בעיצומה של מערכה אזורית מול איראן, ישראל ניצבת בפני צומת אסטרטגי. במשך שנים נוהל העימות מול חיזבאללה באמצעות תקיפות מדודות והרתעה מתוחזקת. אלא שניהול איום איננו תחליף לעיצוב מציאות. אם כבר משתנים תנאי המשחק האזוריים, יש לבחון לא רק את שאלת העוצמה, אלא גם את שאלת המבנה המדיני שיבוא לאחריה.
הדיון על הכרעה בצפון נוטה להתמקד בשאלה הצבאית, כמה עוצמה, כמה זמן, איזה מחיר. אך השאלה החשובה לא פחות היא מה יקרה ביום שאחרי. היסטוריה אזורית מלמדת כי פירוק יכולת צבאית ללא יצירת חלופה מדינתית יציבה, מייצר ואקום. ואקום כזה עלול להתמלא בכוחות קיצוניים אף יותר. לכן, אם ישראל בוחרת לשנות מציאות בצפון, עליה לעשות זאת כחלק ממהלך רחב יותר, לא רק מול חיזבאללה, אלא מול מדינת לבנון עצמה וארה"ב.
לבנון אינה זהה לחיזבאללה. יש בה הנהגה, צבא לאומי, מוסדות מדינה ואוכלוסייה רחבה שאינה מעוניינת בהפיכת המדינה לזירת שלוחות איראניות. חיזבאללה חזק משום שהמדינה הלבנונית חלשה. אך דווקא חולשה זו יוצרת גם פתח, אינטרס לבנוני מובהק לייצוב, לשיקום כלכלי ולהפחתת הסיכון לעימות הרסני נוסף.
מהלך אסטרטגי נכון חייב לשלב שלושה רבדים:
הרובד הצבאי: חייב להיות מהלך עומק ולא פעולת תגמול. אין מדובר בעוד סבב אש, שמטרתו לשדר מסר, אלא במהלך שיטתי לפירוק עמודי התווך של האיום, מערכי הרקטות והטילים לטווחים השונים, תשתיות הדיוק, מערכות הפיקוד והשליטה, שרשראות האספקה וההתעצמות ותשתיות ההסתרה והשרידות. היעד איננו ספירת יעדים שהושמדו, אלא שלילת יכולת מערכתית.
הרובד האזרחי: כל שינוי צבאי חייב להיות מגובה במנגנון אזרחי שמייצר יציבות ולא מאפשר חזרה אוטומטית לנקודת האפס. השיקום בדרום לבנון צריך להיות ממוקד, מפוקח ומותנה בפירוק תשתיות לחימה ובהעברת שליטה מלאה למוסדות המדינה הלבנונית. לא עוד שיקום נטול תנאים שמממן בעקיפין את הסבב הבא, אלא מודל ברור, השקעות, תשתיות וסיוע בינלאומי תמורת ריבונות מדינתית בפועל.
הרובד המדיני: יש לעצב מסגרת אזורית ברורה ליום שאחרי, ערבויות ביטחוניות חד משמעיות, מנגנון פיקוח בינלאומי אפקטיבי בעל סמכויות אכיפה והגדרה מפורשת של קווים אדומים חדשים. כל ניסיון להתעצמות צבאית בדרום לבנון חייב להיחשב כהפרת ריבונות של מדינת לבנון, לא כמעשה של ארגון טרור. האחריות צריכה להיות מדינתית והתגובה בהתאם. ללא מסגרת אזורית מחייבת, כל הישג צבאי יתפוגג ולא יהיה ניתן לעגן שינוי אמיתי לאורך זמן.
יתרה מכך, יש לזכור את ליבת הדיון, תושבי הצפון בישראל. ביטחון איננו רק היעדר ירי. הוא תחושת יציבות ארוכת טווח. הוא השקעות שחוזרות, עסקים שנפתחים, משפחות שבוחרות להישאר. כאשר המדינה מבהירה כי יעדה הוא יצירת תנאים חדשים ולא רק ניהול מתיחות, היא מחזקת את האמון בין המרכז לגבול.
בסופו של דבר, ישראל חייבת להגדיר יעד אסטרטגי שלם וברור. הכרעה צבאית ללא מסגרת אזרחית ומדינית תוליד סבב נוסף והימנעות מהכרעה תעמיק את השחיקה. אם נפתח חלון הזדמנות אזורי, ישראל חייבת לנצל אותו כדי לעצב מציאות חדשה בצפון, כזו שמחזירה ביטחון אמיתי לתושבים ומעגנת אחריות מדינתית ברורה בצד השני. לא עוד ניהול איום, אלא סיום שיטתי שלו.