ממתק לשבּת• הפרק השמיני מתוך הספר 'בת מספר 4' ○ לילי מילת
היות אדם למספר. ההשפלה האולטימטיבית בה השתמשו בשואה עת הטביעו מספר על ידי האסירים במחנות הריכוז ולו כדי להדגיש את הדמיון לצאן והבקר הממוספרים בדרך לשחיטה. כך גם אסירים המקבלים מספר, גם אם בדרך ניסוי אוניברסיטאי, כפי שראינו בשנות ה-70 בניסוי הפסיכולוגי המפורסם באוניברסיטת סטנפורד, הפיכת אדם למספר משפיעה על הדרך שבה הוא חווה את עצמו – כחסר חשיבות.
בסיפור שלנו, הגיבורה הילה סבן גדלה במשפחה ארגנטינאית מרובת ילדים בה האם קוראת לבנות במספרים על פי סדר הלידה. הילה היא בת מספר ארבע, קוואטרו בספרדית. עובדה שגרמה לה לחוש בדיוק כמו עוד מספר ולא כאינדיבידואל הייחודי שהיא. כך, למי שחשה תמיד כחסרת חשיבות, קשה לקבל משהו אחר.
אחד הדברים החשובים להעצמת קרבן תקיפה מינית, למישהי או מישהו שאיבדו את הערך העצמי שלהם בדרך, היא לעזור להם להחזיר את השליטה בחייהם. בעיקר, שיבינו שהם לא מוגדרים רק דרך מה שקרה להם. אבן דרך ליציאה מכבלי הנפש היא לתת להם, במידת האפשר, לעשות משהו למען אחר, לחוש שהם מועילים, שיש ערך בקיומם. ערך אמיתי.
בפרק השמיני שלפניכם, ד"ר בל יודע שצעד נוסף בדרך לריפוי הוא תחושת ערך עצמי. הוא והאחות קתרין מבקשים את עזרתה של הילה, ולבסוף, עם הווידוי המפתיע של הדוקטור שלנו, אף היא לא יכולה להימנע מלהאמין שיש מישהו בעולם שאכפת לו ממנה.
מוזמנות ומוזמנים לקרוא, להגיב, לכתוב לי. אחרי הכול, ספר מקבל חיים רק בעיני קוראיו.
קריאה נעימה.
פרק 8
"האחות קתרין, מה קורה עם האחות מרי? היא אמורה לקבל חיסון אנטי־טטנוס. אסור לדחות את זה. היא נפצעה מברזל חלוד. אולי החתך שטחי, אבל טטנוס מסכן חיים. חשבתי שאמרתי לה את זה."
האחות קתרין נענעה בראשה. "כן, היא יודעת. היא פשוט, מממ, מפחדת ממחטים."
הוא הרים את ראשו משולחן הכתיבה והביט בה לראות אם היא לא מתבדחת איתו. "אני מבין. כמה מפחדת זה מפחדת?"
"מפחדת מספיק כדי להיות נעולה בשירותים מהבוקר."
"אולרייט דֵן," ג'ון שפשף את עורפו, גם מעייפות הלילה הארוך עם הילה וגם כי לא ידע מה הוא אמור לעשות עכשיו. לקשור את הנזירה המסכנה לכיסא ולהזריק לה בכוח?
הוא הביט לכיוון הדלת וכמו תמיד ובלי קשר לכלום מחשבותיו נדדו להילה. אולי זה רעיון לא רע, חשב. זה ייתן לה תחושה שהיא מועילה במשהו ואם תצליח לשכנע את האחות מרי לצאת מהשירותים, זה יהיה בונוס.
"בואי, האחות קתרין. בואי נלך לבקש עזרה."
"אתה רוצה מה?"
"בדיוק מה שאמרתי. אם תוכלי לשכנע אותה לצאת מהשירותים זה יעזור לנו מאוד. היא צריכה לקבל חיסון אנטי־טטנוס, וזה דחוף."
"למה אני? למה שהיא תקשיב לי בכלל?"
"האחות מרי אוהבת אותך במיוחד," הוסיפה האחות קתרין. "אני מאמינה שזה רעיון טוב של ד"ר בל. לא משנה כמה היא עייפה, כשאומרים 'הילה' היא מייד קופצת על רגליה."
הילה הסמיקה מהמחשבה שהיא מזעיקה את האחיות במנזר בחודשים שהיא נמצאת כאן. עובדה זו לבדה שכנעה אותה לעזור. סוף סוף מבקשים ממנה משהו ולא רק עושים למענה. "בסדר, האחות קתרין, ד"ר בל, אני מבטיחה לנסות."
"את יודעת, האחות מרי, תמיד ידעתי איך להתחבא. אף אחד לא היה מוצא אותי."
"הילה?" נשמע קולה של האחות מרי דרך הדלת הנעולה.
"כן, האחות מרי. הבנתי שאת מעדיפה להסתגר כאן ולא לקבל את האנטי־טטנוס."
"אני, אני לא אוהבת מחטים."
הילה צחקה. "אני מבינה אותך לגמרי. גם האנטי־טטנוס כואב במיוחד. כשקיבלתי אותו בבית חולים אחרי שנכנס לי נעץ לכף הרגל, לא יכולתי לישון שבוע על הטוסיק."
"מה?! מקבלים את הזריקה ב… שם?!"
"לא יודעת, אני קיבלתי שם. אבל יכול להיות כי היה צריך מספיק בשר כדי להזריק את החומר. אימא שלי תמיד אמרה שאני עור ועצמות. בושה למטבח הארגנטינאי."
"אני לא רוצה את הזריקה הזאת. אני מעדיפה טטנוס."
"לא, את לא. את יודעת מה עושה טטנוס?"
"לא."
"זה מתחיל מהתכווצות בשריר הלסת, ואז דרך כל הגוף. הכי גרוע זה כשהוא גורם לקרעים בשרירי הגוף ואפילו לשברים, ו –"
"בסדר! בסדר! בבקשה, תפסיקי לספר על זה."
"אז את באה?"
"אבל אני מפחדת. אני יודעת שאלוהים רוצה שאהיה אמיצה, אבל אני לא אמיצה, הילה. אני באמת באמת מפחדת." הילה בלעה את רוקה. זה כבר לא שעשע אותה. היא ידעה מה זה לפחד והדבר האחרון שרצתה היה שהאחות מרי, שהייתה טובה ונעימה וניחמה אותה בלילות קשים, תחווה פחד.
"מה את אומרת שאני אשב לידך בזמן הזריקה. אני אחזיק לך את היד, אחבק אותך, מה שתרצי. אם זה עוזר, ד"ר בל יכול להזריק גם לי," הוסיפה בחיוך.
"דיוס מיו!" הילה דמיינה את האחות מרי מצטלבת, ועוד בשירותים, היא בטח לא ידעה מה קורה איתה כבר מרוב פחד, המסכנה. בטח תלך לתא הווידוי אחרי שכל זה ייגמר. "אל תגידי את זה אפילו בצחוק, את לא צריכה לקבל זריקה. מספיק מה שכבר קיבלת."
זה הקפיא את החיוך שלה. האחות מרי פתחה את דלת השירותים והילה התנערה מהמחשבות על הזריקות שכן קיבלה, להרגעה. עכשיו היא לא חשובה. יש לה משימה לבצע והיא תעשה את החלק שלה לטובת כל האנשים האלה, שעוזרים לה כבר חודשים ללא תמורה.
"אני כאן, ד"ר בל." ג'ון הרים את ראשו והסתיר את חיוכו.
"בסדר, האחות מרי, את יכולה לשבת כאן מאחורי הווילון ולהכין את הזרוע שלך בזמן שאכין את החומר. תקראי לי כשתהיי מוכנה."
הוא ראה שהיא מהססת והילה עודדה אותה לשבת על המיטה וסגרה את הווילון. הוא ראה איך לפני כן סימנה להילה לקרב את אוזנה ושמע אותה לוחשת, "חשבתי שמקבלים את זה, נו, שם. מה שאמרת." הילה צחקה ואמרה לה שאפשר לקבל את הזריקה גם בזרוע.
נדרש להן זמן, ודאי מאתגר להתקלף מבגדי הנזירה.
"מוכנות," קראה הילה. הוא הסיט את הווילון וראה את פניה של האחות מרי קבורות בחיקה של הילה שישבה לידה, ויד ימין שלה חשופה.
"אולרייט, האחות מרי." הוא ראה שהיא מתקשחת וניסה לחשוב איך להרגיע אותה. אם היא תישאר כך, הזריקה תכאב לה עוד יותר ממה שצריך. לא צריך היה לדאוג. הילה אמרה לה בשקט משהו כמו 'שיש לה מזל שהיא לא עור ועצמות', והאחות מרי צחקה ונרגעה מספיק כדי שיחטא את זרועה ויזריק את החומר.
"מה שלא נעים זה החומר עצמו, האחות מרי. הזריקה עצמה כבר עברה. וול דאן." הוא סימן בשפתיו 'תודה' להילה לפני שהסיט חזרה את הווילון ונתן להן להתארגן בשקט.
"או, תודה רבה, ד"ר בל," אמרה לו האחות מרי בהתלהבות. כנראה ההקלה שחשה אחרי החיסון גדולה מהכאב, שוודאי תחוש גם בעוד כמה ימים במקום ההזרקה.
"זה שום דבר, האחות מרי. כל הכבוד שעשית את זה. אל תאמצי את היד ביום יומיים הקרובים."
"ותודה לך, הילה ילדתי, עזרת לי מאוד." הילה משכה בכתפיה בביטול והסמיקה.
"תודה על העזרה הילה," אמר לה אחרי שהאחות מרי יצאה מהמרפאה מלווה באחות קתרין, שאמרה שכדאי לוודא שמרי אכן הולכת לחדרה לנוח ולא מתכוונת לנקות ולסדר את המטבח. הילה שוב משכה בכתפיה והשפילה עיניה. "קשה לך לקבל תודה," ציין.
"על מה תודה, ג'ון?" עכשיו הרימה את עיניה הגדולות שמביעות הרבה. הוא לא אהב את מה שראה. "תודה על זה שדיברתי כמה דקות עם הנזירה שמטפלת בי כבר חודשים רבים, מאכילה אותי כאילו הייתי ילדה קטנה, מקריאה לי פסוקים מהברית החדשה כשאני בוכה והיא לא מצליחה להרגיע אותי. ושום דבר לא עזר והיא אף פעם לא ויתרה עליי. אז מה? שיחה אחת אמורה להיחשב כמשהו? אם כבר, זה רק מדגיש כמה אני נטל על הנזירות כאן, שלא ביקשו לטפל ביהודייה נזקקת כשהצטרפו למנזר."
ג'ון הביט בה. היא התנשמה ברעדה אחרי הנאום הארוך והוא שמח שלא הרגישה צורך לברוח מייד לחדרה. נוסף על כך, דיברה באנגלית, והוא הבין שהיא כן רוצה לשמוע מה הוא חושב. הוא שקל את מילותיו לפני שענה.
"אני לא חושב שאת יודעת עד כמה האחות מרי אוהבת אותך. זו לא 'עבודה' עבורה להיות לצידך כשאת צריכה." היא לא הביטה בו, אבל גם לא השפילה את עיניה. היא הקשיבה. "זו לא עבודה עבורה, בדיוק כפי שזו לא עבודה עבורי." עיניה התרחבו בהפתעה. אולי לא היה צריך לומר לה את זה, אך באיזשהו מקום הוקל לו. הילה הנהנה ויצאה מהמרפאה.
בחדרה התהלכה הלוך ושוב, עד שנעמדה להביט מבעד לסורגי חלונה אל הים שנשקף.
'האחות מרי אוהבת אותך'.
'זו לא עבודה עבורה'.
'בדיוק כפי שזו לא עבודה עבורי', הדגיש את המילה הזאת.
מה זה אומר? האם באיזשהו אופן היא חשובה במיוחד לרופא האנגלי? היא? קוואטרו חסרת המשמעות? גופה נרעד בהתרגשות. כבר הבינה מכל חודשי החורף הארוכים שעברו יחד, מאותו לילה בחג המולד ועד האביב הזה שהגיע, שאכפת לו. הרבה יותר מאכפת לו. אף אדם שפוי לא היה יושב ומקשיב לחולה אחת בלבד שלו מספרת לו בשפה שלא הכיר, בוכה בלילות ומשאירה אותו ער איתה. היא גם לא הייתה כזאת תמימה לחשוב שהוא עושה את זה לשם שמיים או בשם היותו רופא. היא ידעה שאכפת לו. ד"ר ג'ון ריצ'רד בל הרופא מארץ חלומותיה כאן לצידה, ואכפת לו.
לילי מילת היא סופרת מוערכת ילידת חיפה. ספרה בת מספר ארבע (הוצאת מטאור) ראה אור לפני כשנה וזכה לאהדה רבה בקרב הקוראים. ספרה הראשון כלת הים (גם הוא בהוצאת מטאור) זכה להצלחה רבה ואף כיכב ברשימות רבי המכר בארץ.
מרשים לילי. חג שמח ושבוע טוב.
תודה רבה רפי! חג שמח🌼
פרק נהדר. פרק שמחדד את האנושיות שבאדם הכביכול חזק. מזכיר שכולנו פגיעים. הכתיבה שלך עושה חסד ומראה את הצד המופלא שבאדם הנקאא להגן על האחר. גם אם הוא בן דת אחרת.
כשיעשו מזה סרט, זו תהיה אחת הסצנות היותר מרגשות.
תודה 🌻
׳כשיעשו מזה סרט׳ 🙂
האמון הבלתי מעורער שלך בסיפור מחמם את הלב ❤️
חג שמח ותודה גדולה