סיפור אמיתי
"שלום קוראים לי משה, אתה רוצה קלמנטינה ?"
יד גרומה ורזה הושיטה לי קלמנטינה שראתה ימים טובים יותר, מעליה ראש עגול עם עור צמוד גולגולת ללא סימני בשר כמעט, קוצי שיער בקרקפתו ועיניו עצומות למחצה כאילו בוחנות אותך במן סקרנות חסרת סבלנות. הזכירו לי מיצמוץ של עכבר משום מה ובמרכז התמונה הזאת אף שפיצי דק וארוך ההופך אותה למראה גרוטסקי בל ישכח.
"תודה", אמרתי ולקחתי את הקלמנטינה "נראה לי שאתה איש טוב משה, לילה טוב".
שכני לחדר בבית החולים נראה לי קצת מוזר משהו.. אבל איך אמא שלי היתה אומרת: "מה שאתה רואה אצל אחרים אחרים רואים אצלך". גירשתי את כל המחשבות הסטתי וסגרתי את הוילון המפריד בין המיטות ונרדמתי לשנת ישרים…כך לפחות חשבתי…
באמצע הלילה שמעתי רעש מוזר במסדרונות של הקומה. לא קמתי לראות מה סיבת הרעש, אלא כיסיתי ראשי בשמיכה וניסיתי לחזור לשנתי והנה… עגלת סופר נכנסת באמצע הלילה חולפת בסערה על פני החדר ישר למיטה של משה מאחורי הוילון. משה, עם כתונת הלילה, נבלע בעגלה ונראה כמו רוח רפאים הדוחפת עגלה כשהיא רואה ואיננה נראית!!
המשכתי לישון כאילו לא ראיתי ולא שמעתי דבר.
בבוקר למחרת משה איננו בחדר?! צחצחתי שיניים, התגלחתי ואכלתי ארוחת בוקר והנה… מופיע משה ! הפעם רכוב על כסא גלגלים, שאחד מהם חורק ומעצבן את האוזניים לכל מי ששומע. "מה אתה אוכל את הזבל הזה", אמר משה, "סמוך עלי אני כבר אביא לך אוכל נורמלי". כך הדמות הרזה הקטנה השקופה למחצה… " לא, תודה משה… לי טעים האוכל של בית החולים", השבת.
כל היום הסתובב כך משה בבית החולים, על כיסא הגלגלים שפילח בכניסה למיון, שחריקותיו נשמעו למרחוק וכבר יכולת לנחש באיזו קומה הוא מסתובב. מתחמק מביקורי רופאים, ממתן בדיקות דם יומיות וצורח ומשפיל כל מנקה שמגיעה לשטוף רצפה ליד ומתחת למיטתו עד שהיא בורחת ביללה משלה.
מגיע אלי רופא צעיר לשאול מה שלומי ולבדוק אותי, בכל זאת הגעתי לכאן…
שאלתי אותו "מה עם משה ? איך זה שהוא כל כך סובל ולא בודקים אותו ?" הרופא חייך במבוכה ולא ענה ,יצא מן החדר ונכנסה האחות הראשית והאחות ממשמרת הלילה.
אני שומע מעבר לוילון "נו מה יהיה?" שואלת האחות ראשית…"הוא מתחמק צורח וככה זה תמיד כשהוא מגיע" . "מי הביא אותו הפעם ?" "כמו בפעם הקודמת… מאסף לילה מצא אותו על המדרכה בצומת הקרובה".
"יש לו משפחה?" "אני לא יודעת הוא לא הסכים לנדב פרטים…" כך שוחחו שתי האחיות ויצאו מהחדר.
משה חזר, החנה את מרכבתו בניצב למיטה "אני רואה שלא אכלת את הקלמנטינה היא לא טובה מספיק בשבילך?"
"יש לי צרבת משה אבל אני שומר אותה למחר, יש לי שוקולד ללא סוכר מעניין אותך משה ?" משה לקח את השוקולד החביא אותו אי שם מאחורי הוילון ,פנה אלי וסיפר "אני חולה במחלה קשה מאד הם לא יודעים לטפל בי אני אתקשר לבן שלי שיבוא ויקח אותי מכאן".
שבוע ימים ניסה משה ליצור קשר עם בנו ועם אחרים מבלי לפרט מה ומי הם כשהוא עושה זאת כמובן לידי בטלפון שלי….
בכל הזמן הזה הוא נמלט מביקורות, צורח על מנקות ושועט בעגלתו, מרכבתו החורקת, במסדרונות. הוא תמיד ממהר ואתה שומע את תיפוף רגליו הרצות בישיבה על כיסא הגלגלים כדי להאיץ את הנסיעה ומהסיבה שידיו חלשות, בכל גיחה כזאת הוא לובש ג'אקט מהוה מעל כתונת בית החולים וחוזר כשכיסיו מלאים. באחת הפעמים הוצאתי שטר של חמישים ש"ח מארנקי הושטתי לו וביקשתי שיקנה לי בסיוריו בקבוק דאייט ספרייט קר ושיקנה גם לעצמו משקה על חשבוני.
ביום החמישי בלילה הגיעו אנשים לפנות את מיטלטליו של משה, כולם היו לבושים בבגדים משומשים וזולים. הייתי יכול להישבע שראיתי אותם בסרט או בציורים של ספרי דיקנס… הם לקחו שתי מזוודות מתחת למיטה של משה שתקו והלכו .. משה הגיע בעקבותיהם, כולו קורן ומעלה על פניו משהו שאמור היה להיראות חיוך "אתה רואה? הבן שלי מהנדס, הגיע מנתניה לשחרר אותי ולקחת אותי אליו".
הבן הגיע מנתניה חתם על טפסים וחזר הביתה. משה ארז מה שנשאר בשתי שקיות זבל שחורות והלך… הלך בעקבות המזוודות.
בכל לילה אוספים חיפאים טובים בניידת שיטור עירונית ואמבולאנס עם פרמדיק צמוד, "עכברי רחוב", שנרדמו על המדרכה, אם משכרות, אם מסמים, או מסתם עייפות. חלקם גם פצועים מקטטות וזקוקים לטיפול רפואי ובכל מקרה לא יישארו על המדרכה ויפונו לכל מיני מוסדות בחיפה, על בסיס מיטה או מזרון פנויים. חלקם גם יגיע לבתי החולים. "עכברי רחוב" אלה חייבים מילוט כי גם "חתולי רחוב" מסתובבים בלילות ורודפים אותם ללא רחם.
חלק מהם נשאר "עכבר רחוב" לנצח….
מוקדש לאנשי הרווחה בעירית חיפה.
לארגוני המתנדבים הרבים המצילים חיים מידי לילה.
לא ניתן להגיב