במשעולי חייה – ראיון חגיגי עם יעל הורוביץ, מתעדת סיפורי חיים

לפני שש שנים, לאחר שנות קריירה ארוכות בארגון ביטחוני, הקימה יעל הורוביץ את "משעולי חיים". במיומנות וברגישות, היא מתעדת את סיפור חייהם של בני הדור הוותיק, מראיינת ומפיקה עבורם את סיפור חייהם בספר שהוא מסמך לדורות הבאים, משולב תמונות ומסמכים מתחנות חייהם, לצד רקע היסטורי.

בתקופת הסגר הראשון והבדידות שנגזרה על אוכלוסיית הקשישים, יזמה יעל סידרת כתבות על דמויות חיפאיות וותיקות בעבר ובהווה, את חלקן ראיינה טלפונית ושימחה את ליבן, ולו לרגע קט. כתבותיה זוכות לעניין רב.  

צפו: נילי פאוקר מודה ליעל על הכתבה בתקופת הקורונה

יעל הורוביץ היא חיפאית, בוגרת תואר שני, גרושה, אם לבן ובת מוכשרים שהיא גאה בהם מאוד: כרמל, אנימטור המגייס את כישוריו האמנותיים להעלאת המודעות ללחימה במשבר האקלים, ואו-רן, יזמית נמרצת ובעלת בית הקפה המיוחד "מילהאוס" בבת גלים.

רגע לפני הסגר, נפגשנו לראיון חגיגי עם יעל. כאשר היא מספרת על עבודתה, עיניה נוצצות מהתרגשות. ניכר שהיא מצוידת בתחושת שליחות עמוקה למלאכת התיעוד ואוהבת מאוד את גיבורי ספריה.    

היכן גדלת?

נולדתי בשכונת נווה שאנן שבחיפה לפני "כך וכך" שנים, ילדת סנדביץ' בין שני בנים, ערן וגלעד. בחצר הקטנה ברחוב שאול, גידלנו ארנבות ותרנגולות שאבא הביא. כך ספגתי כבר בגיל צעיר את האהבה לבעלי חיים. גם בגן החובה של הגננת דליה, הייתה פינת חי קטנה והטיפול בבעלי החיים זכור לי כחוויה נפלאה. לכל אורך השנים גדלנו בבית עם כלבים שאימצנו כבני בית אהובים והיו לחבריי הטובים.   

דירתנו הבאה, הייתה בבית הבנוי האחרון דאז ברחוב נתיב-חן, ובהמשכו, צלע הר מסולעת, חשופה מבנייה. אהבתי לטייל בין הפרחים, לפגוש נמיות ושפני סלע שהציצו בין הסלעים. עבורי, כילדה, זו הייתה חגיגת טבע נפלאה. כאשר עברנו לאחוזה, נרשמתי כחניכה בשבט "כרמל" של תנועת "הצופים", ומאוחר יותר הדרכתי במסגרתה. רבות מהפעולות, בהן ימי שדה, ימי בישול, ימי ספורט ועוד, התקיימו בשטח "שדה התעופה הישן" שבנו הבריטים בסוף רחוב פרויד, שלימים הפך לשכונת רמות אשכול.

הורייך ילידי הארץ?

אבא עלה עם הוריו לארץ מפולין בהיותו תינוק. אימא נולדה בירושלים. בשלב מסוים, כל אחת מהמשפחות שכרה דירה בבית מנדלבאום בירושלים, בית דירות ששכן סמוך למעבר הגבול לממלכת ירדן ושימש כדרך ראשית מירושלים לכיוון הר הצופים והעיר רמאללה.

במחצית שנות ה-40 עברה משפחתו של אבא לחיפה, בעקבות עבודת אביו. במקום מגוריהם ברחוב פאר שבשכונת תל-עמל, היה סבי פעיל ב"הגנה" ואף השתתף בכיבוש חיפה.

אמי ומשפחתה נשארו לגור בבית מנדלבאום. סבי התנדב לצבא הבריטי ובהמשך פיקד על עמדת "ההגנה" ששכנה בבית מנדלבאום ושימשה לתצפיות וכסליק נשק. סמוך לפרוץ מלחמת העצמאות, פונו דיירי הבית,  זמן קצר לפני שהופצץ ונהרס. במהלך מלחמת העצמאות, נפצע סבי ברגלו ואושפז תקופה ארוכה ביפו.

רק לאחר נדנודיי הרבים, ישב סבא לכתוב את זיכרונותיו, אך לצערי, הספיק רק עמודים בודדים.

כך, למעשה, היו הוריי שכנים בילדותם, אך החברות שהובילה לנישואיהם, התפתחה רק בגיל מאוחר יותר.

ספרי על זיכרונות ילדותך בחיפה

ספגתי מגיל צעיר בבית את אהבת הארץ והמורשת. את החגים חגגנו כהלכתם ובסופי שבוע יצאנו לטיולים ברחבי הארץ עם המשפחה המורחבת. אבא, עם מצלמת ה"קוניקה" התלויה לצווארו, צילם ותיעד רבים מהטיולים, בתמונות ובשיקופיות. הצפייה בהן הייתה טקס מהנה בפני עצמו.   

כילדה, היו לי אוספים רבים: מפיות וניירות מכתבים, חתימות של ידוענים, פרחים מיובשים, זהבים, מחזיקי מפתחות.. מדי שנה בחג הפורים, הפליאה אימא בתפירת תחפושות. תחפושת הפרפר שאימא תפרה לי בגיל 4, עם כנפיים בהן משובץ נייר צלופן צבעוני, הייתה אהובה עליי במיוחד. 

אחד מזיכרונות הילדות האהובים עליי היה איסוף צנוברים בקליפתם, שנפלו בהמוניהם מהאצטרובלים מעצי האורן סביב הבית. לאחר איתור אבן שטוחה, החלה מלאכת הפיצוח ובסיומה הגשתי לאימא בגאווה, בידיים שחורות משחור, קופסה עם צנוברים מקולפים, אלה שנותרו לאחר הזלילה במהלך הפיצוח. והטעם? הו, הטעם…    

בחורף יצאנו לחורשות הכרמל ללקט פטריות. כלב הפוינטר שלנו, חברי הטוב, היה רץ קדימה ומכשכש בזנב בגאווה ליד מיקבץ פטריות מרשים מכוסה במחטי אורן. את רגלי הפטריות חתכנו והשארנו באדמה, על מנת לאפשר צמיחתן של חדשות. בבית, לאחר ניקוי "הספוגים", הכינה אימא חביתה עם אורניות ובצל, מעדן מלכים.

בקטע הדשא מאחורי ביתנו, הציב אבא שולחן פינג-פונג, שם למדתי לשחק וצברתי מיומנות בהנחתות, שעזרו לי לנצח רבים מילדי השכונה. בתקופת התיכון וגם לאחריה, ביליתי שעות רבות במשחק טניס, סקווש ומטקות בחוף הים. ילדות חיפאית מלאת געגוע.  

בחופשת הקיץ ארגנתי לילדי השכנים קייטנת מלאכת יד בת שבוע, בהשראת בתיה עוזיאל, כוהנת "הכינותי מראש". חדרי הפך לזירת מלאכה: קופסאות של משחות שיניים, מקלות ארטיק, צדפים מחוררים, צבעי באטיק וכמובן, דבק שיצרנו בערבוב של קמח ומים.    

להשלמת דמי הכיס בתקופת התיכון, עבדתי בחנות "קלאס" ברחוב הנביאים, כאחראית על מחלקת הקש בקומה השנייה ולימדתי שיעורים פרטיים. מילצרתי ב""בייגל נאש" במרכז הכרמל, ב"גלידריה מצה", ב"שמורה", ב"אל פאשה", ולאחר השחרור מהצבא, עבדתי כמה חודשים במלון סונסטה באילת. עבורי, השיחות עם האנשים וההקשבה לסיפוריהם הפכו את העבודה למסקרנת ומהנה.    

מתי גילית את עולם הספר?

מגיל צעיר אהבתי לכתוב בחרוזים ולרקום מילים. הייתי "תולעת ספרים". אהבתי לקרוא, גם בהיחבא, לאחר כיבוי האורות… מחברת הניבים, בה כתבנו בבית הספר "תל חי" ביטויים וניבים באותיות של קידוש לבנה, שמורה עמי ברגשי נוסטלגיה עד היום.

בימים בהם האימייל שלנו היה תיבת הדואר האדומה, התכתבתי עם חברים לעט רבים מהארץ ומהעולם. לא אשכח את הדוור החטטן, שנהג לקרוא את הגלויות המיועדות אליי. לא פעם, כאשר ראה אותי צועדת ברחוב בשובי מבית הספר, נהג לומר לי "יש לך ד"ש מ"זה וזה" וציטט מתוך תוכן הכתוב בגלויה…

לפני כשנתיים, החלטתי לחפש את אחד מחבריי לעט מאותה תקופה. תארו לעצמכם, שיום אחד אתם מקבלים טלפון: "הי, זוכר אותי? התכתבנו לפני 40 שנה…שמרתי את המכתבים שלך". מסתבר, שבן שיחי, חובב נוסטלגיה כמוני וכך קבענו פגישה והחלפנו בינינו בהתרגשות את המכתבים.      

הייתה לי ילדות שמחה, עד ש…

מה קרה?

כשנה לאחר שחגגתי בת מצווה בביתנו החדש, אבא קיבל התקף לב במהלך אימון עם חייליו, כמג"ד מילואים בחיל התותחנים. הרופאים נלחמו על חייו אך למרבה הצער ללא הצלחה.  

אימא נותרה עם שלושה ילדים, שניים מהם בגיל ההתבגרות, לא פשוט. עד היום אני מלאת הערצה על כוחות הנפש שאימא הצליחה לגייס כדי לעבור את ההתמודדויות הקשות שהיו מנות חלקה במהלך השנים.  

לימים, התגאיתי לשרת כקצינת חינוך וידיעת הארץ בחיל התותחנים, שאת אנשיו אבא כל כך אהב. אני בטוחה שאילו ידע, ששלושת ילדיו התגייסו לעבודה במערכות ביטחוניות, הוא היה מתגאה בנו מאוד.

מה הניע אותך לעסוק בתיעוד?

אובדנו הטראגי של אבא הותיר בי פצע פעור. כאשר בגרתי, התחלתי לחקור את תולדות המשפחה, אך פרטים רבים שביקשתי לדעת על ילדותו של אבא, נותרו ללא מענה. תחושת ההחמצה הפרטית הובילה אותי לכמיהה עזה לסייע למשפחות ולארגונים לתעד את מורשתם, על מנת שלא יחוו את תחושת ההחמצה.  

כקצינת חינוך עסקתי גם בהנצחת מורשתם של חללי האגד הארטילרי ובארגון בו עבדתי, יזמתי והובלתי בהתנדבות פרויקט מחקר גדול על דור המייסדים במרחב הצפוני, הפקת סרטי הנצחה ואירועים שונים במטרה להנחיל לדור הצעיר את מורשת העבר. 

בשנים האחרונות אני חוקרת את ההיסטוריה של המשפחה, משני צדדיה. נוברת באלבומים ובארכיונים, מחפשת כל שביב מידע על חייו של אבא, מחפשת אנשים שהכירו אותו, בצבא ובחיים האזרחיים. חופרת ומחפשת קצה חוט על בני משפחתה הרבים של סבתא מצד אימא, שניספו בשואה.

איך מתבצע התהליך?

המפגשים עם המרואיינים הם מסע מרגש, עבור שני הצדדים. בעזרת שאלות מנחות ומנות גדושות של רגישות, אני מאזינה לסיפורים האישיים, סיפורם של בני הדור המיוחד, חלקם שורדי שואה שעברו את הנורא מכל, שחוו מחסור ותלאות, שבנו את הארץ וזכו להקים משפחות לתפארת. כל כך חשוב להעביר את מורשתם לדורות הבאים.     

לא אחת, מבקש המרואיין שנושא מסוים שסיפר לי, יישאר בינינו ולא ייכתבו בספר, וזו כמובן, בחירתו, המכובדת במלואה.   בתום סדרת המפגשים תיכתב טיוטת הספר ותועבר למרואיין לתיקונים, תוספות וכו'. מיון ובחירת מסמכים ותמונות ייסרקו על ידי באיכות גבוהה, וישולבו לצד הכתוב, במהלך עבודת העימוד בעיצוב גרפי נאה. התמונות בשחור לבן עם שולי הזיג-זג, המכתבים בנייר פרגמנט דקיק, כל אלה מטופלים על ידי בחרדת קודש. לאחר אישור הלקוח יוכן הקובץ לגרפיקה ויועבר להדפסת העותקים בית הדפוס, כמובן בפיקוח ובקרה שלי. 

הרגע שבו אני אוספת את עותקי הספרים המודפסים מבית הדפוס ונוסעת להעניקם בגאווה לגיבור הספר, הוא אחד מרגעי השיא המרגשים בתהליך. כאשר הוא מתחיל לדפדף בספרו, איני יודעת מי מאתנו מתרגש יותר…

מלאכת תיעוד סיפורי חיים זוהי עבודת נמלים מרתקת, חשובה ומרגשת.  

אני נוסטלגית באופיי, אוהבת להתרפק על העבר, אוהבת לרגש ולהתרגש, ומהמקומות הללו אני שואבת את הכוח ואת ה"דרייב" לעשייה הכל כך חשובה הזו.

מי יוזם את התיעוד?

לעתים, הילדים והנכדים הם שיוזמים ודוחפים לתעד ולפעמים, ההורה או סבא וסבתא פונים אליי בעצמם. בכל משפחה יש "משוגע לדבר" שמבין את החשיבות לתעד בזמן…

ספרי על רגעים מרגשים

יש המון! שפע התרגשויות, קטנות כגדולות. למשל, בשני מקרים שונים, פנו אליי ילדיהם של שורדי שואה וביקשו את עזרתי לשכנע את ההורה לתעד את סיפורו. לאחר מפגש ההיכרות בינינו, הסכימו השניים להיפתח ולשתף בזיכרונותיהם הקשים. בסופו של דבר, שניהם מאושרים על העברת  מורשתם החשובה לדורות הבאים ועבורי זה מרגש מאוד.   

לפני כמה שנים, תיעדתי את סיפור חייו של שלמה חבר משער העמקים. סיפור מרתק של ילדות בחלב שבסוריה, תלאות ההעפלה היבשתית לארץ, החיים בשכונת התקווה בתקופת מלחמת השחרור, המעבר לקיבוצים בגליל, עולם התיאטרון, כשחקן, במאי ומפיק מוכשר, התפקידים הציבוריים, ששיאם כראש מועצת זבולון בשתי קדנציות ומעל הכל – הנישואין עם דרורה והקמת משפחה לתפארת.   

במהלך המפגשים, סיפר לי שלמה בעיניים נוצצות מגעגוע, על "גבינת הצמות" שנהגה אימו להכין בילדותו בחלב. החלטתי להפתיע את שלמה, שבאותה עת היה בשלבי מחלה מתקדמים. יצרתי קשר עם מחלבות רבות ברחבי הארץ, בחיפוש אחר גבינה דומה שתזכיר לשלמה את בית אימא. לאחר חיפושים רבים, נענה דוד ממחלבת עברי לאתגר, ואף צילם לבקשתי את אופן ההכנה. שמרתי זאת בסוד וכאשר הבאתי לשלמה את עותקי ספרו מבית הדפוס, צירפתי אליהם את "גבינת הצמות". היש מרגש מזה?

זה מרתק ומרגש, ספרי עוד…

בין מרואייני בשנים האחרונות, אהרון קלפפר ושמואל וכטל, שורדי שואה, שאיבדו רבים מבני משפחתם. לאחר מסכת התלאות שעברו, נתפסו אניות המעפילים בהם עלו על-ידי הבריטים, סמוך לנמל חיפה ויושביהן גורשו למחנות המעצר בקפריסין, שם שהו חודשים ארוכים בשבי הבריטי.

עשרות אלפי מעפילים נתפסו על ידי הבריטים, רגע לפני שכף רגלם דרכה על אדמת הארץ הנכספת. חוסר הרגישות של הבריטים אינו נתפס: כיצד מביאים את שורדי השואה, שעברו את הקשה מכל, למחנות מגודרים, פעם נוספת?     

כאשר נודע לי על מסע בן שבוע לקפריסין, העוסק כולו בחיים במחנות המעצר, חשתי צורך להצטרף, לשמוע ולראות מקרוב את שעברו מרואייניי כמעפילים. מרבית שותפיי למסע, היו ילידי המחנות. התרגשתי מאוד יחד איתם. עם אהרון ושמואל, כמו גם כל לקוחותיי, אני שומרת על קשר עד היום. 

ספרי על פרויקטים נוספים שעשית

בשנת 2016 הפקתי את הספר "שורשיו של שבט בשן – מווילנה ומרוסיה הלבנה – אל מושבות הגליל והעמק", ספר מרתק בן 268 עמודים, המבוסס על עבודת מחקר וניתוח כמות עצומה של מסמכים ישנים. אחד הנושאים שחקרתי לעומק, היה עלייתם של האחים יואל ויוכבד הייבוש, כחלוצים ביישוב חמארה ב', באוקטובר 1919, ובהמשך, השתתפותו של יואל בקרב על הגנת תל-חי, לצד טרומפלדור.  זמן מה לאחר אירוע ההשקה המרגש, יצאנו ליום מרגש בעקבות הספר והתחנות המרכזיות שחצתה המשפחה. הנחלת המורשת המשפחתית של שבט בשן, בהשתתפות הצאצאים, גדולים כקטנים, מרגשת מאוד.   

שמעתי שהפקת תערוכה מעניינת בשכונת בת גלים. תוכלי לספר על כך?

שיטוטיי הרגליים בשכונת בת גלים, האהובה עליי מאוד, הובילו אותי ליזום בשנת 2018 עבודת מחקר על שיכון הבריגדה שהוקם לאחר מלחמת העולם השנייה בשכונה עבור משוחררי הצבא הבריטי. חפרתי בעיתונות ההיסטורית מאותה תקופה ובמסמכים אותנטיים נוספים, לצד ראיונות עם תושבי עבר. במקביל, איתרתי ברחבי הארץ 12 ילדי מאנשי הצבא הבריטי שהתגוררו בשיכון בשנותיו הראשונות, וצילמתי אותם על רקע דירתם בשיכון, אוחזים בתמונת אביהם/אימם במדים מאותה תקופה.

בתערוכה "סיפורו של שיכון הבריגדה – בשבילי עבר והווה", במסגרת פסטיבל "בית גלים", הצגתי את סיפורו של השיכון דרך הסיפור ההיסטורי, תמונת עבר של השיכון שאספתי ממרואייניי, וצילומים עכשוויים שערכתי במהלך העבודה על הפרויקט. התערוכה זכתה להתרגשות רבה בקרב תושבי בת גלים רבים בעבר ובהווה. אנצל את ההזדמנות לצאת בקריאה להתקנת שלט כחול של שימור אתרים בכניסה הראשית לשיכון עם סיפורו ההיסטורי החשוב.  

בתערוכה אחרת, שעסקה בסיפורי עלייה של תושבי קרית אליעזר, הצגתי בפוסטרים מעוצבים את סיפור עלייתה המרתק של אנה שוץ.  

על איזה פרויקט את עובדת כעת?

בימים אלה אני עובדת על תיעוד סיפורה של ברוריה, אישה מקסימה בת 90. במהלך הראיונות, החלטתי לחקור לעומק את סיפורו של דודה אפרים, עובד רכבת המנדט שנרצח בשנת 1938. איתרתי את פרטיה של אשתו, לה היה נשוי זמן קצר, פרטים שלא היו ידועים למשפחה ובעקבות זאת יצרתי קשר בשבוע שעבר עם בת אחותה וכמובן, ההתרגשות רבה.  

שיתוף פעולה פורה עם מתנדבי עמותת "לתת פנים" יניב בקרוב הוספת פרטים רבים בדף היזכור לזכרו של אפרים באתר משרד הביטחון. בד בבד, קישרתי את המשפחה עם הגנאולוג אביעד בן יצחק, לצורך העמקת מחקר שורשי המשפחה, במקביל לעבודתי על הספר.

מדובר בעבודת נמלים. ומה את עושה להנאתך?

למעשה, בחרתי עבודה שהיא אהבה גדולה לשליחות החשובה, בהערכה עצומה שאני רוחשת לבני הדור המדהים הזה. כך שכל רגע בתהליך, הוא הנאה עבורי, תחושה של זכות גדולה. אני אוהבת מאוד לצאת לטייל בטבע, "לנקות" את הראש וליהנות מיופיו, לצלם, להתרגש מכל פרח וציפור, מכחול של ים וירוק של צמחיה, בחיפה עירי היפה.       

מהי המלצתך לבני הדור הוותיק בתקופת הסגר?

התחלתם לכתוב יומן זיכרונות ונתקעתם באמצע?
זה הזמן להוציאו מהמגירה. קחו מחברת ותתחילו לרשום בה, פיסות זיכרון קטנות. זו תהיה התחלה נפלאה לעריכתם בהמשך, כספר.

זה הזמן לחפש תמונות ישנות ממקום מחבואן במגירות עלומות ולכתוב בגבן  זיהוי המופיעים בהן, כמובן בעט רך שלא יחרוץ את התמונה. בבוא העת, ייסרקו למשמרת.

מציעה עזרתי המקצועית גם בתקופה זו לייעוץ במיון וארגון החומרים, בכתיבה וראיונות טלפונים.   

משפט לסיכום?

לכל אחד יש סיפור. חשוב לתעד אותו, ויפה שעה אחת קודם, להשאיר חותם, לשמר את המורשת המשפחתית, זוהי מתנה ערכית וחשובה לדורות הבאים.

אל תגידו: חבל שהחמצנו…