ט"ו באב, הממשמש ובא, הוא ביסודו חג חקלאי-כפרי שנחוג בעת שהירח במלואו. בתרבויות השמיות-הכנעניות ובמרחב היווני-רומי נערכו במועד זה חגיגות בהן צעירות וצעירים רקדו בכרמים, בעת בציר הענבים, בחושניות נעורים, ואף נערכו, כנראה, בנוסף למשחקי החיזור גם פולחנים לאלי האדמה והפריון.
חז"ל מספרים לנו במסכת תענית: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, כדי שלא לבייש את מי שאין לו… ובנות ירושלים יוצאות וחולות (=מחוללות) בכרמים. ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך. אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה".
ט"ו באב, המוכר היום כחג האהבה, מדגיש את הסרת המחיצות המעמדיות בין הנערות, את הריקודים שאת טיבם איננו יודעים ואת הרשות החריגה שניתנה לנערות להתגרות מעט בנערים ולנערים להתבונן בנערות בחג, שאינו מן התורה, המבטא שמחה עממית ותוססת במעבר ממצב הרווקות למצב של זוגיות והכנה להקמת משפחה. ועדיין, הבחורים הם הבוחרים והבחורות הן הנבחרות.
אולם, לא ניתן להתעלם מהרקע לחג הקשור בטראומה נוראה שעבר העם ועליה מספר לנו ספר שופטים (יט-כא). מעשה "פילגש בגבעה" הניע את בני ישראל לא להשיא את בנותיהם לבני שבט בנימין אשר עמד בשל כך בסכנת הכחדה. על כן, זקני שבט בנימין, החרדים לגורל צעירי השבט, מצווים: "לכו וארבתם בכרמים: וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימין" (שופטים כא, כא-כב).
הרקע, כאמור, הוא פרשת "פילגש בגבעה", המתרחשת בתקופה הכאוטית שבה לא היה מלך בישראל. פילגשו של איש לוי שגר בירכתי הר אפריים נטשה אותו ושבה אל בית אביה בבית לחם יהודה. לאחר ארבעה חודשים מגיע האיש אל בית אביה, כדי לשכנעה לשוב לביתו, האם שמחה לראותו? האם האיחוד הצפוי ריגש אותה? האם ברחה משום שהייתה אישה מוכה? אין כל תיאור של רגשותיה, ואיננו שומעים כלל את קולה, אך הליכתה מירכתי אפרים לבית לחם, מרחק לא קטן, מעידה על אומץ לב רב. לאחר שלושה ימי אירוח נדיבים אין אבי הנערה, השמח בבוא האיש, מצליח לשכנע אותו להמשיך את ביקורו במקום והוא יוצא לדרכו עם הפילגש ועם הנער.
איש זקן שגר בגבעה, מהר אפרים ("אנשי המקום בני ימיני") מזמין אותם ללון בביתו ובשעה שהמארח ואורחיו היטיבו את ליבם במאכל ובמשקה "והנה אנשי העיר, אנשי בליעל, נסבו את הבית מתדפקים על הדלת ויאמרו אל האיש בעל הבית הזקן לאמור: הוצא את האיש אשר בא אל ביתך ונדענו", כלומר, הם מבקשים לבעול את האורח ולעשות בו מעשה סדום. המארח מתחנן לפני בני העיר לא לפגוע באורח ומציע להם שתי אפשרויות – את בתו הבתולה או את פילגש אורחו. נשים, הרי, מותר לאנוס ועל כן מסופר "ויחזק האיש בפילגשו ויוצא אליהם החוץ ויידעו אותה ויתעללו בה כל הלילה עד הבוקר".
המילה "ויחזק" מעידה אולי על התנגדותה של האישה, שהושלכה כחפץ אל ההמון המתעלל בה. רק בבוקר, כשאדוניה פותח את דלת הבית כדי ללכת לדרכו הוא רואה אותה שכובה על סף הדלת כשידיה על המפתן. האישה האומללה הצליחה, כפי הנראה, להגיע לבית בכוחות עצמה ושם הוציאה את נשמתה מבלי שאדוניה או המארח שלה ייטרדו ממנוחתם. הגברים, כנראה, המשיכו בסעודתם ועלו בשלווה על משכבם ורק כשאדוני הפילגש מצווה עליה בגסות לקום ולהצטרף אליו, מבלי שיראה כל דאגה, הוא מבין משתיקתה כי היא מתה. הוא לוקח אותה על חמורו, מגיע לביתו ובאקט מחריד מבתר את גופת האישה ל-12 חלקים "וישלחה בכל גבול ישראל. והיה כל הרואה ויאמר: לא נהייתה ולא נראתה כזאת בישראל למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים עד היום הזה".
כאשר מדווח האיש לעם המזועזע את אשר עשו בני שבט בנימין הוא אינו מציין את העובדה שביקשו לאנוס אותו וכי הוציא את פילגשו בניגוד לרצונה אל ההמון הפרוע. הוא דורש נקמה על כבודו שחולל, לא על חילול כבודה של האישה, וכך, כתוצאה מהכעס המופנה כלפי אנשי הגבעה פורצת מלחמת אזרחים שבמהלכה כמעט שמחוסל שבט בנימין כולו.
האם ט"ו באב נקבע כיום חג כדי לציין את שובו של שבט בנימין לקהל ישראל?
היבט נוסף ופחות ידוע על מה שהפך ל"חג האהבה" שהוא אף תאריך מבוקש מאוד לחתונות בישראל.

