על עזים ובלוטים

מאת: אמוץ דפני וסאלח עקל ח'טיב

העזים אוכלות את הבלוטים של של האלון המצוי בתאווה רבה בעוד עבורנו טעמם מר ביותר. מכאן משמותיו "בלוט העז" (בַּלוּט מְעַזָה, بلوط معزا;בַּלוּט אִל עַנְזָה, بلوط العنزة) או "בלוט העזים" (בַּלוּט מִעְזָאוִי, بلوط معزاوي). זאת להבדיל מאלון התבור שבלוטיו אכילים ומכונה, בהתאם, "אלון האנשים" (בַּלוּט אִל נָאס ,بلوط الناس). בסתיו העזים להוטות במיוחד אחר הבלוטים הבשלים של האלון המצוי ומאבדות שליטה על עצמן ולעתים קשה לרועים להנהיגן.

מכאן הפתגם "כמו שהעז תמות ככה רוצה את הבלוט" (מִיתְ'ל אִל עָנְזֶה בְּ'תְמוּת וַעיִנְהָא בִּל בַּלוּט, مثل العنزة بتموت وعينها بالبلوط"). משמעות הפתגם היא שהעז חושקת בבלוטים עד הרגע האחרון בחייה – כלומר היא חפצה בבלוטים אפילו שהיא גוססת. משתמשים בפתגם זה, למשל, כאשר שכיב מרע עדיין להוט אחר מה שהוא אוהב או זקן תשוש הנותן עינו בעלמת חן. לעומת זאת אם העז מרבה באכילת בלוטים היא עשויה ללקות בשלשול ובכאבי בטן. אומר הפתגם "עז אכלה בלוט ופגעה בעצמה" (עַנְזִה אַכְּלַתְ בָּלּוּט מָא צ'רַּת אַלַא נִפְסְהַא, عنزه أكلت بلوط ما ضرت ألا نفسها) והלקח הוא בדיוק במובן של "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ" (משלי, כ"ה: ט"ז).

העז להוטה לא רק אחרי הבלוטים ובהחלט עשויה ל"כסח" את האלון בצורה קשה במיוחד בעונות הלבלוב כאשר הצימוח הרענן טעים ועדיין ללא כמות רבה של חמרים דוחים. מכאן הביטוי "העז החוטבת" (עַנְזָת אִל-חַטַאב, عنزة الحطاب) לתיאור פעילותה. תגובת האלון המצוי לרעיה היא פיתוח עלים קוצניים במיוחד בחלקים הפגועים בעוד העלים שמעבר לטווח הנגיסה ( "גובה שן העז", כולל עמידה על שתי רגליה האחוריות) פחות קוצניים בעליל. קוצניות העלים מונעת, במידת מה, את כרסום העלים ועל כך ייאמר "מה שעושה העז לאלון יעשה האלון לעז". (אִלִּי בְּתִעְמַלו אֶלְעַנְזִה בִּלְבַּלּוּטְ בּעְמַלוּ בְּגִ'לְדְהָא, إللي بتعملو العنزة بالبلوط بعملو بجلدها) כלומר "מה שעושה העז לאלון (הוא) יעשה לעורה".

על אכילת הבלוטים

בלוטי האלון המצוי מרים במיוחד ואינם אכילים בעוד בלוטי אלון תבור ראויים למאכל לאחר בישול או קלייה. לפי אורי אליאב הפלאחים אוכלים את הבלוטים לאחר הגשם הראשון. הגשם מפיג את הטעם המר ואז הם ראויים למאכל. הבלוטים נאספו למאכל במיוחד שנות רעב אך גם בימים רגילים ונהגו להכין מהם מאכל מעדנים (בלוטים קלויים וטחונים בתוספת סוכר וחמאה מותכת, "שַׂמְנֶה"). בחוף הכרמל רשמנו את הסיפור הבא: " מספרים על שייח' ידוע שגר הרחק משבטו. יום אחד הגיעו אליו כמה רוכבים ובביתו אין עז ואין טלה להכין להם זבח כיאות. התלבט השייח' ונתכוון לשחוט את סוסתו האצילה ולכבד בה את אורחיו. ברגע האחרון הגיעה אשתו והפצירה בו להישאר עוד מספר דקות עם האורחים והשביעתהו לא לגעת בסוסה.

מיהרה האישה אל אלון התבור שהיה בקרבת האוהל, ניערה אותו היטב וירד מבול של בלוטים. אספה מהן האישה, בישלה על אש, קלפה, טחנה, הוסיפה שׂמנה וסוכר והגישה כיבוד לאורחיה במגשים גדולים.

האורחים נהנו מהכיבוד הטעים ולא ידעו מהו וחקרו את השייח' אודות המאכל והלה גילה להם במה המדובר. ריחמו האורחים על השייח' שאין לאל ידו אפילו לשחוט טלה או כבש והבטיחו לעזור לו. כל אחד מהם נתן חמישה כבשים. כדי להרחיק את השייח' מאוהלו הקימו אוהל ליד הנחל במקום המיועד לשימוש הכלל. יצא השייח' מאוהלו וניגש לברר מה אירע, בינתיים הוכנסו הכבשים לאוהלו שלו. כמה מאותם אורחים שזלזלו בשייח' שאין לו אפילו כבש לאורחים התחרטו כעת על השמועה שהפיצו אודותיו וניסו להתחמק מלבקרו בשנית. השייח' הזמין אותם לאוהלו והאכילם בזבח חמישה כבשים כיאה וכיאות".

מכירים אותך הוי בלוט

"מסופר על ערבי מקומי אחד שנסע פעם לאירופה ומכר שם בלוטים צלויים של אלון מצוי כאילו היו הם
ערמונים, למרות טעמם המר להחריד. עבר שם בן הארץ שזיהה מייד במה המדובר ואמר לאותו המוכר "הוי בלוט הגיע מי שמכיר אותך" (אִגַ'אק מִין יַעַרְפָק יָא בַּלוּט, إجاك مين يعرفك يا بلوط). נוסח אחר מספר על בן הארץ שטייל בשוק באירופה ונתקל ופוגש חבר. אמר החבר המקומי לפלשתינאי "אתם שולחים לנו פירות יפים ומתוקים כמו תאנים וענבים ולאחרונה נתקלתי ב"ערמון שאמי" (ערמון דמשקאי) והוא מר ביותר.

תוך כדי הליכה יחדיו בשוק נתקלו השניים באדם מאחורי דוכן עליו ניצבת ערימה של בלוטים והוא קורא בקולי קולות "ערמון דמשקאי" בעודו מוכר בלוטים קלויים של אלון מצוי במקום ערמונים. אז אמר לו הפלשתינאי "הוי בלוט הגיע מי שמכיר אותך!". משתמשים בפתגם זה כאשר רוצים לומר למישהו המנסה לרמות או להעמיד פנים "מכירים אותך, אותנו כבר לא תוליך שולל". ביישוב הבדווי טאבאש שליד טבעון נאמר לנו אודות בלוטי אלון התבור: "אלה הם הערמונים שלנו". המחבר השני של ספר (בן מע'אר) זוכר אישית שאכלו בילדותו הרבה בלוטים של אלון התבור והם היו טעימים.