כשאת אוהבת משהו, אבל ממש ממש אוהבת, בין אם זה עוגת גבינה או את הספר שלושה בסירה אחת או שאת אוהבת קפה מסוים או קפה באופן כללי או לקרוא באופן כללי, קשה מאוד לאסימונים לרדת במכונת המזל ולעזור לך להפנים פעם אחת ולתמיד – יש אנשים בעולם שלא אוהבים מה שאת אוהבת. כשיצאתי לראשונה לאור, דמיינתי שלפחות כל מי שאני אוהבת ומכירה אישית ירצו לקרוא את מה שיש לי לכתוב. הם כל כך יתרגשו וישמחו עבורי ואף הציניים מבניהם ואלה ששנאו ספרות ומי אמר למי ובאיזה הקשר – כשזה יגיע לספר שלי הם יקראו. קצת כמו כל מי שחושבים שגילו את האור, גם אני חטאתי, בעיקר לעצמי.
למה? למה שמישהו יעשה משהו שהוא ממש אבל ממש ממש לא אוהב לעשות? ובכן – הוא לא חייב. באיזשהו מקום עצירה בדרך הבנתי את זה. גם אני לא אתחיל ליהנות מלינה באוהל במדבר רק בגלל שמישהו שאני אוהבת רוצה שאוהב את זה. כן, אנחנו עושים אחד למען האחר ולעיתים נפגשים במקומות שלא היינו בוחרים ובכל זאת נהנים, אבל כל אחד מאתנו הוא מה שהוא ואם יש משהו שאני שונאת זה שמישהו אחר רוצה לשנות אותי או לעצב אותי בדמותו. אז כשספר חדש שלי יוצא לאור זה הולך ככה: חברים ומשפחה אהובים מגיעים לחבק ולאחל ולשמוח איתי, אבל אם זו חברה שאני יודעת שלא תקרא את הספר והיא רק רוכשת אותו כדי לפרגן אז לא אשתף פעולה. פעם חבר רצה לקנות את ספרי וממש אסרתי עליו – אני יודעת שאתה קורא ז'אנר אחר של ספרים, אתה בכלל לא אוהב רומן היסטורי! קיבלתי חיבוק וזה כל מה שרציתי ממנו.
חנות הספרים / פנלופי פיצג'רלד
חנות הספרים של הסופרת הבריטית פנלופי פיצג'רלד הוא בדיוק אותה התפכחות שפוגשים בה כל סופר וסופרת, גם המצליחים. לא כולם אוהבים ספרים, לא כולם אוהבים לקרוא, לא לכולם חשוב שתהיה חנות ספרים באשר ילכו ואולי הכי עצוב – הרבה לא יבינו את האהבה הזאת כלל. כך, פלורנס גרין בעיירה נידחת באנגליה מחליטה לממש את חלומה לפתוח חנות ספרים, גם לנוכח כל מכשול אפשרי שמעמידים בפניה.
הספר הזה הוא לא חלום אמריקאי שמתגשם, הוא אנגלי ציני מהסוג שדווקא לא חביב עליי, מהסוג המקטין וחומס החלומות. הסיפור מאוד מציאותי, למרות שמתרחשים בו אירועים פנטסטיים כמו "המתקתק" – רוחות הבתים הישנים. בספר הזה, אדם יכול ללכת לעולמו ודבריו האחרונים יעוותו לעולמי עד. למרות זאת יש רגעי חסד בהם "לראשונה בחייה חשה פלורנס תחושה מדאיגה של שגשוג". (עמ' 104). יש לה גם תובנות מעניינות כמו בשיחה שלה עם מר ברנדיש, הקשיש המסתגר שהינו מהתומכים המפתיעים במיזם שלה, "אני לא בטוחה שגברים שופטים טוב יותר מנשים, אמרה פלורנס, אבל הם מבלים הרבה פחות זמן מהן בחרטה על שהחליטו". (עמ' 97). ויש גם אמרות כנף משחררות כמו, "אם הגעת למעמקים, תזכרי את יונה – בסוף הוא הסתדר". (עמ' 125).
ובכל זאת, אני לא סגורה על מה דעתי הכוללת כלפי הספר זה. לא יצאתי מגדרי ומצד שני הוא כן עניין אותי לקריאה. אך בשורה התחתונה, אגיד משהו שאולי יישמע שטוח – אהבתי את שם הספר ואת עיצוב הכריכה שלו. הם בכלל הסיבה שהרמתי אותו משולחן הספרים. וזו גם הסיבה המרכזית, שבנוגע לשאלה נשאר או משוחרר בספרייה הפרטית שלי, אשאיר אותו לקשט את מדפיי. מי שקורא אותי כאן כבר יודע שאני ממש משתדלת להביא את הכנות למילותיי והיום אקח צעד קדימה ואודה שלו הייתה לספר כריכה שונה, הייתי מעבירה אותו הלאה.
פרטי הספר:
חנות הספרים מאת: פנלופי פיצג'לרד, תשע נשמות והוצאה לאור הכורסא, 2018.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי
איזו מהממת שאת לילי!
נכון. לא כולם אוהבים את המילה הכתובה ובשנים האחרונות חל פיחות קשה במעמדה.
אבל את בצילותייך הכתובות מצליחה לחולל קסם ולשבות את לבבות הקוראים שיש סיכוי שיצאן מגדרם ויקראו ספר.
ובהחלט כריכה חפה היא כמו מראה נאה של ארוחה שסדורה היטב.
מסתבר שאנו לא רק אוכלים עם העיניים אלא גם "קוראים" איתן.
שבוע מאיר לך 🌾💛🌾
אין כמוך בקוראים עופר ☺️
אהבתי את ״קוראים עם העיניים״ כאנלוגיה לאכילה:) שבוע מבורך 🫶