מסע האשְׁמה של ג'ון – מלונדון לחיפה • פרק 4 בספר 'בת מספר 4' • לילי מילת

חי פה עם ממתק לשבּת ○ הפרק הרביעי מתוך הספר 'בת מספר 4 • לילי מילת

כשנפתחה דלת הדירה ברחוב יפה נוף, הכול נשכח. לא שמעתי עוד את השיח עם בעל הבית שרצה להשכיר לנו אותה, לא ראיתי את החלודה המתקדמת בצנרת וגם לא את המטבח המיניאטורי. כלום. ניגשתי מהופנטת אל חלון הסלון הגדול וכל סיבה לסרב בנימוס לדירה, נעלמה בים כחול של תקוות גדולות ואניות.

לחיפה פני ים רבים, כל כיוון והחן שלו, ואני אהבתי את פני הנמל יותר מכול. זו הייתה הדירה הראשונה שחלקנו יחד, אני והאיש, וגרנו שם כשנתיים וחצי. תריסי הסלון ותריס חדר השינה צפו אל נמל חיפה ובאותן שנים לא היה בהם שימוש. נהניתי להירדם לאורות הנמל ולהקיץ לקפה של בוקר ולספור אניות. כשהייתה אנייה חדשה נכנסת לנמל הייתי צווחת באושר. זה לא מפתיע שמתנת יום ההולדת שלי בשנה הראשונה למגורינו שם הייתה הפלגה לקפריסין.

באותו אופן, זו אינה הפתעה גדולה שהים והמסעות בו נכנסו אל ספרי. ד"ר ג'ון ריצ'רד בל בוחר להפליג לישראל מלונדון, הוא מבקש את הזמן והלך הרוח של הים על פני טיסה מהירה, ומגיע לחופי חיפה על גבי אניית משא. 

לפני הפלגתו ארצה, נצא לטיול קטן בלונדון הייחודית של שנות השישים, תחילת שנות השבעים. תקופת הביטלמניה שתקפה בעיקר את הצעירים ועוררה את התנגדות ההורים. אני אוהבת את לונדון, היא מלאת קסם ועתיקה בכל המקומות הנכונים. עם זאת, אני מכירה אותה כפי שהיא היום, ובשנה עליה כתבתי, 1972, עדיין לא ראיתי אור בעולם. איך כותבים על זמן אחר במהימנות? במילה אחת – תחקיר. תחקיר מעמיק הוא משהו שכל סופר מחויב לו, גם אם שאר הסיפור דמיוני, ברגע שכותבים על מקום אמיתי, יש להיות מדויקים. זכיתי ובחיינו יש לונדוני אמיתי שגר שם בתקופה ההיא ועזר לי לדייק, אז כל המקומות המוזכרים הם אותנטיים. 

בפרק הרביעי בספרי בת מספר ארבע, מתברר שלא רק להילה יש סוד. עכשיו נגלה מה מסתתר מאחורי בואו של ג'ון לישראל, מה רודף אחריו כל הדרך מלונדון ועד חיפה.

ממתק לשבּת, על העיר האנגלית היפה, על התרבות האנגלית, מבירה גינס ועד שירה ונגינה, על משא האשמה שג'ון מתעקש לקחת על עצמו ועל אניית משא שעושה את דרכה לנמל חיפה ועליה רופא צעיר שנושם אוויר ים ומנסה להמשיך הלאה בחייו. 

מוזמנות ומוזמנים לקרוא, להגיב, לכתוב לי. אחרי הכול, ספר מקבל חיים רק בעיני קוראיו.
קריאה נעימה.

פרק 4

ג'ון ישב ליד קפלת המשפחה הקדושה, אותה כיפה לבנה המוצבת על ההר בין מנזר סטלה מאריס לכנסיית גריגוריוס, והביט אל הים. היום ייסע לאזור נמל חיפה. היה לו רעיון כיצד לשפר את הלילות של הילה מבלי שיצטרך להיות שם איתה. 

מי היה מאמין שדווקא הביטלס יעזרו לו ברפואה. לחשוב על מה שהפסיד בגלל המוזיקה, בגלל הרצון הבוער בו לנגן. בבית החולים Bart's בלונדון עבד מסביב לשעון. הדבר היחיד שהרשה לעצמו מעבר לעבודה היה לנגן בפאב The old Bull & Bush. אבא שלו אף פעם לא הבין את הביטלמניה שלו. זה התחיל עוד בלימודי הרפואה, כשהיה סטודנט באימפריאל קולג', כשהיה דורש ממנו שיפסיק להתעסק בשטויות כי בסוף ייכשל בלימודים בשביל כמה צלילים שהם אפילו לא מוזיקה. כל מה שלא היה מוזיקה קלאסית ומנוגן באולם הקונצרטים The Barbican לא נחשב בבית שבו גדל. גם כשסיים את לימודי הרפואה בהצטיינות והתחיל לעבוד, והוכיח לאבא שלו שאפשר גם וגם, אביו לא הפסיק לרטון בכל פעם שראה אותו עם הגיטרה. ג'ון היה מביא את הגיטרה איתו בכוונה לארוחות ערב אצל הוריו. ואז גם שם לב שאימא שלו דווקא נהנית מהביטלס, אבל לא מודה בכך. 

הוא לא היה בתורנות באותו ערב.
הוא גם לא היה בביתו לענות לשיחת הטלפון.
לו היה, יכול היה לטפל בו בעצמו. 
לו היה, יכול היה להציל אותו. 
אבל הוא לא היה. הוא ניגן ושר כשאבא שלו מת. 
מה שאבא שלו תיעב אכן הרג אותו לבסוף.

לא יותר משבועיים חלפו עד שאולץ לקחת חופשה מבית החולים. הוא איבד את הביטחון ביכולתו להציל חיים וזה, באופן אירוני, ייהרג ובל יעבור בעבודה. 

לא יותר משבוע נוסף בפאב חלף, בלי גיטרה ועם הרבה גינס מהחבית, עד שאולץ להתפכח על ידי אימו שגררה אותו אליה הביתה. עוד כמה ימים אצלה והיא הראתה לו את התקליטים של הביטלס שהחביאה מפני אבא שלו כשהיה בחיים. כבר לא התווכח איתה כשאמרה לו ששום דבר לא יכול היה להציל את אבא שלו באותו לילה, והוא לא אלוהים ולא יכול לקבוע חיים או מוות. ג'ון רק ציין בציניות שגם דוד מרטין לא יכול לקבוע חיים או מוות. ואימו ענתה שטוב שהוא מעלה את הנקודה, כי אחיה הגדול, אותו דוד מרטין, הכומר של כנסיית גריגוריוס, צריך רופא למרפאה במנזר הכרמליתים. 

"בישראל?! אַר יוּ מד?"
"כן, מד, קרייזי, ווטאבר", ענתה לו, קמה לקחת מעטפה מהמגירה ובה מכתב מהדוד שלו. 

אחרי זה עזבה אותו לנפשו. באופן מפתיע, הימים שלהם יחד בבית ילדותו, אחרי מותו של אביו, היו נעימים ורגועים מאי פעם. הוא אהב את אבא שלו, אבל איש פשוט וקל הוא לא היה. עכשיו יכול היה ליהנות מאימא שלו, שהרשתה לעצמה להיות עצמה כשאין מי שיבקר אותה ויצפה ממנה להיות מישהי אחרת. עכשיו יכול היה לראות כמה דומים היו הוא והיא, הרבה מעבר לביטלמניה.

"קח לך שנה, בן. תחשוב על זה כמו טיול", אמרה לו כשישבו לשתות גינס בפאב. עוד משהו שלא ידע שאימא שלו אוהבת לעשות. 
"זה נשמע יותר כמו מסע צלב מאשר טיול", הרים את גבותיו לאותת לה על הדוד הכומר שלו.
"מצחיק מאוד, ג'ון." זרקה עליו צ'יפס וצחוקו השתחרר לראשונה מיום שאבא שלו מת.

"אני לא מבינה למה אתה מתעקש לעשות את הדרך באוניית משא", אמרה לו בפעם האלף, כשהם כבר עומדים לפני פרידה בנמל Tilbury. 

זה היה יום קר במיוחד, עמוק בתוך דצמבר 1971. אימו התעקשה לבוא להיפרד ממנו בנמל וג'ון כבר לא ענה לה, ידע שהיא אומרת את זה רק כי היא נמנעת מלומר דברים אחרים. גם לא ידע איך לומר לה שהוא אוהב, שיתגעגע, שהוא דואג לה. הוא נפנה ללכת ואז הסתובב בחזרה. "אימא, בלי פניקה, אני עומד לעשות משהו שאולי יבהיל אותך". 

מובן שמייד ראה את הפניקה שלה גואה, אבל היא לא הספיקה להשתלט עליה כי הוא חיבק אותה, חזק, והיא צחקה ונתנה לו טפיחה על ראשו, לא חלשה. "ילד טיפש", אמרה והתמסרה.

הוא לא רצה לטוס לישראל. הוא רצה את המסע, את הזמן לחשוב, את הים. חבר סידר לו להצטרף לאונייה Christopher M במסעה לישראל. ההפלגה אמורה להימשך שבוע ואולי עשרה ימים, תלוי במזג האוויר. לא חשוב. ייקח כמה שייקח.

"ד"ר בל בוי", אמר לו קפטן האריס, מקניט אותו בכינוי שנתן לו ביום הראשון כדרך להציק לו, ואחרי כמה ימי הפלגה בחיבה. "מה יש לך לחפש בישראל? כל הזמן מלחמות."
"אבל מזג האוויר, קפטן האריס היקר, מזג האוויר מסקרן אותי", חייך בתשובה.

"על זה אני לא יכול להתווכח איתך. גם לא על הבחורות. כשאני יוצא מהשער של הנמל לרחוב אני מקבל סחרחורת מהיופי שלהן". ג'ון רק חייך בתשובה. "מה? אתה לא מאמין לי? אתה תראה בעצמך ותזכור מה שקפטן האריס אמר לך. אתה הולך ליפול חזק. על הברכיים והכול". הקפטן צחק מהבדיחה של עצמו, גמע מים והעווה את פרצופו מהנוזל נטול האלכוהול. "אתה יכול להמשיך להפליג איתנו לקפריסין ולעוד מקומות. עזוב אותך מישראל".

"קפטן, תפסיק לדאוג. אתה תחיה עוד שנים רבות ומלאות מים, במקום בירה". ג'ון צחק כשהקפטן זרק אליו מבט מאיים. 

ביום השלישי להפלגה הקפטן עבר אירוע לב. אומנם קל מאוד, אבל אם ג'ון לא היה שם, לא בטוח שהיה שורד. זה היה win-win. ג'ון קיבל בחזרה מעט מביטחונו כרופא והקפטן קיבל את החיים שלו במתנה, אך עם הנחיות ברורות בנוגע לשתייה חריפה ולאוכל מטוגן – להוציא אותם מחייו. ככל שהתקרבו לישראל כך ניסה הקפטן לשכנע אותו להמשיך איתם. ג'ון ידע שהוא חושש להמשיך בלי רופא על האונייה. "תקפיד על מה שאמרתי לך, תיתן יותר מעבודתך לצוות, תיקח חופשה כשתחזור הביתה ותלך להיבדק! אתה תהיה בסדר".

"אולרייט, הבנתי. אז בקשר לבחורות…" הימים של הימאים ארוכים על הים ואף שג'ון ידע שהקפטן נשוי, הוא לא חשב שבמסעותיו הוא נשאר נאמן לאשתו. לפחות לא לפי הסיפורים שלו. בחיוך על פניו התמסר לשיחה, לקולות הימאים, לרחש הגלים ולאוויר הים שהבריא את פצעיו.

לילי מילת היא סופרת מוערכת ילידת חיפה. ספרה בת מספר ארבע (הוצאת מטאור) ראה אור לפני כשנה וזכה לאהדה רבה בקרב הקוראים. ספרה הראשון כלת הים (גם הוא בהוצאת מטאור) זכה להצלחה רבה ואף כיכב ברשימות רבי המכר בארץ.