשקוטפים פרי/ירק טרם עת טעמו אכן כמו של פלסטיק , טפל וחסר טעם חיים .
נפתלי יקר!
לולה לא יודעת את נפשה מהסיפור. לא האמינה שזכרתיו. מודה על התגובה המעניינת. ישנם כמה סיפורים על החווה המרתקת הזו. לגבי הסקסופון ידעתי שלא יחמוק מעיניך החדות.
גורלך כגורל יעקב, רצה את רחל וקיבל את לאה…
בצחוק כמובן. לגבי תמונת נגן הסקסופון- אי אפשר לדעת מיהו, אך אני מזה בברור את הסקסופון כשלך! אפילו הגשש החיוור יכולים לאשר זאת לבטח.
הסיפור כה נפלא ומתאר את התנהלות ערוגות המעטות בחיפה התעשייתית.
מסור ד"ש ללולה…
הדרדרות…
ומה עם התרופות והחברות הפרמקולוגיות שלהן שוטפות את מוחות הסטודנטים כבר בביה"ס לרפואה. תרופות שתוצאות הלוואי שלהן גרועות יותר מהמחלה עצמה ומונעות מהגוף לרפא את עצמו?
ומה עם ההדררות התרבותית, כל אדם אנכי לעצמו מבלי התחשב בזולת? ומה עם…ומה עם…? עולם מוזר, "מונדה קאנו" – עולם הכלבים, סליחה כלבים, האנשים צריכים ללמוד מכם! היו זמנים…היו זמנים…