ולנטיין במדים • על אהבה בתקופת מלחמה

כשעומדים מתחת לחופה יש הרגשה של זוגיות לנצח באש ובמים, בבריאות ובחולי, בשלום ובמלחמה. ואז פורצת מלחמה. ביקשתי לבדוק מה קורה לזוגיות בזמן מלחמה, והאם אפשר למצוא דרכים שיועילו.

לשם כך, הזמנתי קבוצה של אנשים למעגל שיתוף ותמיכה, שהסכימו לדבר בגילוי לב על מה שעובר על הזוגיות שלהם בתקופה הזאת. אישה שבעלה כבר מעל חודשיים במילואים, והיא מסתירה את מה שהיא מרגישה כדי שלילדים תהיה תחושה שהכל בסדר.

אמא ששניים מהילדים שלה מגויסים, והיא אומרת שהזוגיות לא מעניינת אותה כי כל דאגתה לילדים שיחזרו הביתה בשלום, גבר שפונה מישוב בצפון ומרגיש שהמיניות שלו נעלמה וכל רעש מקפיץ אותו, ואישה שבאה מחו"ל כי המחשבה על מדים ונשק מדליקה אותה, אבל אומרת שהחיילים בארץ רגישים מידי. זוגיות מאושרת בתקופת מלחמה, כך מסתבר, זה לא עניין פשוט.

חשיבות התמיכה הרגשית

המלחמה הזאת אינה דומה למלחמות שהיו לפניה. הזעזוע מהפלישה לתחומי הארץ, הפגיעה באזרחים, החדירה למרחבי המגורים, החרדה לעתיד החטופים יחד עם דאגה לעתיד המדינה, משפיעים על כולם. הלב כואב, האבל כבד והכעס גדול. כל אלה הם בין הגורמים למתח, לחרדה, לתחושת חוסר אונים ובהרבה מקרים גם לירידה בתשוקה.

במהלך המלחמה יש עליה במקרים של פגיעה נפשית בשל אי-וודאות, תחושת חוסר ביטחון, התגברות של פחדים ודיכאונות וחשיפה להודעות על מוות של חברים ואהובים. לא תמיד שני בני הזוג חשים תחושות דומות. לעתים צד אחד נמצא בפחדים בעוד השני מרגיש חסון ומוגן. ללא תמיכה ותקשורת חיובית, הזוגיות עלולה להיפגע. חוסר תמיכה רגשית יוצר תחושת בדידות ואי וודאות לגבי המשך הזוגיות.

בתקופות מלחמה יש ירידה בתשוקה המינית והנושא הרגיש הזה מבקש סבלנות, דחיית סיפוקים אצל בני הזוג, וחיפוש דרכים חלופיות להביע אהבה וקרבה. רצוי שתהיה הבנה לנושא. זה לא פשוט לצד שצריך לדחות סיפוקים אבל זה גם לא פשוט לצד שמגלה שהתפקוד המיני שלו נפגע.  

הסיפור של מירי

בעלה של מירי גויס למילואים לפני יותר מחודשיים. מדי פעם הוא מתקשר אך ברוב השבוע אין לה כל קשר איתו. יש להם שני ילדים, בת בכיתה ג' ובן בגן, ומירי עובדת במשרה חלקית. לדבריה החברה בה היא עובדת במצב לא כל כך טוב והיא חוששת שיפטרו אותה בקרוב. בינתיים מירי מתמרנת בין העבודה, הבית והילדים, ומשתדלת לשמור על חוסן נפשי.

כך היא מספרת: "כלפי חוץ אני נראית כאילו הכל בסדר, כי אני חייבת וגם חשוב לי שהילדים יראו שאני חזקה, אבל הלב שלי לא רגוע. אני מתקשה להירדם, מגיעה עייפה לעבודה, מוצאת את עצמי כועסת יותר, וקשה לי, קשה ממש. אני לבד. ההורים שלי עדיין עובדים והם לא יכולים לעזור, והכל נופל עלי. אני יודעת שזה לא הוגן שיהיה לי קשה, כי לבעלי קשה יותר. הוא מסכן את החיים שלו כל יום, חי בתנאי מלחמה, אז מי אני שאתלונן, אבל קשה לי ממש. אני לא שמחה. לא מצליחה לשמוח.

זה לא שאני משתגעת מגעגועים פשוט יש כמו ענן אפור שמכסה לי את הכל, מטשטש את הרגשות, ואני מתפקדת כמו רובוט, עושה מה שצריך, גם דברים שמעולם לא עשיתי קודם כמו כי בעלי עשה אותם. זה מעיק. אני לא יודעת מה יהיה אחר כך. אני רוצה שבעלי יחזור בשלום. קודם כל שיחזור. אחר כך נראה מה יהיה, נראה איך הוא ישוב אחרי מה שהוא עובר שם. אני מקווה בשבילי ובשביל הילדים שנוכל לחזור לתפקוד זוגי נורמלי. כרגע זה נראה לי רחוק מאד.

אין לי שום חשקים. לא למגע ולא לשום דבר אחר. אין לי דקה לעצמי, אני כל הזמן סביב העבודה, הילדים, הבית, ובלילה יש לי זמן להתגעגע. בהתחלה כל דבר הזכיר לי את בעלי וכל הזמן קיטרתי על זה שהוא לא ליידי ולא נמצא כדי לעזור, אבל בינתיים פתחתי יכולות ואני עושה הכל , ובאמת רק כשאני מגיעה למיטה אני מרגישה את החוסר שלו. אבל זה מהאהבה, לא מהתשוקה.

נראה לי שיעבור זמן עד שהתשוקה תתעורר מחדש, לא רק מינית גם מבחינת יצירתיות ורצון לעשות דברים".

הטיפ שלי – לכתוב מכתבים לאהוב

הצעתי לה לכתוב לבעלה מכתבים בלי לשלוח אותם. היא הסכימה. ביקשתי ממנה לעשות את זה בשבילה יותר מאשר בשבילו. לכתוב מכתבי אהבה, לספר בהם על מה שהיא עוברת, כמו יומן של מכתבים לאהוב, כזה שאולי אפילו לא תרצה להראות לו, אבל בינתיים תתחזק ותעיר את האהבה שלה אליו ותתחבר מחדש לתשוקה.

לא לעבור את זה לבד

בזמן שאדם שנמצא בשדה הקרב עלול להתמודד עם פגיעה רגשית מתמשכת, בני הזוג או ההורים שנשארים בבית, עלולים לחוש חרדה ולחוות טראומה מהחשיפה לעובדות שמגיעות משדה הקרב דרך המדיה. המלחמה עלולה ליצור שינויים בסביבה הזוגיות, בתפקידים בתוך המשפחה כמו גם בחוויית האהבה בין בני הזוג.

מי שמבטא את רגשותיו, ידבר על מה שהוא מרגיש. בחלק מהמקרים זה יעשה הקלה ובמקרים אחרים זה יעמיק את הפחד. מי שלא נוהג לדבר על מה שהוא מרגיש, יעמיד פנים שהכל עובר על ידו בעוד בתוכו יחווה סבל וכאב. יהיה מי שיצא יותר מהבית ואחרים שיסתגרו, ירגישו מוצפים ללא דרך לבטא את הסבל הרגשי שהם חווים. כדאי להיעזר בחברים, להיתמך על ידי מעגלי קהילה, לא לעבור את זה לבד.

הסיפור של רות

שני בניה של רות נמצאים בשירות סדיר. תאומים לא זהים. האחד בשריון והשני בצנחנים. כך היא מספרת: "כשהם התגייסו הייתי מאד גאה בהם. עכשיו אני בחרדות. אין רגע שאני לא חושבת עליהם. מה הם עוברים עכשיו, איפה הם, אני כל הזמן מתפללת שיהיו מוגנים, שיחזרו הביתה בשלום. אני מבינה שמה שהם עושים זה חשוב, חיוני, שאין לנו כעם ברירה אחרת. אבל זה הילדים  שלי. זה הלב שלי. זה הנשמה שלי.

אני כל הזמן דואגת. איך אני עוברת את היום? אני מעסיקה את עצמי. אופה עוגות ושולחת לחיילים, מנקה את הבית בלי סוף. מכינה אוכל ואוכלת. אכילה רגשית כמובן. אני לא מצליחה להירגע. לא יכולה. חברות שלי מזמינות אותי לצאת איתן לקולנוע, לבתי קפה, אבל אני לא יכולה. אני מרגישה שזה לא נכון שאני אלך לבלות כשהילדים במלחמה. רק שיחזרו בשלום. כשהם יכולים הם מתקשרים, יוצא שהם מרגיעים אותי במקום שאני אחזק אותם. זה לא פשוט להיות אמא.

זוגיות? לא מעניין אותי בכלל. בעלי יצטרך להתאפק. הוא כבר הבין שאין סיכוי איתי בתקופה הזאת. אני עצבנית, צועקת על כולם כועסת כל הזמן. אני לא מסוגלת אפילו לחשוב על אינטימיות בתקופה הזאת. הוא לא כל כך מבין למה אני בחרדות, למה התשוקה שלי כבתה ולמה אני עצבנית. זה לא שאני לא אוהבת אותו. בעלי הוא טיפוס אדיש שלא מראה את מה שהוא מרגיש, וגם אם הוא דואג הוא לא אומר. אני מדברת. כזאת אני.

מה יקרה לזוגיות שלי אם זה ימשך ככה? לא יקרה כלום. אנחנו כמעט 25 שנים ביחד, עברנו כל מני דברים, נעבור גם את זה. אני מקווה. יכול להיות שיהיה לזה מחיר כבד, לקרירות שאני מפגינה כלפי בעלי בתקופה הזאת, לעצבים שלי. אבל זה לא משהו שאני יכולה לשנות עכשיו. בכל מקרה נראה לי שהלחץ של המלחמה והפחד שזה ימשך עוד הרבה זמן, גורמים גם לו לירידה בחשק, ככה שאני מאמינה שזה די נוח לו שהתרחקתי קצת".

הטיפ שלי – להסביר באהבה

הצעתי לה לדבר איתו. להגיד לו שהוא חשוב לה, שהיא אוהבת אותו, שהוא לא הסיבה שאין לה חשק. הוא לא אשם בכך שהיא לא מעוניינת באינטימיות בתקופה האחרונה. שתסביר לו שזאת הדאגה לבנים, שהיא לא מצליחה לשחרר את המחשבות על המלחמה ולהרשות לעצמה להתפנק. שלא יחשוב שהוא לא מושך בעיניה, שלא ירגיש מורחק. הצעתי לה לבטא כלפיו מילים נעימות, לבקש שיבין אותה ויתאזר בסבלנות.

הסיפור של יותם

יותם גר עד לא מזמן בישוב בקו הגבול בצפון. הוא זוכר תקופות של מטחי קטיושות, תקופות של ירי כבד ומלחמה אבל הפעם הוא אומר, הפעם זה אחרת. כך הוא מספר: "אני בחרדות. הם יכולים לפלוש, לעשות את מה שעשו בדרום. שמענו פה רעשים מתחת לאדמה תקופה ארוכה. אמרו לנו שאין מנהרות מלבנון אבל אי אפשר לדעת.

למה לא התפניתי? נתנו לי את האפשרות להתפנות לטבריה, אבל יש לי לול וכלבים אז אני מעדיף לא להתרחק יותר מדי. יצאתי לתקופה קצרה וחזרתי למושב. במשך היום אני בסדר, אבל בלילות יש לי חלומות בלהה. כל רעש מקפיץ אותי. אני לא רגוע בכלל. מה מחזק את הלחץ? זה שאני לא יכול להתנתק מהחדשות ומסרטונים שמציגים את הזוועות.

זה כמו התמכרות שלילית כזאת שאני לא מצליח להפסיק. כאילו אני חייב לדעת מה קורה בכל רגע ואיפה יש צבע אדום. ברור שאני לא חייב לדעת אבל איך שהו בכל הבלגן, זה נותן לי קצת תחושת שליטה, שאני יודע מה הולך, שאני בעניינים. זוגיות? לא, כרגע לא. נפרדתי מבת הזוג לא מזמן. זה לא בגללה. היא דווקא רצתה אבל אני לא מסוגל עכשיו. לא יכול, זה פשוט לא מצליח להתחבר לתשוקה בשום דרך.

היא היתה מוכנה לזה, אבל אני מבין שזה לא יחזיק מעמד ככה, כמו ידידים בלי מגע. בהתחלה אני הרגשתי שאני לא שווה כלום כי אני לא מסוגל עכשיו. אחר כך חשבתי שזה שהמלחמה לא השפיעה על הרצון שלה ליהנות ולהתפנק איתי, מראה לי שהיא לא מספיק רגישה, או לא מספיק פטריוטית. אני לא מאשים אותה חלילה. זה אני שלא עומד בלחצים אבל אני מקווה שבעתיד זה יסתדר. כרגע זה הדבר האחרון שמעניין אותי.

אם אני אכנס לזה, זה יפיל אותי. מצד שני אנשים נהרגים בעזה ואני צריך להיות עסוק בעינוגים? תני לי רק לישון בשקט. לא לחשוב על המלחמה. לא לפחד. לדעת שלא יורים יותר, שאין הפגזות, שאני לא צריך לסמוך על כיפת ברזל בשביל להישאר בחיים. שאף אחד לא יפלוש לי למושב, לבית. אחר כך אני בטוח שהכל יחזור לתפקוד כמו שהיה לפני המלחמה".

הטיפ שלי – להזמין חלום מתוק

הצעתי לו להתעדכן בחדשות פחות פעמים ביום ולא לפני השינה. הרי לא יוכל להתנתק, אבל אם יתעדכן בבוקר ואחרי הצהריים, ירגיש שהוא בעניינים כמו שהוא מרגיש שנכון לו ועדיין יוכל לאפשר לעצמו להתרחק מהידיעות הקשות לקראת השינה.

לפני השינה הצעתי לו לראות סרטון נחמד ומרגיע או משהו מצחיק, ואחר כך כשהוא עוצם עיניים, לדמיין את עצמו במקום שליו ושקט עם אנשים נחמדים בסביבה נעימה. בדרך הזאת יוכל להזמין חלום מתוק, ולאפשר לעצמו שינה רגועה ולאורך זמן יחווה ירידה ברמת המתח.

לחלוק ולשתף ברוגע

בתקופות של מתח ולחץ, האנשים שנוהגים לכעוס הרבה, כועסים עוד יותר, אלה שמפחדים, מפחדים יותר וכל הרגשות מועצמים. התלותיים נהיים זקוקים יותר, האנוכיים נהיים עוד יותר למען עצמם בלבד והנדיבים עושים מעל ומעבר.

מי שיודע לחלוק, לשתף ולתמוך, יוכל לחזק את הזוגיות בתקופות הקשות, ומי שהזוגיות שלו היתה מעורערת לפני, עלול להגיע למצבים מאתגרים יותר במערכת היחסים. היכולת לתת רשות להרגיש כל רגש, להעצים את הטוב ולחבק את הרע, לתמוך ולהעניק האחד לשני מרחב בטוח בסביבה לא בטוחה, יחזקו את הזוגיות. בלי תקשורת, בלי לבטא ובלי לתמוך, תחושת הבדידות בתוך הזוגיות מתעצמת, והקושי גובר.

חוסר שיתוף פעולה, תחושה שהנטל הזוגי נופל רק על אחד מהצדדים והשני אינו שותף, יוצר ריחוק. הלחץ מעורר כעסים ומתחים והזוגיות עלולה להיפגע מכך. המתח החיצוני גורם למתח פנימי וכדאי למצוא דרכים יעילות לשחרר מתחים, כמו ספורט, שירה, מדיטציה, או כל עשייה אחרת, העיקר להימנע מלפרוק את המתחים והכעסים אחד על השני.

הסיפור של לילי

לילי הגיעה לישראל יחד עם הוריה לפני כעשר שנים. לדבריה היא היתה נערה מאושרת בצרפת, אך כשהגיעה לגיל בו חשבה על זוגיות לטווח ארוך, היא העדיפה גבר יהודי בישראל. "אני אוהבת את הבחורים בישראל. הם עם אנרגיה חזקה, אומרים את מה שהם חושבים, יודעים מה הם רוצים. זה גורם לי להרגיש בטוחה על ידם. כשהגעתי לארץ חשבתי שגבר במדים עם נשק, זה שיא הסקסיות. עכשיו זה שונה. עכשיו כולם נורא רגישים. זה מלחמה. מלחמה זה לא סקסי.

הבחורים עוברים שם דברים לא פשוטים. הם ראו דברים קשים. החבר שלי חזר לחופש לכמה ימים ובקושי הצלחנו לקיים יחסים. הוא רצה רק להתחבק, ושאני אעשה לו נעים בגב. להתחבק ולישון. ניסיתי שידבר, שיספר לי מה הוא מרגיש, אבל הוא אמר שהוא מנסה לא להרגיש יותר מדי עכשיו כי חברים שלו נהרגו והוא נלחם במחבלים ואמר שאי אפשר להסביר אז יותר טוב לא לדבר על זה. רצה שרק נתחבק ונישן.

הרגשתי שהוא צריך ממני אנרגיה חיובית, שהוא רוצה לספוג כמה שיותר אנרגיה חיובית לפני שהוא חוזר לשם, אז חיבקתי אותו ועשיתי לו נעים בגב, והבאתי לדירה שלנו כל מני דברים טעמים לפנק אותו. זה מאתגר כי גם אני נורא התגעגעתי אליו ורציתי אותו, אבל זה בסדר, אני מבינה. הכל יהיה אחר כך. לחשוב איך הוא מרגיש כשהוא יודע שהוא לא יכול לספק אותי? אני לא נתתי להרגיש שהוא לא בסדר.

אמרתי שאני מבינה שבתנאים האלה זה מאתגר מאד ושזה בסדר גם ככה העיקר שאנחנו ביחד ואוהבים. אבל לא באמת הרגשתי ככה עד הסוף. רציתי שהוא יחשוק בי. כל אישה רוצה לא? אחרת זה להתחיל לחשוב אולי הוא לא אוהב אותי אולי אני לא מספיק יפה בעיניו. מצד שני הוא אמר שהוא אוהב אותי ושהוא מתגעגע לחיבוקים שלי ולהרגשה שאני איתו, אז אני עם סבלנות. בסוף יהיה בסדר, אני אופטימית. הכל יחזור".

הטיפ שלי – להביט מהלב

חיזקתי אותה, הבעתי הערכה על הסובלנות, החמלה והאהבה שהיא הפגינה כלפי בן הזוג. כדי לעבור תקופות קשות חשוב להכיל את השונה, את האחר, את הרגשות של הצד השני. בתקופת בהן בני הזוג בנפרד, האחד בבית והשני בצבא, כדאי להיעזר במשפחה ובחברים, לצאת לפעילויות משותפות ולא להישאר לבד עם תחושות קשות. במידת הצורך, אפשר להיעזר במעגלי תמיכה רחבים יותר של הקהילה.

בכל הרע הזה של המלחמה יש לפעמים גם משהו שמלמד להבדיל בין עיקר לתפל, בין מה באמת חשוב במערכת היחסים לבין מה שיכול לחכות לימים נוחים יותר. הזמן הזה מלמד על תקשורת רגשית, על געגוע, על דאגה הדדית ועל שיתוף. מי שהצליח להתבונן מהלב שלו אל הלב של האחר ולראות שם אהבה, זכה.