ילדות. תחילת שנות החמישים בחיפה. בתוך כל העיסוקים הכינור הוא העיקר
כל חופשה מבית-הספר שברתי את שיאי הנגינה והגעתי ליותר משמונה שעות נגינה יומיות.
קימה מוקדמת, התארגנות וסידור ערימת תווים לעבודה. תרגילים, תרגילי אצבעות, קונצרטים, סונטות ועוד. הרעיון העיקרי הוא חזרה על חומר ישן שנלמד. כך חוברת אחר חוברת. עבודה יסודית.
בסופו של יום ישבתי עם צוואר כואב ועייפות מענגת בכל אברי. אבי חזר מהעבודה נהנה לשמוע על חריצותי. הוא השתוקק להצלחתי במוסיקה, אולי יותר ממני.
ביקוריי בנגריה הלחיצו אותו והוא לא הצליח להסתיר זאת. כילד באתי לנגריה לחתוך קרשים, להדביק, לדפוק מסמרים ולבנות משהו לא ידוע. אבי רצה לבנות עבורי, בטענה שאפצע את אצבעותיי. אך האמת שראה את עיני הנוצצות כשנכנסתי לנגריה. לפעמים הביע את חששו שלא אמשך לעבודת כפיים זו. מטרתו שאשאר בתחום בו אני מצליח, תחום המוסיקה.

יחד עם התסרוקת של אלביס החלו הבקיעים בהתמדה וההתמדה הופנתה לסקסופון
כמה שנים לפני, בשעה שתיים ושלושים יצאתי מהבית והלכתי לאיטי במורד עמק-הזיתים, להגיע למורה לשיעור בכינור. בעיקול פינת מדרגות בן-שמן, במרכז הרחבה, עץ זית גדול ומסביבו מעקה אבן רחב המשמש גם כספסל מנוחה לעוברים ושבים. הגעתי לרחבה. על הגדר קבוצת בנים ובנות המצחקקים ביניהם ולועגים לי ההולך עם כינור ביד. הבנים קוראים קריאות בוז לעברי והבנות מסכימות לדברים בצחוקן הפרוע.
זו לא פעם ראשונה שחוויתי חוויה זו, אך הפעם הגדישו את הסאה.
השיעור חולף איכשהו ואני בדרכי הביתה. כבר מרחוק ראיתי שהחבורה עדיין יושבת במקומה. חשבתי על דרך עוקפת, אך המרחק רב מדי והמשכתי. ברגע שהבחינו בי שוב התחילה ההקנטה.
אחד הנערים קם על רגליו ומזמין אותי להתקרב ולהתכונן לקרב בהורדת ידיים. הנחתי את הכינור היקר על הכביש, עליו את תיק התווים והתיישבתי. מולי מתיישב המארח שידיו כפולות משלי בעוביין. הוא פעיל מגיל צעיר בימיה וחותר סירות ותיק. כך קיבל את שריריו. אני תלמיד לכינור, ספורטאי טוב בעל ידיים דקות ורוח קרב נחושה.
אין לי שום אפשרות לסגת מהקרב הזה. אנחנו נערכים כשהלגלוגים לא פוסקים לרגע. עבורי זה להיות או לחדול.
שילבנו ידיים. הבנות סופרות במקהלה לשלוש והקרב מתחיל. בעל השרירים מחייך בביטחון ואני מרוכז כולי במשימה. תפקידי לא התרכז בהורדה אלא בהשארת ידי במקום.
הנער מפעיל לחץ חזק הולך ומתגבר. החזקתי את ידי יציבה והוא לא הצליח להזיזה ממקומה. החיוך הרחב שהיה מרוח על פניו הפך לארשת תדהמה. כולם השתתקו. אף אחד לא צוחק, מלגלג או מקניט. מתבוננים בנו בשקט. הוא מתאמץ בכל כוחו, פניו מאדימות ממאמץ ואני עם מחצית חיוך מתחיל לקבל בטחון, מחזיק את ידי יציבה ולא מנסה אפילו להורידו. שנייה רודפת שנייה והמצב הסטטי הזה נמשך עד שמישהו הפריד והקרב נפסק.


"כל הכבוד לך, שמי ישראל תמרי", פלט יריבי לתחרות.
האירוע הפך אותי בכבוד, לחבר מן המניין. בן-דודו של ישראל תמרי, שמעון רייכשטט ומנחם לורבר, אינם גרים בשכונה שלנו. הגיעו בעקבות הבנות. אסתר סדובניק ועדנה וורצל שהיו שכנותיי ומירי לרנלייט וגבריאלה שהגיעה מרחוב הילל.
בשעורי הנגינה הבאים אפשרו לי מעבר חופשי ללא קריאות גנאי. הריכוז בשעורים השתפר והמורה היה בטוח שבגרתי ולמדתי למקד את הריכוז בנגינה בכינור.

ישראל תמרי שלימים קראנו לו 'ג'יימס דין הישראלי' הפך לחבר נפש. לא פעם סיפור ההכרות מעלה חיוך, גם כן דרך למצוא חברים. יותר משבעים שנה חלפו מתחרות הספורט הבלתי ספורטיבית.
אולי כשנגיע לגבורות נארגן תחרות הורדת ידיים. אגיע ללא הכינור, אולי רק עם תיק התווים, שיהיה.
במדרגות בן-שמן אזור התחרות ליד עץ הזית גדל ילד שהפך לאחד מבכירי כדורגלני ישראל בכל הזמנים. דניאל 'שמילו' שמילוביץ ז"ל.


שרה יקרה! ….תודה!
סיפור מקסים, משובב נפש ,שנועד לדבר בשבחו של חבר.
המספר עצמו מצטייר כעדיין נפש ורב כשרונות (גם האיור שנילווה לסיפור הוא מעשה ידיו) אשר גם שמר בהצלחה על 'הילד', שבתוכו, בנישמתו.
לישראל תמרי יש את כל התכונות הטובות.
אנחנו חברי נפש 73 שנים.
ישראל תמרי היה מורה לימאות הראשון עבורי. בזכות שיעורים אלו נשארתי בתחום עוד 60 שנים.
העיגול.כך קראנו למקום שאתה מתאר כעצ זית ומסביב עיגול של שיש שעליו ישבנו ימים.