כוננות עליונה בארץ וכל העם גויס. מולנו ערוכים צבאות מצרים, ירדן וסוריה וחלק מצבא עיראק. להקת "הגשש-החיוור" הפסיקה להופיע בפני הקהל הרחב והתחילה להציג בפני הכוחות המגויסים, בבסיסי חיל-האוויר ומול יחידות שדה וכוחות קרקע שונים. מלחמת "ששת-הימים" החלה.
עם פרוץ הקרבות, נפגשנו במשרדו של פשנל, האמרגן ובשני כלי רכב אזרחיים שגויסו יחד עם בעליהן, יצאנו לדרך במטרה להגיע לאל-עריש. ג'יפ משטרה צבאית, שעצרנו על מנת לברר את המסלול, המליץ לנו להיכנס דרך כרם-שלום ומשם להמשיך ישירות לאל-עריש, כדי לדלג על עזה. מסלול זה היה גם מסלול כניסת הכוחות שלנו וגם שימש כנתיב להעברת אספקה ללוחמים.
הדרך לא דרך אך הרכבים התקדמו בקלות עד שהחול הפך טובעני. פה ושם מפוזרים פחים מחוררים למניעת שקיעת הרכב ושימשו את הכוחות שעברו כאן. רק כששקענו בחול הבנו שהמסלול לא כל כך פשוט כפי שנראה בתחילה. לא הייתה נפש חיה בטווח עין. כלי הנשק שלנו היו מצלמת חובבים עם פילם וכלי-נגינה.
בדיחות עפו לכל עבר, כולם דחפו וצחקו, הצטלמו ודחפו ושוב צחקו. לאט לאט פסק הצחוק. אף אחד אינו מתבדח. כולם השתתקו. הפחות אמיצים כבר חששו ומחשבות שונות ומשונות החלו לחלוף. כמה שעות עברו ובנתיב האספקה של צה"ל לא עבר אף אחד. ישנן רק שתי אפשרויות ושתיהן קטלניות עבורנו. הראשונה הבלתי אפשרית שצה"ל מובס ושום אספקה אינה עוברת, או שחיילינו שעטו קדימה והאספקה מגיעה בדרכים אחרות. כך או כך מצבינו מחמיר מרגע לרגע. לא היה אוכל, לא שתייה, לא נשק ולא כל אפשרות תקשורת. אפילו מפה לא הייתה. שלושת הגששים, פשנל, התזמורת ושני הנהגים לא יודעים היכן אנו ממוקמים.
האם אפשר לדמיין סיטואציה כזו? מלחמה. קבוצת אנשים תקועה במדבר באזורי קרבות, ללא ציוד ובקושי יודעים היכן הצפון. השעות חולפות והפחד לא מחלחל פנימה, הוא פשוט מכרסם כל חלקה טובה בגוף, מאין יבוא עזרנו?
ואז….. פשוט כמו באגדות…..פטה-מורגנה.
עננת חול מתקרבת מרחוק. לא ידענו אם לפחד או לשמוח, להסתתר או לנפנף בידיים. אולי כדאי ליפול בשבי רק לא למות מצמא.
מבעד לחול התחלנו להבחין במשאית גדולה, משאית מצרית. התחלנו לנופף בידינו כמו משוגעים. הבנתי שאמי לא תוכל להביא לי סנדוויצ'ים ואצטרך להסתפק במאכליו של שף הכלא המצרי. אני אוהב את המטבח המצרי כך ש… הנהג הבחין בנו, שינה כיוון בפתאומיות והתקרב אלינו.
אין אפשרות לסגת ואין מחבוא להסתתר. אנחנו במדבר המשתרע מאופק לאופק. פניו לשלום או לקחת שבויים? אם יענו אותי ודאי אשבר ואגלה את הרפרטואר של התוכנית ולא אחסיר פרט. אין כל סיבה שיעקרו את ציפורני בשל מפרט כזה.
המשאית, שלל מצרי, נעצרה לידינו ומתוכה קופץ קצין ישראלי צעיר שנבהל מהחיבוקים שלנו. הקצין הבהיר שהנתיב הזה נסגר ואין מעבר כלי רכב באזור. הוא עבר ממש במקרה וראה את נפנופי הידיים.
אני מנסה לחשוב מה היה קורה אם… ואין לי תשובה. קשרנו רכב אחד למשאית השלל וכך נסענו שמונה ק"מ עד הכביש ואחר-כך חזר לקחת את הרכב השני.
פשה (אברהם דשא פשנל), ניגש לקצין והודיע לו חגיגית שהוא מעניק לו הזמנה זוגית לכל ההצגות שיפיק, לכל חייו ואני עוד זוכר, לאחר זמן, את הקצין עם בת זוגו מבלה באחת ההצגות שלנו. חינם?…..יתכן….
האם הכתבה עניינה אותך?