לזכרו של עמנואל מידב: מדריך, מחנך, לוחם

ילדות בפולין, עלייה לארץ

הוא נולד בשם מנחם בעיר פשמישל שבפולין ב-29.5.1925, כבנם האמצעי של ציפורה ויהושע קרופל, אח ליהודה (הבכור) ולצבי (הצעיר). עמנואל ואחיו למדו בבית הספר המקומי של הגויים ובשעות אחר הצהרים למדו יהדות אצל הרב המקומי.

בשנת 1934, כאשר הגיע הסרטיפיקט המיוחל, נסעו בני המשפחה ללבוב. למחרת בבוקר עלו על האנייה "פולוניה" בנמל קונסטנצה, שכעבור כמה ימי הפלגה הביאה אותם ליפו. לאחר כחודש בו גרו בבית קרובת משפחה בתל אביב, מצא אב המשפחה עבודה במשרד קבלנים ברחוב הבנקים בחיפה ובעקבותיה עברה המשפחה לחיפה. בארץ, שינו ההורים את שם המשפחה למידב, שם המכיל את שמות אבות המשפחה: מנחם, יצחק ודב.

ילדות בחיפה – "נצח ישראל" וצופי "משוטטי בכרמל"

בגיל 9, החל עמנואל את לימודיו בבית הספר "נצח ישראל" של המזרחי ששכן בהדר הכרמל ומשם המשיך לבית הספר הריאלי ועשה חיל בלימודיו. במקביל, נרשם כחניך בשבט הצופים "המעפילים" בחיפה. כבר בגיל 15, כאשר החל להדריך בשבט "משוטטי בכרמל", בלט עמנואל בתכונותיו כמדריך וכמנהיג. סקרנותו הביאה אותו להעמיק ולחקור בנושאים רבים ואת ממצאיו העלה על הכתב ובנה מהם מערכי שיעור לחניכיו. באחד ממערכי השיעור, בינואר 1941, בשלהי מלחמת העולם השנייה, תיאר עמנואל את רשמיו מהפצצות חיל האוויר האיטלקי על חיפה והסביר את חשיבות האזעקה.

עמנואל מקים שבט צופים בירושלים

בשנת 1944, יצא עמנואל עם חבריו לשנת שירות בקבוצת יבנה. כל אותו זמן הוא ממשיך לעסוק מרחוק בנושא הצופים, משגר מכתבים עמוקים לעמיתיו בשבט וחולק הגיגים בנושא הפעילות הצופית והחינוכית.

באפריל 1945, בעקבות פניית בית הספר "מעלה" בירושלים, יצא עמנואל בשליחות לירושלים, להקים בה את הסניף הראשון של "עדת הצופים הדתיים". בתקופת פעילותו בירושלים, החל ללמוד בחוג למדעי הרוח באוניברסיטה והתפרנס בדחק מעבודות שונות. בתקופה זו הוסיף לשמו הפרטי את השם: עמנואל.

על צניעותו ניתן ללמוד מאחד ממכתביו הרבים להוריו בחיפה: "תודות על מכתביכם והחבילות ודאגתכם הרבה לי. דירה עדיין לא מצאתי, אבל אני גר במקום קבוע… אין לי צורך לא ב"מכנסי יופי", לא במעיל ולא בנעליים. יש לי שלושה מעילים. נעלי ההתעמלות שיש לי הן מספיקות לי, ומוטב שתשלח אותם בעינם. אחרות איני צריך…" בהמשך המכתב סיפר כי עובד בארבע עבודות כדי להתפרנס: 11 שעות בשבוע בבית הספר "מעלה" וכמפקד פלוגת החג"ם הראשונה בירושלים, 5 שעות בשבוע כמפקח ממשלתי על מוסד היתומים הספרדי, 3 שעות בשבוע כמורה לציור בבית הספר "דורש ציון" ו-5 שעות בשבוע כמורה להתעמלות בבית הספר "ווליאן מק". בעבור כל אלה, סיפר, השתכר 22 לירות בחודש.  

מדברים שכתבו לימים חניכיו בשבט, בלטה ההערכה הרבה כלפיו, כמדריך אכפתי מאוד כלפי חניכיו, מסור לצופים ולחינוך נוער בדרכים יצירתיות.

"הוא עסק בצופיות, דיברות הצופה, משמעותן ויישומן, העניינים השוטפים שקרו בארץ, וסחף את כולנו בענייני העפלה והגנה", סיפרה לימים חניכתו, זהבה קושניר. "פעילות צופים, משחקי ניווט וטיולים  בירושלים ובסביבה….מחנות קיץ מחוץ לירושלים, מחנות צופים ומחנות עבודה כחניכים וכמדריכים, שכל אחד מהם היה חוויה מיוחדת. בזכות עמנואל היינו מאד מגובשים חברתית. עמנואל הכיר כל חניך וידע לכוון אותו לפי כישרונותיו. כך גם בחר את הקבוצה הראשונה מבינינו, לקורס מדריכים, ולא היה מוכן לוותר…הוא עסק גם בעבודות חבל שונות וסחף אותנו בהן. הקליעה גם מילאה את זמננו בשעות ה"עוצר", שהשלטון הבריטי גזר עלינו בירושלים בשל פעולות של ה"הגנה", האצ"ל והלח"י.

עמנואל יוצא בשליחות למחנות המעצר בקפריסין

ביולי 1947 התנדב עמנואל למשימת חינוך ערכית וחשובה מאין כמוה: להדריך ילדי ובני נוער במחנות המעצר בפמגוסטה שבקפריסין, בהם שוכנו מעפילים שנתפסו ע"י הבריטים בדרכם לארץ ישראל. במשך חמישה חודשים הדריך נערים במחנה 65, בו רוכזו רבים מבני הנוער. לצד השליחים הארץ ישראלים הנוספים, שהגיעו כדי להכין את המעפילים לקראת עלייתם ארצה, לימד עמנואל עברית, תנ"ך וריקודי עם והדביק את הנערים בהתלהבותו ובגישתו האופטימית.

במכתב הנושא את התאריך 9.7.1947, מתאר עמנואל בפירוט רב את מהלך ההגרלה שנערכה בין המעפילים העצורים במחנה לחלוקת סרטיפיקטים לעלייה ארצה, שנסתיימה בשמחת הזוכים ובפנים נפולות של המאוכזבים.

בנובמבר 1947, לנוכח המתיחות הרבה ששררה בארץ, החליט עמנואל לשוב ארצה, למרות לחצי ממוניו שהפצירו בו להמשיך בשליחותו בקפריסין תקופה נוספת.

בחזרה לירושלים, נובמבר 1947

בשובו מקפריסין, המשיך עמנואל בלימודיו באוניברסיטה ובהדרכה בצופים ועסק רבות בגיבוש מהותו הייחודית של שבט "משואות" כשבט של צופים דתיים. כמי שראה חשיבות רבה לנושא תרבות הקריאה, ארגן את החניכים לפעילות התנדבותית שכללה בין היתר, ארגון תרומות ספרים וסידורם בספריות לילדים. בתקופה זו כתב את החוברת: "העמלנות", שעסקה בקליעת הקשרים הצופיים.        

עם פרוץ מהומות בירושלים בעקבות החלטת עצרת האו"ם והטלת מצור על העיר העתיקה, התנדב עמנואל לצאת לעיר העתיקה ולשמש כמורה ומדריך ואף שכנע כמה מחבריו להצטרף אליו בעשייה זו. שם, בעיר העתיקה, הקים בית מלאכה קטן לחפצי אמנות החביבים עליו, לצד בית מלאכה קטן לייצור חומרי נפץ והשתלב בכוח המגן על העיר העתיקה. במקביל, הקים שבט צופים דתי בעיר העתיקה בשם "אור חיים", והחל לאמן את חניכיו לפעולות הגנה.

המשימות שלקח עמנואל על עצמו בתחום הביטחוני הלכו והתרחבו, עד שבשלב מסוים, החליט לנטוש את תפקידי ההדרכה והתמסר כולו לפעילות במסגרת ארגון "ההגנה", כישוריו הצבאיים של עמנואל הביאו לכך שבתוך זמן קצר נתמנה לחבר מטה האזור וקיבל על עצמו תחומי אחריות רבים. בין השאר העביר אימוני לחימה בשטח בנוי והיה הראשון שפתח באש על קצין בריטי בדרגת מייג'ור, שביקש להחרים מקלע שהיה ברשות מגני העיר.

עמנואל נהרג בקרבות בעיר העתיקה

בעקבות הודעה על אסון במשפחתו, קיבל עמנואל ב-3.3.1948 אישור מיוחד לצאת מהעיר העתיקה. רגע לפני שעלה על שיירה היוצאת מהעיר, ראה שהבריטים אוסרים את מפקד העיר העתיקה והחליט לשוב על עקבותיו.

"אבא אימא יקרים", כתב להוריו. "סלחו לי על הברירה היחידה שהייתה לי ועל ההחלטה להישאר בעיר העתיקה. בלילה בכיתי וחרקתי שן. עבר עליי ליל בלהות, כי לא ידעתי מה שלומכם. כשאצא, אחר לא יבוא במקומי. אין לי רשות מוסרית לעזוב".

עם החמרת המצב בעיר העתיקה, היה עמנואל לאחד מעמודי התווך של הגנתה הנחושה, התנגד בכוח לחיפושי הבריטים אחר נשק, תוך גילוי אומץ לב רב. עם צאת הצבא הבריטי, קיבל עמנואל על עצמו את הפיקוד על עמדת "פורת יוסף" הפונה לעבר המסגד, הר הצופים וכפר השילוח. למול מרגמות ותותחים שנורו לעבר העיר העתיקה, ניהלו כוחותינו מערכה כבדה עם מיעוט אנשים ונשק. בשלב מסוים הצליחו הכוחות הערבים לפרוץ אל לב הרובע היהודי. הוא נפצע קשה  בעת הנחת מוקשים בשטח שנפרץ ע"י הערבים, והובהל במצב קשה לבית החולים. בתאריך 19.5.1948, ארבעה ימים לאחר הכרזת המדינה, נפטר עמנואל מפצעיו, בהיותו בן 23. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סגן.

יהי זכרו ברוך.

הנצחה

שמו של עמנואל נחקק באנדרטה שהוקמה בבית העלמין הרצל לזכר חללי הרובע היהודי ולזכר לוחמים שנפלו במערכה על ירושלים והובאו להר הזיתים.  

בנובמבר 2007, פנה ראש שבט "משואות" לעיריית ירושלים, בבקשה לקרוא לסימטה המשמשת מבואה לבית עדת הצופים הדתיים ירושלים, על שמו של עמנואל. שלוש שנים מאוחר יותר, נערך טקס מרגש להסרת הלוט מהשלט: מבוא מידב. כמו כן, אחד הגדודים בשבט נקרא על שמו.

בנימה אישית

לימים, רכש יהודה, אחיו הבכור של עמנואל, לבנותיו, בניין בשדרות הציונות בחיפה. הבניין המיוחד, אשר בשנים האחרונות הוגדר לשימור, משמש כבית אוהב לגני ילדים בניהולה של טלי, בתו של יהודה.

כאשר טיפסתי במדרגות העולות אל הגן, נשביתי בקסם שמשרה טלי על המקום: גן מטופח, טובל בירוק, מסביב סוסי נדנדה, על המדף ספרי ילדים קלאסיים ומשחקים נוסטלגיים, שלטים הקוראים לרעות, סובלנות ולאהבת אדם ניבטים מכל עבר. במבואה בכניסה, מתנוסס בגאווה שלט לזכרו של עמנואל: מבוא מידב.

כמתעדת בנשמתי, ביקשתי לחקור על אודות סיפור חייו של עמנואל ושוחחתי עם טלי ועם עמליה (עמי), שתיים מבנותיו של אחיו הבכור. במהלך הסיפור, החלו להתחבר לי גם קצוות אישיים מרגשים: אמי, ילידת ירושלים, הייתה חניכה בשבט "משואות" אשר הוקם ע"י עמנואל ובתקופתה אף נקרא גדוד על שמו. אבי (חלל צה"ל אף הוא), עלה מפולין כתינוק בשנת 1934, אותה שנה בה עלה עמנואל מפולין. שנים מאוחר יותר למד גם אבי ב"נצח ישראל בחיפה, אותו בית ספר בו החל עמנואל את דרכו בארץ. התרגשות נוספת נכונה לי כאשר קראתי על שליחותו של עמנואל במחנות המעצר בקפריסין: בשנים האחרונות ראיינתי כמה ניצולי שואה שגורשו ע"י הבריטים לקפריסין ושהו שם בתנאי מעצר חודשים ארוכים ואף נסעתי לסיור מרגש בן שבוע עם קבוצת ילידי המחנות. חיבורים מרגשים.