ישראל מתכוננת למלחמה, אבל מי מתכונן לאזרחים?

ישראל שוב על סף עימות בצפון, אך נדמה שגם הפעם היא מתמקדת רק בצד הצבאי ומתעלמת מהאזרחים שיישארו מאחור. מאז מלחמת חרבות ברזל, המדינה שיפרה את יכולותיה הטכנולוגיות, המודיעיניות והמבצעיות, אך המערכת האזרחית כמעט שלא השתנתה. דו"ח מבקר המדינה לשנת 2025 מצביע על תמונה מטרידה, בזמן שהצבא ניהל את הקרב, הממשלה לא ניהלה את האזרחים.

השבעה באוקטובר, תחילת השבר האזרחי

מלחמת חרבות ברזל לא הייתה רק מתקפה על הגבולות, אלא מבחן למוסדות המדינה. באותם ימים התברר שבישראל אין גוף ממשלתי אחד שמרכז את ניהול החירום האזרחי. מדו״ח מבקר המדינה עולה כי במקום רשות אחת מתואמת, קמו 48 מוקדי חירום שונים של 33 גופים ממשלתיים, שכל אחד מהם פעל לבדו. האזרחים נאלצו לעבור בין מוקדים, טפסים והנחיות סותרות, בזמן שהמדינה עסקה בעצמה. כך הפכה ישראל למדינה עם ביטחון צבאי גבוה, אך חוסר ביטחון אזרחי מוחלט.

המערכה מול איראן, כשל שחוזר על עצמו

שנה וחצי בלבד לאחר מכן, במערכה מול איראן, הכשלים חזרו במדויק. מקבלי ההחלטות בעיריית רחובות, טמרה ורמת גן תיארו כיצד מוקדים קרסו, המידע לא זרם, והסיוע הגיע באיחור. הערים עמדו במשימה בזכות ההיערכות המקומית בהובלת פיקוד העורף, לא הודות לממשלה. ראשי ערים ציינו שלא היה גורם ממשלתי אחד שידע לתת מענה כולל.  בכל מקום חזר אותו דפוס, רשויות מקומיות מתפקדות מול מדינה שאינה מתפקדת.

הצפון עדיין לא התאושש

ישראל הוכיחה פעם אחר פעם את עליונותה הצבאית ואת יכולתה לנצח בשדה הקרב, אך היא ממשיכה לגלות חולשה ניכרת בכל הנוגע לניהול מערכות אזרחיות בעת חירום ולאחריהן. שנה וחצי לאחר המלחמה, מרחבים שלמים בצפון, יהודיים וערביים כאחד, טרם שבו לשגרה מלאה. תשתיות שנפגעו לא שוקמו, מערכות חינוך פועלות ללא מיגון תקני, ותהליכי השיקום מתעכבים בשל בירוקרטיה, חוסר תיאום בין משרדי הממשלה והיעדר סמכויות ביצוע לרשויות המקומיות.

דווקא באזורים הרגישים ביותר, אלה שעלולים לעמוד בחזית העימות הבא, אין עדיין תכנית רב שנתית לשיקום, למיגון ולחיזוק החוסן הקהילתי. המכון הישראלי לדמוקרטיה התריע כי רשויות מקומיות רבות בצפון לא קיבלו עד היום הנחיות סדורות או תקציבי היערכות, וכי מנגנוני השלטון המקומי נותרו למעשה חסרי כלים למימוש אחריותם בשעת חירום.

הפער בין יכולת הניצחון הצבאית לבין מוכנות העורף האזרחי אינו רק טכני, הוא מבני. מדינת ישראל נדרשת לרפורמה כוללת במערך ניהול החירום, הכוללת העברת סמכויות, תקצוב רב שנתי ובניית תשתית של אחריות אזרחית מקומית רציפה, שתאפשר לרשויות לפעול באופן עצמאי, מקצועי ומתואם עם הממשלה.

המחיר הינו אנושי וכלכלי

העלות המצטברת של ניהול חירום ללא תכנון היא עצומה, לא רק בכסף, אלא באמון הציבור ובכושר ההתאוששות של המדינה. הנזק הכלכלי הישיר כבר חצה את מאה מיליארד השקלים, אך המשמעות האמיתית רחבה בהרבה, האטה בצמיחה, פגיעה בפריון, ועומס תקציבי שמגביל את יכולת הממשלה להשקיע בשיקום ובמיגון.

במקביל, הרשויות המקומיות, שהפכו לקו ההגנה הראשון של האזרחים, נותרו עם אחריות מלאה וללא כלים מתאימים. בהיעדר קרן חירום ייעודית, מימון פעולות הפינוי, הסיוע והשיקום הפך לתהליך תגובתי ולעיתים מאוחר מדי. כך נוצר מצב שבו מדינה מתקדמת מבחינה ביטחונית מתנהלת אזרחית כמדינת אלתורים.

אך מעל לכל, המחיר האנושי גובה את הריבית הגבוהה ביותר. אזרחים שאיבדו את האמון ביכולת המדינה להגן עליהם בעת חירום, מאבדים גם את תחושת השייכות והביטחון הבסיסי. חוסן לאומי איננו רק עניין של תקציב הוא נבנה מאמון, מתכנון ומהבנה שהמדינה ערוכה לאזרח לא פחות משהיא ערוכה למלחמה.

מה חייב להשתנות לאלתר

אם הממשלה רוצה להגן באמת על אזרחיה בזמן מלחמה, עליה לפעול כבר עכשיו

• להקים מוקד ממשלתי אחוד לשעת חירום. אזרח מוסר מידע פעם אחת בלבד והמדינה פועלת בשקיפות ובתיאום.
• לחזק את הרשויות המקומיות, בעיקר בצפון, עם סמכויות ותקציבים להפעלה עצמאית.
• להוביל מדיניות פינוי בינוי מזורז ובניית מרחבים ממוגנים בהיקף לאומי, כחלק אינטגרלי ממדיניות הביטחון, לא הרווחה.
• להקים מערך הסברה אמין ומאוחד, שיחזיר לציבור את האמון ויבנה חוסן לאומי אמיתי.

ביטחון לאומי איננו רק צבא חזק, הוא בין היתר, מערכת אזרחית אמינה, מתואמת ומנהיגה. ממשלה שלא מסוגלת להגן על אזרחיה, לא תוכל להחזיק באמון אזרחיה. ישראל מצטיינת בהיערכות למלחמה, אבל נכשלה בהיערכות לאזרחים. כפי שטען האלוף יעקב עמידרור, ״ יש דברים שמדינת ישראל לא מצטיינת בהם  וזה יהיה חייב להשתנות״. השאלה היא האם זה יקרה מרצון או שוב, בעקבות אסון.