ממתק לשבּת• הפרק התשיעי מתוך הספר 'בת מספר 4' ○ לילי מילת
לעיתים נראה כי כוונות טובות אכן מרצפות דרך לגיהינום לעבור. אנחנו חושבים שיש לנו רעיון טוב, בטוחים שנצליח לשמח מישהו יקר לנו, עומלים, מכינים, רוכשים ומתכוננים – רק כדי לגלות שלא רק שלא שימחנו אותו או אותה אלא אף פגענו. איך נוכל לדעת מה מתרחש בנפשו של מישהו אם לא יבחר לשתף אותנו? אנחנו לא. אנחנו יכולים רק להיות קשובים ולהמשיך משם, בידיעה שעשינו כמיטב יכולתנו.
יום הולדת. יום טעון. טעון בטוב – כי לימדו אותנו בסרטים ובחיים שזה יום שחוגגים, זה היום שלך. בעידן הרשתות אנחנו מקבלים עשרות ומאות ברכות מאנשים שאנחנו בכלל לא מכירים. ניכר כי הכול מכירים בצורך לשמח אדם בהולדתו. זה יום טעון בקושי, כי יש אנשים, שדווקא יום זה ממוסך עבורם בצל כבד. אחד הדברים הכי קשים שנאלצתי לעשות בחיי היה סביב יום הולדת של חבר אהוב שהיה לי. שבועות לפני יום הולדתו תכננתי לו מסיבת הפתעה עם חברינו הטובים. אולם, בבוקר יום הולדתו נדרשתי לבשר לו כי אביו היקר נפטר. עברו קרוב ל-20 שנה מאז ועדיין כואב להיזכר, או כמו שברי סחרוף מיטיב לשיר, הכאב "תקוע עמוק בתוך הגרון". בנוסף, נאלצתי להתקשר אחד אחד לחברים (לא היה ווטסאפ בימים טרופים אלו) ולהזמין אותם במקום למסיבה, ללוויה.
ובכל זאת, אני אוהבת ימי הולדת. חשוב לי לשמוח בשלי וחשוב לי לשמח אחרים בשלהם. בבית בו גדלתי, ימי הולדת הם עניין חשוב. אמי האהובה, שתחיה, הזריקה לנו את אהבת החגיגה לוורידים. בחלבּ שבסוריה, שם נולדה וגדלה, מעולם לא חגגו לה יום הולדת. בנערותה, כשעבדה במשק בית אצל משפחה אמידה בחיפה, למדה מהם את המנהג היפה הזה. אבא שלי היקר תמיד אומר שהוא נולד בגיל 27, כיוון שזו פעם ראשונה שחגגו לו יום הולדת, אחרי שהכיר את אמא.
בעקבות 'בת מספר 4'
בשבת האחרונה של 1 באפריל, יצאנו, קבוצה קסומה, בעקבות הסיפור של בת מספר ארבע. ביקרנו במקומות בהם מתרחשת העלילה. הוזמנו לתוככי מנזר הכרמליתים ופגשנו בנזירה אלברטינה הנהדרת, ביקרנו בגינת המנזר שד"ר בל מצליח לבסוף לשכנע את הילה לצאת אליה, ירדנו בהר אל קפלת המשפחה הקדושה, מערת אליהו הנביא ומנזר גריגוריוס שליד חוף שקמונה. חגגנו יום הולדת לגיבורת הספר, למרות שלה עצמה היום הזה מהול בכאב.
בפרק התשיעי לפניכם, 1 באפריל 1972, יום הולדתה של הילה סבן. ג'ון לא יודע שזה היום הרע שלה, היום בו היא מציינת טראומות על פני שמחות. בדיוק שנה לפני ניסתה ליטול את חייה בידיה. הוא לא יודע וכל ההכנות והכוונות מתנפצות בפניו.
קריאה נעימה.
פרק 9
1 באפריל 1972
סיוטי הלילה של הילה שככו תחת מטריית החורף, ועם בוא האביב כמעט ולא התקבלו צלצולי טלפון ליליים בכנסיית גריגוריוס. אולם גם כשהיו לילות כאלה, היא הייתה נרגעת מהר כשהגיע למנזר. ניכר היה שכל שהייתה צריכה זה את נוכחותו או את צלילי הגיטרה. ג'ון זכר את יום הולדתה המתקרב, אחד באפריל. לא ששכח איזשהו פרט שקשור בה. הוא כבר ידע מה יעשה ביום הזה. שבועות הוא מחזיק את מתנתה בארון המרפאה. לאחר ביקורים תכופים אצל הימאים ברחוב העצמאות, מצא את מה שחיפש.
עם בוא האביב, ובעקבות שכנועים עקביים מצידו, הסכימה לצאת איתו לטיולים בגינת המנזר. עד מהרה נראה היה שהיא מחכה לארוחת הצהריים, שלאחריה היו יוצאים לגינה. היה להם מסלול קבוע שאותו בחרה הילה. היא סיפרה שפעם ביקרה במנזר ובכנסיית סטלה מאריס עם בית הספר, כשהייתה בחטיבת הביניים, ואז הסבירו להם על דרך הייסורים של ישו. "היה ילד אחד שלא הפסיק להתלונן שאין לו כוח ללכת כל כך הרבה והמדריך אמר לו שיגיד תודה שהוא לא צריך ללכת את כל הדרך עם צלב על הגב כמו ישו". ג'ון צחק. "אותי מה שעניין היה הים והאוניות בנמל, ופספסתי את ההסברים על התחנות. אולי אתה מכיר?"
הוא סיפר לה על הוויה דולורוזה, היא דרך הייסורים שבה ישו צעד מהרגע שהוחלט על גזר דין המוות שלו ועד לתחנה שבה בוצע, ועל משמעות ארבע עשרה התחנות שבדרך. הוא לא אהב את המחשבה שהוא מוביל מישהי שניסתה ליטול את חייה במסלול מורבידי שכזה ומיהר לציין שאומנם זו דרך הרצופה במכשולים ובקשיים, אך כל תחנה מעניקה להולך מעין שטר מחילה וההליכה בה היא כמו תהליך אישי שאדם עובר עם עצמו, עם ייסוריו האישיים, עד לתחנה האחרונה. בסוף המסלול התיישבו על הספסל המרוחק ביותר, שממנו נשקף נמל חיפה במלואו, ללא סורגים. לרוב הייתה שקטה כשהלכו, אך כשישבו על הספסל, זה היה המקום שבו סיפרה לו. לא בכל יום וגם לא הרבה משפטים. ניכר כי כל פיסת מידע שיצאה מפיה הייתה מלווה בעינויי נפש, אך לאחריה ניכרה גם הקלה. העברית שלו השתפרה, אם כי עדיין לא הבין את כל מה שהייתה מוכנה לספר לו.
"אתה לא יודע את זה, אבל אני בת עשרים היום. אתה גם לא יודע שאני כבר כמה שנים לא חוגגת את היום הזה. כשאני חושבת על השנים שלפני, שבהן חיכיתי שיגיע כבר יום ההולדת ואוכל לבקש משהו בשבילי, הן נדמות כמו חיים אחרים. אבל היום? אלוהים, איך אני שונאת את היום הזה. מאז הלילה המקולל הזה בגיל שש עשרה. הלילה שבו החל הסיוט של חיי. לא רציתי להגיע לגיל עשרים. למה אני עדיין כאן? בשביל מה? למה אני צריכה לחיות עוד יום בפחד הזה? למה אתה בכלל טורח? מנגן לי בכל לילה. אין לך חיים, ג'ון?"
ג'ון כבר ידע שלא תדבר יותר היום. זה כבר הפך לנוהל. היא הייתה מספרת את השורות הספורות ואז הגיע תורו. היא אף פעם לא אמרה לו שזה תנאי לפתיחות שלה, אבל זה היה מעין הסכם שבשתיקה. הוא סיפר לה על האונייה שהגיע איתה לנמל חיפה, על הקפטן, על כמה מרגיע רחש הגלים בלילה שחור.
בדרך כלל הצטער כשהמפגש היומי שלהם הסתיים והוא ליווה אותה לחדרה, אבל היום רק חיכה לרגע שיחזרו. האחות מרי שיתפה איתו פעולה וסידרה הכול בזמן שיצאו לגינה. עכשיו קול צעדיהם הדהד במסדרון השקט והנה הם בפתח החדר.
הילה פנתה לומר לו שלום, אך הפעם הוא לא הלך כמו בכל יום. הוא חיכה והיא משכה בכתפיה ופתחה את הדלת. צלילי 'Let it be' התנגנו והיא נרתעה לאחור. "מה זה, ג'ון?"
"בואי ותראי". כמעט התפתה לאחוז בידה ולמשוך אותה לחדר, אבל ידע לא לעשות כזה דבר טיפשי. במקום זאת חיכה בסבלנות שתיכנס לחדר.
על אדן החלון היה הפטפון שהשיג בנחישות ובעמל רב ברחוב הימאים. הילה נעמדה ליד החלון והתבוננה בתקליט המסתובב בשתיקה.
"Happy birthday," אמר לה בשקט.
אולם זאת לא הייתה התגובה שציפה לה. היא הפנתה אליו את ראשה בבהלה, ואחר נראתה כלא מאמינה, כאילו העליב אותה. הדבר האחרון שציפה לו היה לראות את פניה הפגועות. "איך אתה יודע?" שאלה אותו בעוינות.
"Fool's day, את אמרת לי". כנראה נזכרה כי כבר לא נראתה כאילו מינימום בגד בה. אבל גם לא שמחה כפי שקיווה, רק הנהנה והתיישבה בשקט על מיטתה. "אם את לא אוהבת, זה בסדר, הילה. חשבתי שיהיה לך נעים. היה לי בדיוק כזה בבית בלונדון". היא המשיכה להנהן קלות בראשה, אבל לא אמרה דבר וגם לא הביטה בו. "הילה, בבקשה, דברי. אני לא יודע אם העלבתי אותך או מה קרה…"
"זה בסדר, ג'ון, הכול בסדר," ענתה בשקט, כפי שדיברה כשאך הכירו, כאילו לא עברו כל מה שעברו במשך החורף.
"אני מצטער."
"לא, ג'ון." עכשיו כן הרימה את עיניה והוא חשב שזה גרוע יותר כי הן נראו רדופות וכבויות כאחד. "זה בסדר. אני אוהבת מאוד את הפטפון. אני גם מבינה למה נתת לי אותו". חייכה בלי שעיניה יחייכו גם.
"למה את מתכוונת?" היא שתקה. הרבה מדי זמן. ג'ון לקח כיסא והתיישב מולה. "הילה, מה קרה? למה את לא יכולה לומר לי מה מפריע לך? אם את רוצה שאקח מכאן את הפטפון, אני אקח. הדבר האחרון שרציתי זה להעציב אותך ביום ההולדת שלך".
עכשיו כן צחקה, במרירות כואבת, צחוק עצוב כזה לא שמע עדיין ממנה. "להעציב אותי ביום ההולדת. תירגע, ג'ון, אתה לא יכול להעציב אותי יותר ממה שאני ביום הזה. אני שונאת את היום הזה. שונאת שנולדתי. וכמו שאמרתי, אני מבינה למה נתת לי את המתנה הזאת. כמה זמן אתה יכול להישאר כאן בלילות ולנגן בגיטרה שלך. כבר חודשים אני מחזיקה אותך כאן. אבל אל תדאג, ג'ון זה בסדר. אתה לא חייב להיות כאן יותר בלילות. למעשה, אני לא רוצה שתהיה כאן גם עכשיו. מספיק לנו להיום, ד"ר בל". היא קמה ממקומה והוא קם איתה. היא ניסתה לעבור אותו והוא לא נתן לה. היא חושבת שזאת הייתה הכוונה שלו? לעזאזל עם הבחורה הזאת, ג'ון ממש כעס עכשיו. כל כך היה מתוסכל שלא שם לב שהוא אוחז בזרועותיה.
"על מה את מדברת, הילה?! זה לא מפריע לי להיות כאן. אני אוהב להיות כאן. אני שמח לנגן ושמח שזה מרגיע אותך. בסך הכול רציתי לקנות. לך. משהו. ליום ההולדת". פתאום שם לב שהוא נוגע בה ונרתע, נסוג שני צעדים לאחור. "או, אלוהים. סליחה, סליחה, הילה. סליחה, אני מצטער." כל מילה הייתה מלווה במשיכת שערו. כמה טיפש אפשר להיות? הוא עמד וראשו מושפל, לא יודע איך לצאת מהמצב הזה. איך הכול קרס ברגע? המחשבות שלו סערו וכל שרצה היה לרדת מההר ולהיות ליד המים, להירגע. אבל הוא לא יכול היה לעזוב בלי שיתקן את מצב הביש הזה. שקוע במחשבות איך לתקן, נדרש לו רגע להרגיש. להרגיש יד רכה אוחזת בידו. ימין שלה בשמאלו.
הוא עצם את עיניו בחוזקה לפני שנשם עמוקות ופקח אותן. כבר לא נראתה פגועה, רק עצובה ושפתיה התרוממו קמעה. "אני מבינה, ג'ון. תודה שחשבת עליי." עוד דקה, אולי עוד שעה עברה ככה, עד ששמטה את ידו ואמרה, "נתראה מחר."
- "Let it be", ג'ון לנון ופול מקרתני, 1970.
חבל על ההערה שהערתי כך וכך את מתעלמת ממנה.
העיקר שהגולשים הבינו.שבוע טוב
מביך וגם מכעיס.
בהקשר של חלב כדאי לקרוא על הפרעות ביהודי חלב. היה מכבד אותם יותר להזכיר את גבורתם ולהתפלל בבית כנסת לזכרם.
צר לי שזו תחושתך. בכל מקום בכל עיר בכל עדה יש גם טוב וגם פחות טוב. זו עובדה שלא חגגו ימי הולדת בחלב, לא משהו שצריך לכעוס שמציינים זאת וזה לא לוקח מהם את עברם, זה רק חלק ממנו. שבוע טוב.
כל הכבוד לך לילי מילת על הדברים שלך. .שבת שלום
תודה רבה רפי וגם על שאתה כאן בכל שבוע:) שבת שלום
מרגש כרגיל חיבוק ענק ממני אוהבת אותך
תודה רבה מושקה❤️ אוהבת המון.
אני מאוד אוהבת את הדינמיקה בין ג'ון להילה. כל פרק היא מכניסה אותו לעולם שלה קצת יותר.
כי הוא יודע להיות סבלן ולתת לה את הזמן שהיא זקוקה כדי לבטוח בו. שבת שלום אהובה💖