החודש האחרון בסוריה סימן רגע שלא נראה כאן עשרות שנים: משפטו של עאטף נג'יב ,תת-אלוף לשעבר בצבא הסורי, מי שעמד בראש מינהל הביטחון הפוליטי במחוז דרעא וקרוב משפחתו של הנשיא המודח בשאר אלאסד, נפתח השבוע, לצד מעצרו של אמג׳ד יוסף, קצין מודיעין צבאי לשעבר, הקשור לטבח תדאמון.
שני האירועים הללו אינם רק התפתחויות משפטיות. הם פותחים מחדש את הדיון במנגנון שלם שפעל לאורך עשרות שנים, מנגנון של שליטה, פחד ודיכוי. מערכת שפעלה לא בשוליים, אלא בלב המדינה.
נג׳יב מזוהה עם אחד הרגעים המכוננים של תחילת המהפכה הסורית בשנת 2011. נערים בדרעא כתבו סיסמאות נגד המשטר על קירות בית ספר, מחאה בסיסית, כמעט ילדותית. התגובה הייתה חריפה: מעצר, חקירות קשות ולפי עדויות רבות, גם עינויים. כאשר משפחותיהם דרשו את שחרורם, הן נתקלו בהתייחסות מזלזלת וכוחנית מצד המערכת. הרגע הזה הפך לנקודת התלקחות שהובילה לגל מחאה רחב.
במקביל, אמג׳ד יוסף הפך לסמל של שלב אחר, השלב שבו הדיכוי הפך לשגרה. בטבח תדאמון, שתועד והופץ, נראים אזרחים מובלים ונורים. התיעוד הזה לא רק זעזע, הוא חשף באופן ישיר כיצד פעלו מנגנוני הביטחון בשטח.
שני הסיפורים הללו אינם חריגים. הם מייצגים מערכת.
כדי להבין אותה, צריך לחזור אחורה.
ב־8 בדצמבר 2024 קרס משטר אסד לאחר יותר מחמישה עשורים של שלטון, שושלת שהחלה עם חאפז אל־אסד בשנת 1970 ונמשכה תחת בנו, בשאר. הקריסה הזו פתחה לראשונה אפשרות לבחון לעומק את המנגנון שהחזיק את המשטר לאורך זמן.
חאפז אל־אסד בנה את הבסיס: מדינת מוח׳אבראת.
לא מדובר בגוף ביטחוני אחד, אלא ברשת שלמה: המודיעין הצבאי, המודיעין האווירי, ביטחון המדינה והביטחון הפוליטי, שלכל אחד מהם סמכויות כמעט בלתי מוגבלות. הם לא רק פיקחו על האזרחים, אלא גם זה על זה, מתוך תפיסה שמניעת ריכוז כוח היא הדרך להבטיח שליטה.
כך נוצרה מציאות של פחד מתמשך. לא רק פחד מהשלטון, אלא גם מהסביבה: מי מדווח, מי מקשיב, ומי עלול להפוך שיחה פשוטה לבעיה ביטחונית. הפחד הפך לכלי שלטוני.
אחד המאפיינים המרכזיים של המערכת היה האופן שבו שלטה בחיי היומיום. לא היה מדובר רק במעצרים או חקירות, אלא בפיקוח מתמשך על האזרחים: פתיחת חנות, קבלה לעבודה, לימודים באוניברסיטה, לעיתים דרשו “אישור ביטחוני”. במסגדים, באוניברסיטאות ובמקומות עבודה פעלו מנגנוני מעקב בלתי רשמיים, ולעיתים גם אזרחים רגילים גויסו למסירת מידע. במציאות כזו, אנשים לא ידעו מי מדווח על מי, שכנים, קולגות ולעיתים אפילו קרובי משפחה. כך נוצרה מערכת שבה הפחד לא הוטל רק מלמעלה, אלא חלחל לכל שכבות החברה, והפך לחלק בלתי נפרד מהחיים עצמם.
תחת בשאר אל־אסד, המערכת הזו לא נעלמה, היא השתנתה. תחילה תוך יצירת מראית עין של פתיחות, ובהמשך, בעיקר לאחר 2011, באמצעות שימוש גובר בכוח. לצד המוח׳אבראת פעלו יחידות צבאיות, מיליציות ורשתות של שליטה כלכלית.
זה לא היה רק שלטון. זו הייתה מערכת.
דווקא כאן עולה ההשוואה ההיסטורית.
ברומניה של ניקולאי צ׳אושסקו פעלה הסקוריטטה – מערכת ביטחון שחדרה לכל שכבות החברה, פיקחה, הפחידה ושמרה על שליטה. גם שם, במשך שנים, נדמה היה שהמערכת יציבה ובלתי ניתנת לערעור.
אבל גם שם, לפני הקריסה, הופיעו סדקים, חשיפות, ניסיונות להרחיק אחריות ולעיתים העמדת דמויות מתוך המערכת עצמה.
הדפוס הזה אינו ייחודי לרומניה והוא חוזר גם כאן.
משטר אסד קרס, אך האירועים של החודש האחרון מראים שההתמודדות עם מה שהתרחש בתוכו רק מתחילה. העובדה שדמויות מתוך המנגנון נדרשות כיום לתת דין וחשבון משנה את נקודת המבט.
העובדה שמשטר כזה התקיים עד 2024 מזכירה שמודלים של שליטה באמצעות פחד אינם שייכים רק לעבר. הם יכולים להתקיים גם במאה ה־21.
אבל גם הם אינם נצחיים.
כעת, השאלה איננה רק כיצד מפרקים מנגנון כזה, אלא כיצד בונים מציאות אחרת במקומו. השלטון החדש כבר החל בצעדים ראשונים לפירוק חלקים מהמנגנון הישן, ובמובנים רבים חלק ממוסדות הדיכוי הפכו כבר להיסטוריה. עם זאת, מדובר בתהליך ארוך ומורכב: סוריה אינה נבנית מחדש ביום אחד. משפחת אסד שלטה עשרות שנים, ולכן גם בנייתה מחדש של המדינה תיקח זמן.
ובכל זאת, כבר ניתן לזהות שינוי מסוים בזירה הבינלאומית. מדינות מערביות, ובהן ארצות הברית ומדינות באירופה, החלו לבחון מחדש את יחסיהן עם השלטון החדש, שינוי זהיר, אך כזה שמעיד כי גם מבחוץ מזהים מציאות שונה מזו שהתקיימה תחת חאפז ובשאר אל־אסד.
ייתכן שדווקא הרגע הזה מאפשר בחינה מחודשת של נרטיבים שהכתיבו את המציאות במשך עשרות שנים. שלטון חדש, אם יבחר בכך, יכול לנסות לפרק לא רק את מנגנוני הפחד, אלא גם לשנות את תפיסת העולם שעמדה מאחוריהם.
ובתוך זה עולה גם שאלה רחבה יותר, לא רק עבור סוריה, אלא גם עבור האזור כולו, וישראל בתוכו.
שלום איננו מושג תיאורטי בלבד. הוא תוצאה של בחירה ושל אינטרסים. עבור ישראל, מציאות של סוריה יציבה, מתפקדת ופחות נשענת על מנגנוני דיכוי, היא אינטרס ביטחוני מובהק, לא פחות ממדיני. גבול צפוני שקט אינו נבנה רק מכוח, אלא גם משינוי מציאות בצד השני.
אם סוריה אכן תבחר במסלול של שיקום ופתיחות, ייתכן שגם שאלת היחסים עם ישראל תעלה מחדש, לא מתוך אשליות, אלא מתוך הבנה מפוכחת של מציאות אזורית משתנה.
זה לא יקרה מחר. אבל אחרי עשרות שנים של פחד, עצם העובדה שאפשר בכלל לדבר על שינוי, ועל אפשרות אחרת, היא כבר לא עניין תיאורטי. זו התחלה של מציאות חדשה, שגם ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להתעלם ממנה.
הכותב: מוחמד עוסמאן – פעיל פוליטי וחברתי ועיתונאי עצמאי, לשעבר יועץ בכנסת מטעם מפלגת רע״ם