נחמה שטיר, שניהלה את ביה"ס 'דינור' בחיפה, הלכה לעולמה

נחמה שטיר, מנהלת ביה"ס דינור בנווה שאנן לשעבר, הלכה לעולמה בגיל 86

נחמה שטיר הייתה תושבת נווה שאנן בחיפה, אם ל-3 וסבתא ל-7. היא נולדה בעפולה בשנת 1936. הוריה היו חלוצים שבאו ממזרח אירופה כדי לבנות את הארץ.

במשפחה בה גדלה נחמה לא היו הרבה אמצעים אבל היו בה הרבה שמחה, אהבה אחד לשני ואהבה לשפה העברית. נחמה עצמה מאוד אהבה את העברית ונהגה ללמד את תלמידיה ביטויים מעניינים, עד שניתן לומר שהיתה מפורסמת בחרוזים המושקעים שהרכיבה מהמילים.

מכריה מעידים עליה כי היתה אישה חכמה ומצחיקה, עם לב ענק ופתוח לכולם וכך גם היה ביתה.

סייעה להורים של להט"ב

בשנים המאוחרות יותר היתה שטיר פעילה חברתית, בעיקר לאחר שאחד מבניה יצא מהארון, הקימה את הסניף החיפאי של תהל"ה (תמיכה להורים של להט"ב). במשך שנים היא תמכה בהורים של להט"ב בצפון, ותקופה מסוימת גם ניהלה את תהל"ה הארצית, ופעילותה אפילו הגיעה עד לכנסת.

"אימא שלי ניהלה את בית הספר דינור במשך 20 שנה ולפני כן ניהלה את בית ספר נתיבים בקריית חיים מערבית", מספרת מירי, בתה של נחמה. "לפני שהחלה לנהל, במשך הרבה שנים היא הייתה מורה בבית ספר בת גלים ברחוב העלייה.

את קריירת ההוראה החלה כמורה חיילת בטבריה, ולמעשה, לפני הכל הייתה מורה ומחנכת. המקצוע שלה הייתה מתמטיקה, אך היא תמיד לימדה גם מקצועות נוספים. היא נהגה להכניס איזה שיר, או ביטוי בעברית או פתגם. לאחר מותה, סיפרה לי אחת מתלמידותיה, שהיא זוכרת איך לימדה אותם, בדרכה המיוחדת, על נדיבות, כשהצביעה על ההבדל בין לתת למישהו חצי תפוח כשיש לך תפוח אחד, לבין לתת חצי תפוח כשיש לך 20 תפוחים".

מורה מהנשמה

מירי ממשיכה: "התלמידים שלה מאוד אהבו אותה. תלמידה מבית הספר בת גלים, שאחר כך הייתה גם מורה בבית הספר דינור, סיפרה שכשאימא שלי הודיעה שהיא עוזבת את בית הספר בת גלים בשביל לנהל בית ספר, כל התלמידים שלה ישבו ובכו. גם המנהל שלה מאוד התקשה לתת לה ללכת, כי היא הייתה מורה של פעם, מורה מהנשמה.

כמנהלת היא הייתה מאוד נערצת על ידי התלמידים והמורים. הדבר שהיה הכי חשוב לה היה התלמידים וגם על המורים לא ויתרה אף פעם. במיוחד היא אהבה את התלמידים "הבעייתיים" ותמיד מצאה דרכים יצירתיות מאוד כדי לעזור להם למצוא את המקום שלהם ולמצות את הפוטנציאל שלהם, גם אם כולם אמרו שאין להם סיכוי".

"נחמה הייתה אישה מאוד חכמה מיוחדת"

חיים קסל היה מורה בבי"ס דינור כשנחמה ניהלה את ביה"ס. "הייתי בן כיתה של בתה של נחמה, מירי. היינו ביחסים טובים, גם ביקרתי אצלה בבית. כשנחמה החלה לנהל את דינור, היא פנתה אליי. אבי, משה קסל ז"ל, שהיה מנהל בבתי הספר בארי ותל חי, עזר לה. בשנים מאוחרות יותר, כשכבר ניהלה את דינור מספר שנים, אני עצמי הייתי מורה בעירוני ג'. יום אחד פגשתי את נחמה ברחוב טרומפלדור, והיא הציעה לי ללמד בדינור וכך היה. עברתי ללמד בדינור ועשינו דברים נהדרים יחד, הרבה מעבר למה שנדרש במערכת החינוך הרגילה. הרבה שנים לפני כולם התחלנו לעשות שיעורים פרטיים לתלמידים מתקשים, למשל. נחמה תמיד אמרה שצריך לעזור לאלה שפחות מסתדרים בלימודים, על מנת שגם התלמידים הללו ימצו את הפוטנציאל שלהם. היינו עושים גם פרויקטים בספורט שקידמו את הילדים. היה להם מקום בו התאפשר להם לפרוק את האנרגיה ולחזור לכיתה כשהם רגועים. נחמה הייתה אישה מאוד חכמה ומאוד מיוחדת".

"היתה מדור הנפילים"

אפרת כהן, שלימדה גם כן בבית הספר דינור, מספרת על נחמה שהיא הכירה: "נחמה הייתה מדור הנפילים של הארץ. זה התבטא בשפה, בקשר לספרות העברית. היא הייתה אישה מאוד מרשימה ואפשר היה ללמוד ממנה המון. את השנה הראשונה באימונים בהוראה עשיתי בבית הספר דינור. נשארתי שם 21 שנה. היא הייתה אישה מאוד מאוד חכמה. עד היום אני חוזרת על מה שהיא אמרה לי: כשנפגעתי ממישהו, היא אמרה לי שאני צריכה לזכור שאותה אישה פגעה בי מהמקום שלה. היא הייתה מהמנהלים שעוד לימדו בכיתות, היא הייתה נכנסת ללמד מתמטיקה. היא הייתה אומרת לילדים שיש לה שני כובעים: כובע המנהלת וכובע המורה, ועכשיו, מול הכיתה, היא בכובע המורה.

היא הייתה דמות להערצה. הייתי איתה בקשר גם כשהיא כבר לא הייתה בבית הספר, ממש עד עכשיו. הייתי מתקשרת לברך בחגים וביום ההולדת שלה. ביקרתי אותה בבית ונשארנו בקשר גם שנים אחרי שהיא עזבה את הניהול. ללא ספק, זה אובדן. היא גדלה עם אימא שלי כשהיו ילדות בעפולה. גדלנו עוד עם סיפורי הילדות. הבת שלה הדריכה את אחותי בשומר הצעיר. גדלנו ביחד בנווה שאנן. זו הייתה תקופה אחרת".

יהי זכרה ברוך.