במשך שנים הצפון לא חי בשלווה, אבל כן בתוך מסגרת יציבה. חיזבאללה היה ונשאר איום, אך כזה שמנוהל בתוך כללים לא רשמיים של הרתעה. לא היה ביטחון מלא, אך הייתה הבנה שיש קווים אדומים. מדינה יכולה לחיות עם איום, כל עוד הוא תחום. היא לא יכולה לחיות עם איום מתפשט.
נקודת השבר הראשונה לא הייתה צבאית, היא הייתה מדינית. ישראל חדלה לנהל מדיניות מול לבנון כמדינה. במקום לדחוף מהלכים אזוריים, לייצר לחץ בינלאומי ולדרוש אחריות מריבון, היא צמצמה את הסיפור לארגון אחד. חיזבאללה הפך לשחקן היחיד ולבנון נמחקה מהשיח. זה היה רגע אסטרטגי מסוכן, ברגע שמדינה אינה נדרשת לריבונות, מישהו אחר מרים אותה מהרצפה וחיזבאללה לא רק הרים, הוא תפס. מכאן, ההתעצמות שלו לא הייתה אירוע ביטחוני נקודתי, אלא תהליך מדיני של השתלטות בפועל. לא הייתה פה התפוצצות, אלא בנייה שקטה של כוח. ובזמן הזה ישראל הגיבה, אך לא הובילה. סיכולים, תקיפות, מסרים, הכול נכנס לניהול שוטף. שום דבר לא הפך לאסטרטגיה.
איראן תמיד הייתה שם, לא כאירוע, אלא כתהליך. לא בכיבוש, אלא בזחילה. היא זיהתה את הוואקום המדיני והפכה אותו לנכס. בעוד ישראל עסקה בטקטיקה, טהראן בנתה עתיד. לא במכת בזק, אלא בהטיה מתמדת של המציאות. כך, בעוד מדברים על ביטחון, נוצרה קריסה אזרחית. ואז הגיע שלב השחיקה. לא באמצעות פגיעת טיל אחת, אלא בעייפות אזרחית. הגבול חדל להיות אזור מגורים והפך לזירת הישרדות. משפחות נדדו, צעירים עזבו, עסקים נעלמו. לא מתוך פאניקה, אלא מתוך ייאוש. כאשר אין תחושת עתיד, השאלה כבר איננה האם מסוכן כאן? אלא, למה להישאר?
כאן מגיע גם השלב שבו האשליה הביטחונית מתנפצת. חיסול עוד בכיר, חשוב ככל שיהיה, אינו משנה את התמונה. חיסול הרמטכ״ל של חיזבאללה אינו פריצת דרך, אלא סיבוב נוסף באותו גלגל. לארגונים בנויים כמו מדינה מחתרתית יש תמיד רציפות. סגן יחליף את מפקדו, התשתית תישאר והארגון ימשיך. חיסולים יוצרים כותרות, לא יציבות. אין כאן זלזול במבצעיות. ההפך, צה"ל מבצע היטב. אבל מבצעיות שאינה מחוברת ליעד מדיני, הופכת לטיפול סימפטומטי, יוצרים פגיעה, לא שינוי. יוצרים הרתעה, לא מציאות חדשה.
היום, במיוחד אחרי ה-7 באוקטובר, האיום איננו רק מעבר לגדר. הוא בתוך חיי היומיום. הוא בהחלטות אם לפתוח עסק, אם להירשם לבית ספר, אם לקחת משכנתא, אם להישאר. זו לא חזית, זו הגירה שקטה. זו הנקודה הבלתי נוחה באמת. הצבא חזק, המודיעין מדויק, היכולת קיימת, אבל בהיעדר מדיניות חוץ, כל אלה מתוחזקים לשימור בעיה, לא לפתרון שלה. הצפון לא הופקר בירי. הוא הופקר בהיעדר חזון. הוא לא ננטש בגלל חיזבאללה בלבד. הוא ננטש משום שלישראל אין מדיניות מול לבנון וכשאין מדיניות, מגיעה מלחמה. לא כי רוצים בה, אלא כי לא מנעו אותה. האם סוף סוף נחליט לנהל מדינה ולא רק לנהל לחימה?
ואולי השאלה החשובה מכולן היא למה אין בישראל New North בדומה ל- New Gaza. איך ייתכן שמדינה שמדברת גבוהה גבוהה על ביטחון לאומי, לא מציבה במקביל חזון אזרחי לצפון? איפה התוכנית הלאומית שמחברת ביטחון עם התיישבות, חוסן עם כלכלה, גבול עם עתיד? הממשלה מוכרחה לפעול בשני מסלולים במקביל, ללחוץ מדינית על לבנון, ולבנות אזרחית את הצפון. לא להסתפק בטלאי תקציבי, אלא במהלך עומק. תשתיות, חינוך, תעסוקה ודיור בר השגה. בלי ניו נורת' יהיה אולד גבול. בלי חזון אזרחי, גם ההצלחה הביטחונית הופכת לניצחון ריק.