במבט ראשון אלה אלטר-אפשטיין נראית כאשה בוגרת, נאה, מסבירת פנים, כאשר חיוכה הרחב מזמין להיכנס פנימה אל מעונה ואל הנוף הנשקף מחלונות ביתה: נוף הרי הכרמל והים, המשלים את התמונה הפסטורלית.
אבל מאחורי התמונה והדמות השלווה הזו מסתתר סיפור חיים מורכב. היא אומנית, ציירת ופסלת שהדרך שלה הייתה רצופה באתגרים לא פשוטים. בין הקנבס והחומר, היא סוחבת איתה שנים של מאבק והתמודדות ומצליחה להפוך את כל אלה ליצירה.
החיים לא חסכו ממנה כאב, התמודדות ומאבק. על כתפיה היא נושאת שובל של פצעים אך גם כוח שקט, עיקש, ממיס לבבות.
לצידה, על סף דלת הכניסה, ניצב אוברי בן ה-83 גבר גבוה ובעל נוכחות מרשימה, עם חיוך גדול ומאיר פנים שקשה להישאר אדיש למראהו: הוא משדר חום, חיוניות וגישה פתוחה שמיד מזמינה שיחה. פניו קורנות מאור, חיוכו רחב ומדבק, כזה שחודר אל הלב ומותיר בו חום. דמותו משדרת נעורים פנימיים ונדיבות שאין להן גיל.
אהבה, יצירה ואומץ: אלה ואוברי מתמודדים עם הזמן שדוהר קדימה
במרום הר הכרמל, חי ופועל זוג יוצא דופן המוכיח בכל יום מחדש שאפשר ואפילו צריך, להמשיך לחלום גם כשהעתיד הרפואי לא מבטיח. אלה ואוברי.
היא אומנית רב תחומית רבת תעוזה והוא מורה לאנגלית בן 83 בישיבה תיכונית דתית. יחדיו הם חורטים סיפור חיים המזכיר לכולנו מהי משמעותה האמיתית של אהבת החיים.
אלה, שבעברה הייתה לבורנטית, מורה ואשת חינוך, מצאה באמנות דרך לבטא את מסעה האישי המורכב והמרגש. יצירותיה האוטוביוגרפיות הן כעין יומן פתוח: סדרות אמנותיות שלוכדות את תחנות חייה הדרמטיות: מחלת הפנציטופניה, דלקת קרום המוח, השתלת כבד, קיבוע חוליות מותניות, אוסטאופורוזיס, ניתוח מעקפים בלב וניתוח בטן שהסתבך בזיהום חיידק קטלני. כל פרק רפואי הופך בידיה ליצירה, צבע, צורה וזיכרון שמתאחדים לכדי מסמך אמנותי נוקב ונוגע ללב.
לידה עומד אוברי, בן 83, איש שיחה ותרבות, שעדיין מעביר שיעורים באנגלית לתלמידי ישיבה תיכונית דתית-לאומית בקריית שמואל. זהו מוסד חינוכי הפועל ברוחו של הרב קוק ומבקש לשלב קודש וחול, אידיאלים ופתיחות. אוברי, במסגרת חוזה אישי ייחודי, ממשיך ללמד, להנחיל ערכים ולדבוק בשליחות חינוכית אמיתית גם בגיל שבו רבים כבר פורשים ממנה.
יחדיו, אלה ואוברי, מחזיקים בתפיסה יוצאת דופן: לחיות במלוא העוצמה לפני שהדמנציה תיטול מהם את החירות להיות. הם יוצאים להרפתקאות, צוללים לעומקי שיחה, יוצרים, מלמדים ובעיקר אוהבים.
הם בוחרים באור. בוחרים לא להמתין לשקיעת החיים אלא לרקוד לאורה של השמש כל עוד היא כאן.
סיפורם הוא תזכורת חיה לכך שהרוח האנושית יכולה להיות גדולה מכל מגבלה.
מהמחברת הריקה אל הבסיס שליד הקריה למחקר גרעיני
אלה נולדה בשנת 1949 בעיר ורוצלב שבפולין, לבית לא שגרתי. אביה, ליאון רוזנבלום, ניהל את הכל-בו המקומי בעיר אך כשעלה לישראל נאלץ לוותר על מעמדו ולעבוד כ"פועל פשוט" ב"תנובה". אמה, כריסטינה, באה ממשפחת אצולה כפרית נוצרית, אביה היה מנהל מחוז ואילו היא בחרה באהבה חוצת גבולות כאשר קשרה את חייה ביהודי שורשי.
החיים בארץ לא הקלו עליהם. הכבוד שירד והקיום שנעשה דל, כל אלה השאירו חותם כואב. האב, ליאון, נפטר בגיל חמישים בלבד.
לצידה של אלה היה אח אחד, שהלך לעולמו לפני כמה שנים. כבר בילדותה התמודדה עם קושי לא פחות טורדני, דיסלקציה חריפה שלא אובחנה בזמנה. היא זוכרת את עצמה יושבת בכיתה, מקריאה בביטחון חיבורים שלמים מתוך מחברת ריקה. חבריה לכיתה, שידעו את הסוד, התפקעו מצחוק אבל אלה המשיכה להקריא את דבריה בעיקשות של מי שמסרבת להישבר.
אביה, שחלם לראותה תלמידה מצטיינת, היה מגיע לאסיפות ההורים ושומע שוב ושוב את אותו פזמון צורב: "יש לה פוטנציאל, אבל היא לא מממשת אותו".
אך אלה, כדרכה, לא ויתרה. היא עברה ללמוד במגמת כימיה בתיכון עירוני ה' בחיפה. תעודת הלבורנטית שבה זכתה לא הייתה רק נייר אלא שער לעתיד חדש. בצה"ל בזכות היותה לבורנטית, היא שובצה ביחידה מובחרת סמוך לקריה למחקר גרעיני, הישג נדיר ומרשים לנערה שבמשך שנים נאלצה לקרוא מתוך דף ריק.
אם אחת, שני ילדים ושלושה דורות של התמודדות והגשמה
אלה, לא הספיקה להשלים את שירותה הצבאי, לא משום קושי או מחלה, אלא דווקא בגלל התחלה חדשה: נישואיה לסטודנט צעיר למשפטים.
הלאחר מות אביה, החליטה אלה לעבור יחד עם בן זוגה לגור בסמוך לאִמה כריסטינה, בקריית חיים, שכונת ילדותה שהפכה לבסיס הבית החדש.
הנישואין צלחו 11 שנים והניבו שני ילדים אהובים, שכל אחד מהם מביא עמו סיפור חיים מרגש ועוצמתי.
הבת הבכורה, ילידת 1970, חלתה בילדותה באפילפסיה, אך המחלה לא בלמה את רוחה. בנחישות יוצאת דופן, היא התנדבה לשירות צבאי מלא ומאז סללה לעצמה דרך מרשימה בעולם העיצוב. כיום היא מעצבת פנים מוערכת, מורה לעיצוב בשנקר-חיפה ואֵם לשלושה נכדים הממלאים את לבה של אלה בגאווה.
הבן הצעיר, איתי (יליד 1972), הוא דמות רב-תחומית. איתי הינו 'איש אשכולות' של ממש. איתי צבר מספר תארים אקדמיים ואף לקח חלק בפרויקט היוקרתי של 'קרן מנדל' (זוהי קרן השואפת להעשיר את מערכת החינוך הישראלית במנהיגים מונחי חזון, בעלי תחושת שליחות, מחויבות ותבונת מעשה, שישפרו את פני החברה בישראל). כעת הוא חי הרחק מישראל: בניו זילנד, יחד עם בן זוגו, רופא בכיר בתחום הגסטרו-ילדים. לשניים בן מאומץ מגוואטמלה, שכיום הינו בן 18, הם חולקים הורות משותפת עם אם נוספת, המתגוררת בינתיים בחיפה וצפויה להצטרף אליהם בעתיד הקרוב.
אלה, מייצגת סיפור חיים של אם, סבתא, רעיה ומעל לכל, בעלת לב רחב, הפועם באהבה ובנתינה, הנשזר בסיפורי ילדיה ונכדיה. זאת, כעדות לכוח החיים ולמשפחה המצליחה ומשגשגת, חרף האתגרים.
בקומה השלישית של תיכון רודמן: כך התחיל סיפורם של אלה ואוברי
אלה, שימשה כלבורנטית בבית הספר "תיכון מקיף רודמן" שבקריית ים. היא ריכזה ביד מקצועית את שלושת המעבדות המרכזיות: פיזיקה, כימיה וביולוגיה, כאשר כולן שכנו בקומה השלישית של הבניין.
בצמוד להן פעלה גם מעבדה אור-קולית ללשון האנגלית ושם, ממש מעבר לדלת, התוודעה אלה, אל מי
שעתיד למלא תפקיד משמעותי במסעה האישי והמקצועי: אוברי אפשטיין, המורה לאנגלית.
בתחילה הייתה זו חברות תמימה ועניינית. אוברי, ברוחב לב ובסבלנות, סייע לאלה בהשלמת לימודי האנגלית, שנדרשו לה לשם קבלת תעודת הבגרות. הקשר הלך והעמיק, ובהמשך הוא כיוון אותה ללימודי אמנות באוניברסיטת חיפה, מסלול שאותו בחרה לפרוש על פני חמש שנים, מתוך רצון אמיתי להטמיע כל שלב וכל נדבך ביצירה.
אוברי לקח על עצמו גם משרה נוספת: הוראה בישיבה התיכונית הדתית-לאומית שבקריית שמואל. אלה, מצידה, מצאה ביטוי נוסף לכישוריה כאשר הצטרפה לצוות הוראת 'יצירה ואומנות' בתיכון קריית חיים.
כך, על רקע קירותיו של בית ספר תיכון, בין מבחנות, פיגמנטים וקלטות לימוד, נרקם פרק חדש בחייה של אלה: פרק של צמיחה, של גילוי עצמי ושל שותפות בלתי צפויה.
גן עדן לבן – ילדות שבורה
אוברי אפשטיין, שנולד בלב יוהנסבורג הבוהקת של ימי האפרטהייד, נשא עמו זיכרון ילדות מצמית ולמעשה גם את שורש כאבו של עם שלם.
העת הייתה: יוהנסבורג, 1942. על פניו, חייו של אוברי אפשטיין החלו במקום שנראה מושלם, לפחות לעין הלבנה. ברחובות הבוהקים של עיר הזהב, בעידן שבו שלט האפרטהייד ביד רמה, נולד ילד יהודי למשפחה שאך שנים ספורות קודם לכן נמלטה מאירופה הבוערת.
משפחותיהם של שרה ויצחק, הוריו של אוברי, עלו על אונייה בליטא בשנת 1938. הם האמינו שדרום אפריקה תהיה עבורם "הארץ המובטחת" The Golden Land, כפי שכינו אותה. בתחילה, החלום אכן קרם עור וגידים: יצחק ניהל ברים מקומיים, בעוד שרה פרחה כאשת עסקים בעלת סטודיו לכובעים אומנותיים וייחודיים שנועדו לנשות האליטה הלבנה ביוהנסבורג.
אך מתחת לפני השטח, גם בתוך הבית, רחשו סיפורים אחרים. אוברי, שגדל עם אח אחד (שנפטר לפני כחמש שנים), זוכר היטב את מי שנשאה אותו בפועל על גבה, תרתי משמע, לא הייתה זו אימו הביולוגית, אלא המטפלת המקומית, אישה שחורה שלא זכתה לשֵם בזיכרון הציבורי, אך בלבו של הילד היא זו שהייתה לו כאֵם.
ואז, יום אחד, גן העדן התרסק
"זיכרון הילדות הראשון שלי הוא מחזה שלא מרפה ממני, מספר אפשטיין שנים רבות לאחר מכן "הייתי בערך בן ארבע. אני רואה בעיני רוחי פרוזדור ארוך ובקצהו דלת צהובה. שליח הגיע, דפק ומסר מכתב לאמא שלי. היא פתחה אותו וקרסה. פשוט נפלה על הרצפה ופרצה בבכי תמרורים, כזה שלא שמעתי מאז כמוהו. ניסיתי להרגיעה, אבל הייתי ילד, מה כבר יכולתי לעשות?"
המכתב, כך התברר, נשא את בשורת האימה, כל שארית משפחתה של שרה, שנשארה בליטא: הורים, אחים, אחיות ועוד, כולם נספו בשואה.
זוהי אולי הפעם הראשונה שבה הבין הילד אוברי שהחיים לא שווים לכולם ושיש כאב גדול בהרבה ממה שילד אמור להכיל. זוהי גם הפעם הראשונה שבה גן העדן הלבן של יוהנסבורג נסדק לנגד עיניו, סדק שלא הפסיק להתרחב.
מילד מוכה בפנימייה אנגלית לחייל בצה"ל
בגיל עשר בלבד נאלץ אוברי הצעיר לעזוב את ביתו ונשלח להשתלב בפנימייה אנגלית קפדנית בעיר מאירטון. יש לזכור שהפנימיות האנגליות של אמצע המאה ה־20 נחשבו למוסדות חינוך עילית. הן גידלו דורות של מנהיגים, קצינים, וכמרים אך גם התאפיינו במשטר חינוכי קשוח: סדר יום נוקשה מהשכמה לפנות בוקר, טקסים נוקשים, עונשים גופניים (לרוב בחסות "מקל המשמעת") ומערכת דרגות פנימית שנתנה בידי התלמידים הוותיקים כוח כמעט בלתי מוגבל על הצעירים.
דווקא מתוך חינוך זה, בצילו של גיל ההתבגרות, התעורר באוברי ניצוץ אחר. בגיל 14 או 15, הוא החל לגלות עניין מעמיק בתולדות השואה ובתוך נפשו הצעירה נפלה החלטה חדה וברורה, הוא לא יהיה עוד כבשה המובלת לטבח. התובנה הזו הפכה לו לצו פנימי, שהובילה אותו להחלטה אמיצה, לעלות לישראל ולהצטרף לשורות המתנדבים מחו"ל – המח"ל.
ואוברי אכן עשה מעשה. הוא הגיע לארץ לבדו, התגייס לצה"ל ושירת עד לשנת 1962. בעקבותיו, כעבור כשנה וחצי עלו גם אחיו ואימו ויחד בסיוע הסוכנות היהודית, הם התיישבו בדירה קטנה בקריית ים.
מורה לחיים – שלושה דורות, מורה אחד
לאחר שירותו הצבאי, בחר אוברי בדרך השתלבות בתעסוקה. תחילה עבד לצד דודו בעסק לחימום רצפות בתים באמצעות חשמל. אך הלב הוביל אותו למקום אחר. מהר מאוד הבין כי ייעודו מצוי לא בעולם הטכנולוגי, אלא בלבבותיהם של ילדים ובכיתות הלימוד. הוא החל את דרכו החינוכית בארגון "אילנשיל פוליו" (אילנשיל = איגוד ישראלי למען נפגעי שיתוק ילדים) שם עבד עם ילדים שנפגעו ממחלת הפוליו ובשנת 1963 פנה ללימודי הוראה בשלוחת אוניברסיטת חיפה, ששכנה אז בשכונת הדר.
עוד בזמן לימודיו, נקלט במערכת החינוך כמורה לאנגלית ב'תיכון רודמן', שם לימד במשך 33 שנה רצופות והפך לדמות מפתח ולרכז מגמת לימודי האנגלית. אך גם כשהתייצב מעמדו, לא חדל להרחיב את השפעתו החינוכית, בשנת 1969 החל ללמד אף בישיבה התיכונית בקריית שמואל, מוסד שבו הוא ממשיך ללמד עד עצם היום הזה.
זו אינה רק קלישאה – תלמיד כיתה י״א שלומד כיום אצל אוברי הוא נכדו של תלמיד שלמד אצלו לפני עשרות שנים. זהו אותו סבא המשמש כיום כראש הישיבה, כלומר מנהל התיכון שבו אוברי עדיין מלמד. שלושה דורות של תלמידים, כולם תחת השראתו של מורה אחד.
אוברי מגדיר את עצמו כ"מורה קשוח", כזה שאינו מוותר על דרישות לימודיות גבוהות. אך אין תלמיד שיחלוק על כך שהוא מורה אהוב, מכבד, מעניק וכזה שכל תלמיד מרגיש שאוברי רואה אותו באמת.
חיים על שני גלגלים: כשהילדים התבגרו – אוברי בחר לדהור קדימה
לאוברי שני צאצאים מנישואיו הראשונים: שי אפשטיין, יליד 1974, צלם אדריכלות המתגורר ביישוב קדימה ושירלי מרקוביץ, ילידת 1969, המתגוררת בכפר סבא. לאחר שפרשה ממשרד הביטחון, מקדישה שירלי את חייה לאילוף ולאימון כלבים והיא אף מתנדבת באופן קבוע בכלביה אשר ברעננה.
כבר בגיל הנעורים היה לרשותו של אוברי אופנוע קטן, טוסטוס. מסתבר שהרומן האמיתי עם הרכיבה המתין לו עשרות שנים. בסביבות גיל 65, כשהבין שילדיו כבר גדולים והוא "כבר לא חייב לאף אחד דבר" כך לדבריו, החליט לחזור לגלגלים אבל הפעם על אופנוע כבד. התחביב הפך עד מהרה לאורח חיים ולמקור של הרפתקאות.
עם בנו וחתנו יצא אוברי לטיולי אופנועים מרגשים באיטליה, יוון ואף פעמיים ברומניה. הוא לא היסס לעלות על אופנועו ב'טור דה פראנס' ולכבוש דרכים נועזות במסלוליהם של רוכבים מהטופ העולמי. לפני כחמש שנים, נסע עם בתו שירלי על גבי אופנוע BMW כבד לטיול זוגי במדינות רומניה ובולגריה, היה זה מסע ששילב אתגר, חופש ואהבה בין אב לבתו.
לפני כשנה וחצי עבר אוברי ניתוח להחלפת מפרק בברך, אך כחודש וחצי לאחר מכן, כשהכאב עוד טרי והצלקת בקושי הגלידה, הוא כבר דהר על אופנועו בין פסגות הרי הקרפטים, כאילו דבר לא עצר בעדו מעולם.
עבורו, הרפתקאות אלו אינן טיולים בלבד אלא נסיעות שהן תמצית האבהות המאוחרת: לתת לילדיך כנפיים ואז לשוב ולחלוק איתם את הדרך.
אהבה בוגרת, לב פתוח: המסע של אלה ואוברי בין יבשות, נופים וזוגיות
על גדות ימת הכנרת, בחודש מרץ של שנת 1991, נישאו אלה ואוברי בטקס מרגש שנערך במלון פלזה טבריה. מול מימיה השקטים של הימה, מוקפים בילדיהם, בני משפחה וחברים קרובים אשר היו עדים לאיחוד הלבבות שעתיד היה לשאת אותם, דרך חיים מלאים, במסע של אהבה ונאמנות.
לירח הדבש בחרו שלא לנסוע לבד. הם נסעו לאילת, יחד עם ילדיהם, לחופשה משפחתית שהייתה המשך ישיר לאהבה שהקיפה גם את המשפחה כולה. מעונם הראשון כזוג נשוי היה בקריית חיים, אך עד מהרה הם השתקעו בכפר ורדים, שם חיו במשך 17 שנה, בין עצי האורן והשלווה הגלילית.
שנת 1998 סימנה פרק חדש ומפתיע במסע חייהם, שנה שלמה במזרח הרחוק. למרות שאלה נדרשה לדווח לרופאיה בישראל, מדי חודש בחודשו, אודות מצבה הבריאותי, הם לא ויתרו על החלום ובחרו במסע אל תרבויות אחרות, זאת עם הרבה אומץ, נחישות ותקווה.
כיום, נמצא ביתם על מרומי הר הכרמל. מחלונות דירתם נשקפים ים כחול, שקיעות מרהיבות וירוק העד של ההר. נוף זה משקף, למתבונן בו לאורך זמן, את חייהם: עמוקים, רוגעים ומלאי היופי.
הספר "חיים עם פיקאסו"
מבין מדפי הספרים הצפופים בביתה, כשנתבקשה לבחור רק ספר אחד הקרוב במיוחד לליבה, שלפה אלה את "חיים עם פיקאסו", דבר שהיה נראה כאילו ידע הספר את דרכו אליה עוד בטרם נגעה בו.
בזיכרונותיה, פרנסואז ז'ילו מספרת בגוף ראשון אודות עשר שנות חייה עם פבלו פיקאסו. הייתה זו מערכת יחסים אינטימית, יצירתית וסוערת שהחלה כשהייתה צעירה בת 21 והוא אמן בן 62.
הספר חושף את שני הצדדים של הגאון. מצד אחד – אדם מבריק, כריזמטי, נדיב וחדשני, שמילא את חייה באמנות, השראה ותשוקה, ומן הצד השני – דמות רודנית, רכושנית ומניפולטיבית, שפגעה בנפשם של הנשים שסבבו אותו.
פרנסואז מתארת כיצד הפכה למוזה של פיקאסו, אימו של שני ילדיו (קלוד ופאלומה), אך גם לאישה שנאבקה לשמור על זהותה ודרכה האמנותית מול צילו העצום של האמן הדגול. היא חושפת את יחסו הקשה לנשים קודמות בחייו, כמו דורה מאר ומארי-תרז וולטר ומביעה תובנות עמוקות על כוח, יצירה, אהבה והרס.
הספר שזור באנקדוטות על חיי היום-יום עם פיקאסו, תהליך היצירה שלו, קשריו עם אינטלקטואלים כמו מאטיס, בראק, ז'אן-פול סארטר ואחרים, וכולל גם תובנות פילוסופיות על אמנות, פוליטיקה ועל החיים.
הוא נכתב בסגנון ישיר, אינטליגנטי ואמיץ המציג לראשונה את דמותו של פיקאסו לא רק כאגדה אמנותית, אלא גם כאדם מורכב ולעיתים אף הרסני, הרסני ביותר.
אלה הופכת את חייה ליצירה מעין יומן חיים אמנותי
יצירתה של אלה אינה רק תוצר של דמיון או השראה רגעית אלא זוהי יצירה אוטוביוגרפית מובהקת, המהווה מעין יומן חיים חזותי. כל סדרה שהיא יוצרת משקפת שלב אחר במסע האישי שלה, כאשר אירועים ביוגרפיים, תחושות וזיכרונות מקבלים ביטוי צורני, חומרי וסמלי.
את דרכה האמנותית החלה בפורמטים עצומי-ממדים, שנכבשו במשיכות מכחול אקספרסיביות ובוטות. דמות האישה עמדה אז במרכז העשייה, אך עם הזמן חלה תפנית ביצירתה, הדימוי הנשי הלך והיטשטש ואלה, פנתה לשפה סימבולית ורב-שכבתית יותר. לכל פרויקט היא בוחרת מחדש חומרים וטכניקות, לעיתים כתגובה לצורך פנימי ולעיתים מתוך סקרנות ובחינה מתמדת של גבולות השפה האמנותית.
מאפיין בולט ביצירתה הוא השימוש במצעי עץ לבוד שפורקו ממכולות משא. כלומר, חומרים שנושאים עליהם את עקבות הדרך והזמן. אותם לוחות, עליהם ניכרים כתמים, חריצים וסימנים, הופכים לקנבס שבו היא מתמודדת עם כאב, טראומה, זיכרון ופיוט.
במרחב הזה מתקיים עימות בין חומריות "אלימה" למרככים אסתטיים לצד זפת בניין, מסמרים, סיכות ביטחון, בד וניירות קרועים מופיעים עלי זהב וכסף, דגמים אורנמנטליים ופרחים. הפצע וההסוואה, הקריעה והעידון כולם פועלים בו זמנית, יוצרים דיאלוג מתוח ומורכב.
אלה אינה נצמדת למדיום אחד, היא פועלת בציור, צילום, פיסול ולעיתים משלבת מלאכות נשיות מסורתיות כמו אריגה, רקמה, סריגה ותפירה. אלו הן מלאכות שבעבר נחשבו "משניות", אך ביצירתה הן הופכות למרחב של כוח וביטוי.
בסדרה האחרונה שלה, "1 מתוך ארבע" (העוסקת בנפגעי פגיעה מינית) מתרחשת שוב תפנית. הפעם היא פונה במובהק לעולם ה־craft ועובדת ברקמה עם חרוזים ופייטים נוצצים. הבחירה בקיטש אינה מקרית: זוהי שפה אמנותית שהיא מאמצת דווקא כניגוד חתרני לעיסוק בנושא קשה וכואב. מתחת לנצנוץ מסתתרת אמירה חדה, ואולי דווקא דרכו היא מצליחה ללכוד את המבט ואז לחשוף את העומק.
אמנות כצעקה וכפיוס: כלבים, מפלצות וחוט זהב • מחלה וזהות מאחורי היצירות של אלה אלטר
אלה אלטר ציירה עוד לפני שהחלה את לימודיה באוניברסיטה. באותה תקופה כבר הייתה נשואה צעירה, אך לא ידעה שהיא חולה. כבר בעבודותיה המוקדמות ניכרה מצוקה עמוקה, לצד כמיהה עזה לפרוץ את הגבולות ולצאת מתוך המסגרת.
מנקודה זו החלה האומנית לצייר את עצמה כאישה זקנה ובלה כתהליך של עיסוק עצמי דרך דימוי מתעתע של גוף מתכלה.
בשלב זה נודע לה כי היא חולה בפנציטופניה. היא החלה ליצור עבודות גדולות ממדים שעסקו ב"תמונות הרצות לה בראש", מעין זיכרונות, חרדות והצפות רגשיות.
מאחר שהתמונות הפכו ל"צעקניות" מדי עבורה, היא בחרה להחליף את דמותה שלה בדימוי של כלב, דמות עמה יכלה להזדהות ביתר קלות. "הדוגמן" שלה היה כלב דוברמן אשר היה שייך לה ולבני משפחתה באותה תקופה.
עם הזמן, אותו כלב אשר ייצג בעבורה את ה"אני", הפך לדמות קולקטיבית, לכלב לאומי המסמל את ה"אנחנו". שינוי זה התרחש על רקע תקופת האינתיפאדה.
מתוך הערפל הכבד של הכאב עלתה דמותה של מפלצת, כאילו נשא אותה הלילה עצמו אל סף מבטו של החולי.
את הדימוי הזה יצרה זמן קצר לפני שעברה השתלת מח עצם. אף על פי שהמפלצת צוירה עם שיניים, היא איננה מפחידה. תחושת אי-הפחד הזו ליוותה אותה בדרכה להשתלה.
הסדרה "כחוט השני" הינה סדרה שנולדה לאחר ההשתלה.
בין יצירותיה מציגה אלטר את היצירה ששלחה למשפחתה של התורמת שהייתה אישה צעירה כבת 24 אשר נדרסה למוות. באמצעות המעשה הזה ביקשה אלה להצדיק את קיומה, שכן עד היום היא נושאת אשמה על כך שהיא חיה והתורמת לא.
במוחה כל הסדרה הזו נוצרה כהבעת תודה עמוקה לתורמת ולמשפחתה: חוט זהב של אהבה ונתינה. למרבה הצער, המשפחה סירבה לקבל את המנחה וביקשה שבעתיד לא תיצור איתם כל קשר.
סדרת העבודות "אפילו אדם צריך תיקון" מהווה המשך ישיר ל"כחוט השני". אלטר החלה לצייר גיזות זהב, שעל פי המיתוס לא עמדו בהבטחת ההגנה. מוטיב זה הינו של הבטחות שבורות והתמודדות עם אכזבה קיומית.
בסדרה "קרום דק" בחרה האומנית שלא להתייחס עוד רק אל עצמה, אלא להפנות את המבט אל המצב הקשה בישראל. העבודות צוירו בעקבות מלחמת לבנון והן מבטאות את השבר הלאומי מבעד לעין רגישה וחדה.
הסידרה החדשה של אלה אלטר דנה בנפגעי פגיעה מינית.
הכותרת של הסידרה הינה "1 מתוך 4" מרמזת לסטטיסטיקה הקשה של פגיעות מיניות, אחת מתוך ארבע נשים (ובמקרים מסוימים גם גברים) נפגעות במהלך חייהן. מספר הממחיש עד כמה מדובר בתופעה נרחבת, כואבת ועמוקה הנוכחת מתחת לפני השטח של החברה.
הפגיעות המיניות מותירות צלקות נפשיות ארוכות טווח, כולל טראומה, אשמה, בושה ולעיתים גם שתיקה חברתית כואבת.
אלה בוחרת לתת קול וייצוג לנפגעות ולעשות זאת בדרכה שלה, לא רק דרך תוכן, אלא גם דרך בחירה צורנית המעוררת מחשבה, מתריסה כנגד הציפיות האסתטיות המקובלות והיא מזמינה מבט חדש על הכאב הנשי.
בסדרה זו מתרחש מהלך אמנותי נועז. היא פונה אל עולם ה־craft, ומרכיבה קנבסים מרקמות חרוזים, פייטים נוצצים וחוטים צבעוניים. הבחירה בקיטש, בגוונים הבוהקים ובחומריות המתקתקה, אינה גחמה אסתטית אלא זוהי אסטרטגיה חתרנית.
מאחורי המראה המפתה מסתתרת האמת הכואבת, בדומה לחיוך מאולץ המכסה על צלקת. הרקמה הנוצצת לוכדת את המבט ורק אחר כך, כשהצופה מתקרב, הוא מגלה את הסיפור האפל הטמון בשכבותיה.
זהו משחק עדין בין יופי לפצע, בין משיכה לרתיעה שבו האומנית כופה עלינו להביט בפגיעה המינית לא דרך הדימויים הקשים הרגילים אלא דרך מרקם מפתה המזמין כניסה ואז שולל כל אפשרות לברוח מהעומק.
כך, ממשיכה אלה לטוות את חייה ליצירה, במעבר תזזיתי, אמיץ ולעיתים פרובוקטיבי, בין חומר לרגש, בין קריעה לתיקון.
מחסן היצירה של האומנית – אוצר על סף פריצה החוצה
במרחב הקטן שבו יוצרת האומנית אלה אלטר, היצירה גואה עד אין מקום. המחסן הצמוד לסטודיו שלה כבר אינו מסוגל להכיל את השפע. הוא מכיל מאות עבודות, ציורים ופסלים, שכבר הוצגו בתערוכות רבות וזכו להערכה רבה, ורבים מהם אף מצאו בית חדש אצל אספנים וחובבי אמנות.
כעת, לאחר שזכתה לראות את פרי יצירתה נודד ברחבי הארץ והעולם, מבקשת אלטר לחלוק את האוצר שצברה עם הציבור. היא מציעה לתרום את חלקן למוסדות שידעו להוקיר ולשמר את היצירות.
פניות ניתן לשלוח ישירות לאלה אלטר דרך אתר האינטרנט שלה.
כעת, כשהצללים מתארכים והזיכרון נוטה לנסוג לפינות חמקמקות של ההוויה, אלה ואוברי ממשיכים לבחור זה בזו. זאת לא מתוך אילוץ, אלא מתוך החלטה מודעת לעמוד ביחד, ביצירה ובמרחב הרגיש של הרגעים הקטנים, מלאי החסד.
סיפורם הוא הרבה יותר מסיפור אהבה עיקש. זהו סמל לאומץ ולנכונות להיאבק על הזכות לחיות באמת, באור מלא, גם כאשר הדרך מתעתעת והמכשולים נראים בלתי-נמנעים.
שניהם בוחרים שלא לוותר, אפילו כשהזמן הולך ואוזל, ומתעוררת בהם תפיסה עמוקה של משמעות החיים, כפי שניסח זאת אוברי בעצמו כאשר המוטו המוביל אותם בכל יום: "Adventures and experiences before dementia" דהיינו הרפתקאות וחוויות לפני בוא הדמנציה.
במילים פשוטות, הם בוחרים לחיות כל רגע במלואו, למצוא יופי ותקווה בתוך הקושי ולהפוך את המאבק להזדמנות בלתי נגמרת לצמיחה אנושית ולחיבור עמוק.
Aubrey was my English teacher at Rodman High. From all the teachers I had he was the best.
Ella I admire your work (I am not a connoisseur of arts) and applaud how you use it to deal with pain and trauma. I can be reached at [email protected]
אוברי היה המורה שלנו לאנגלית בתיכון רודמן,אחד ויחיד😊
לרחל אשור,
חן חן על תגובתך. משתמע שעם מורה שכזה – את שולטת היטב בשפה.
כל טוב.
נהדר ומרחיב את הלב לקרוא כאלה כתבות, ולא עוד פילוג וסיכסוך פוליטיקה מגעילה !
כן ירבו כתבות כאלה
תודה לך איריס.
תודה על תגובתך החמה.
שמחתי לדעת שהכתבה מצאה חן בעיניך.
מלח הארץ. זכיתי להיות אחד מתלמידיו הראשונים של אוברי (בעל הכינוי פנטומס) מורה לאנגלית בחסד. שהנחיל בתלמידיו אנגלית ברמה גבוהה מאוד, כבוד למקצוע ההוראה. מאחל לזוג חיים ארוכים מאושרים ומעניינים.
חן חן לך אריה פלד.
כמו גם תודות על מילותיך ועל הברכה.
אלה ואוברי מהווים עבור כולם השראה לחיים נורמלים ומספקים במיוחד כאן והם מנצחים את הטירלול שעובר על כולנו בתקופה קשה זו. גם אנחנו זוג מורים שעבדנו יחד איתם באותו בית ספר רודמן במשך 32 שנים.תמשיכו ליצור ,ללמד ולטייל. אתם זוג מקסים. תודה על הכתבה המאלפת.
לבר-אל אלי,
"אך פגישה שכזו…" נפלא לדעת על הקשר בין צוות המורים !
תודה לך על תגובתך זו.
כתבה מעניינת מאוד. על אהבה, אמנות וכוח החיים!!!
חן חן לך
אירית פלץ – על תגובתך זו !!!