מחלקת אבדות • הפטנט ללא רישום – בר שימוש לכל חקיין

מקומות הומים אדם מכינים עצמם לחפצים שנעלמו בלי השאר עקבות כאילו בלעתם האדמה. הדברים אמורים למקרים בהם נמצא המוצא הישר, המחפש להחזיר חפץ שלא נודע מקומו ולא נודעו עקבותיו. לשם כך נוצרו מחלקות המרכזות חפצים שיצאו לטמיון, חלפו ועברו מן העולם.

יש דברים שנוח לאבדם, דברים שהיו ואינם כלא היו. לשם כך אנו זקוקים לשניים. הראשון הוא המוצא הישר, הטורח לקחת דבר שלא היה ולא נברא ולהביאו אל מחלקת האבדות. השני לו אנו זקוקים זה מאבד נאיבי, בעל אמונה שבמקום לקונן על אבדתו יטריח עצמו לחיפושים, יגיע למקום המיוחד ובעזרת סימן או שניים יזכה במיטלטליו חזרה.

ישנם חפצים השוכבים על המדפים ומחכים לבעלים האהוב, שיגלה קצת געגועים ויבוא לדרשם. אחת לתקופה עורכים ניקוי מדפים כללי וכל משרד, על פי חוקיו עורך מכירה פומבית שהכנסותיה קודש ותרומה לנזקקים, ויש התורמים הכל למוסד שיערוך בעצמו את מכירת האבודים, שתניב כמה פרוטות לשיקומו של אותו מוסד. לעיתים נדירות זורם הכסף לכיס פרטי, שעם השנים הופך לשק קטן.

כשבית-המקדש עמד על תילו, היו בני-ישראל עולים לרגל בפסח, שבועות וסוכות, מידי שנה. שם היו מכריזים על "אבן הטועים", כמרכז של כל האבדות. מי שמצא או איבד, ידע לאן לגשת, לתת סימנים ולקבל את אבדתו. הנושא רב-חשיבות ונידון גם בתנ"ך:

"לא תראה את שור אחיך או את שֵיו, נידחים, והתעלמת, מהם: השב תשיבם לאחיך". (ספר דברים פרק כ"ב.)

סיפורינו מתרחש לו בתקופה קדומה של מדינה בחיתוליה, כשהשחיתות בחיתוליה וגאוני ביצוע השחיתות אף הם מסתובבים עם חיתולי בד שהושרו ברותחין לחיטוי ולשימוש רב-פעמי. כל מה שנראה לעין מתורגם מידית, לצרכי היום יום. כיצד אפשר להפיק את מירב התועלת ללא השקעת משאבים כלל. מוח המסוגל להפיק תועלת כזו יוכל אף לנהל את מדינתנו הצעירה ולנצל את כישוריו המבורכים, קודם כל לטובת עניי עירו שהם חבריו, אשתו וילדיו.

בורא עולם ברא כל-מיני יצורים הגדלים תחת כנפיו. אנחנו קבוצת נערים כזו, המבלה את ימי השבת החמים בחוף הכרמל, שבמבואותיה הדרומיים של העיר חיפה.

המזגנים היו נחלתם של יחידי סגולה וכאלה לא היו כלל בנמצא, מה שהביא את בני-ישראל, כן, הצאצאים של חוצי המדבר, לחוף הכרמל, לשובב נפש בבריזה המשובחת המגיעה הישר מחו"ל, המוצר היחידי הפטור ממכס, בינתיים. תפקידה לצנן את המוח והנפש הקודחים מהשרב. השערות הזעירות בכניסה לנחיריים, נחרכות עם כל נשימה, כשמאן-דהו מכריז בלב ליבו של החמסין, שחפצה נפשו במזגן, כוונתו אני הולך לצנן גופי בחוף הים. במידה ונפלה ההחלטה ביום שבת קודש, כל הדרכים מובילות לחוף הכרמל.

האחים שמש המציאו פטנטים רבים ששדרגו את רמת החיים שלנו, קבוצת הנערים, שאף אנו הגענו לחוף בדרך קבע. מיזוג וצינון לא עניינו אותנו כלל, אך עלמות החן, שדמן מהביל מהחום, היו מושא תשוקותינו עד שבסופו של יום הוכרענו אף אנו על-ידי קרני השמש, שבמשך מחצית היממה מחממת אותנו על אש גבוהה, ללא הפסקת אוכל קטנה. העור על הכתפיים מתחיל להתפצפץ והאף נותר ללא עור כלל.

אהרון ואבי, שני האחים הממציאים, לא השכילו לנצל את כישורי ההישרדות שלהם בבגרותם והפכו להיות אזרחים מן השורה.

אבי, האח הצעיר, הגיע לחוף לבוש, אויה לעיניים, בחולצה בלויה העשויה להוריד מרמתה של הקבוצה כולה. אהרון חשב על פתרון הבעיה הנעוץ אי-שם בגיאומטריה תלת-ממדית, במרחב האין-סופי ומצא את שחיפש.

מחלקת האבדות של חוף הכרמל מאוישת בתורנות במשך כל שעות היום. עובדים רבים משרתים את הרוחצים והמקום השנוא עליהם הוא בין המיטלטלין האבודים שעל המדפים. איזהו השוטה? זה המאבד כל מה שנותנים לו. כך מתייחסים התורנים לדורשי האבדה.

אהרון נכנס לדוכן, עוטה על פניו ארשת דאגה ובקול שעל סף בכי מבקש אחר חולצתו שאבדה. התורן חד-העין מבשר לאהרון, בנימת ניצחון, שהאבדה נמצאת פשוט על גופו. אהרון לא יתבלבל מזוטות כאלה ובוכה: "החולצה שהבאתי להחלפה". העובד מעלעל בעיתון משומש בעל דפי כרומו יוקרתיים ובהם תמונות המצולמות במצלמות עתירות עוצמה ובחדות גבוהה, בחורות צעירות, בשלבים שונים של התערטלות. חלק מהן עירומות כליל כי הצלם איחר לעבודתו והגיע לשלב השלכת הפריט האחרון מעל גופן. כולן צולמו ב'הפתעה' גמורה, כמובן. גם החיוך הכפוי בשנייה האחרונה לא נשכח. הפסקת ההתבוננות, גובלת בהטרדה ומוציאה אותו משלוותו או שגילה בין הכוכבות את אחותו הצעירה שעשתה הסבה מלימודי הגיאוגרפיה של אגן הים התיכון בימי גילגמש השלישי, שהיה גוזל מנתיניו את זכות הלילה הראשון עם נשותיהם ועל כך יצא קצפם. 'השלישי' הזה היה בחור נחמד ונבון.

אהרון הוכנס פנימה להתבונן באינוונטר, לבחור בין הנדרשים ואז לעמוד למבחן סימני הזיהוי. בעצב רב הוא מודיע על כניעה ובדמעות שליש עוזב את המקום ללא חולצה אך עמוס בנתונים.

עכשיו צריך להמתין שהתורן יסיים את החוברת, סיבוב שמיני ואז אבי, האח הצעיר נכנס ויורה את נתוני אבדתו: "שלום, ברוב טיפשותי הנחתי דבר שלא במקומו ואבוי, הלך לאבדון. כדורגל שחור שכתוב עליו יוסי וחולצה צהובה שנוצרה במפעלי 'אתא', להם אני זקוק חיש מהר, פן תמרוט אמי את אוזני כעונש על ערנותי הכושלת. תודה!"

אוצֵר הארכיב, מרים עיניים מעל ישבן כרומו של מיס ינואר 1937, (כן, כבר אז היו ישבנים.) מתבונן באבי הכחוש ובדמעה גלמודה הזולגת אט מעין שמאל לעבר סנטרו, ומהנהן בראשו. לא עברו דקותיים ואבי יוצא, ללא מבחן סימני הזיהוי, כשחולצה חדשה מפארת את גופו וכדורגל חדש ותיקני, שישמש אותנו בין השיטוטים.

כך פעלה השיטה, כשהבכיין מלקט סימני זיהוי ואחיו אוסף מוצרים ללא קושי.

על-פי הרמב"ם, אין חובה להשיב אבדה במידה והמאבד הוא אפיקורס-מחלל שבת בפרהסיה.

רק כשקראתי את הרמב"ם נרגעו רגשות האשם. הרי כל המאבדים שמחפציהם נהנינו כל-כך, הם חוטאים ומחללי שבת שהתקבצו ובאו לים והחוק של "אבן הטועים" לא חל עליהם.