מטפס ההרים הבריטי אדוארד וימפר, היה הראשון שהצליח להעפיל על פסגת המטרהורן, ההר הבוגדני שברכס הרי האלפים. היה זה ביום ה – 14 ביולי 1865. את התאריך הזה לא שכח עד יום מותו.
לאחר יום טיפוס ארוך הגיע אדוארד עם הצוות לגובה של 3.380 מטרים לחניית לילה בתקווה להגיע למחרת היום, לפסגה. השכם בבוקר החלו במסע. כשהגיעו כשישים מטרים מהפסגה ניתקו את הרתמות ופרצו קדימה.
לאחר החגיגה על הכיבוש המפואר, החלו בירידה כשהם שרויים בהתרוממות רוח גדולה על שזכו להיכנס לספרי ההיסטוריה, אך סבלו מתשישות רבה. השישה נרתמו לשלושה זוגות קשורים יחדיו, במרחק רב זה מזה. בשעת הירידה האיטית החליקה רגלו של הראשון והוא איבד את שיווי משקלו וגרר את חברו. משקלם המצטבר של השניים החל לגרור גם את הזוג השני ותוך שניות היו כל הארבעה מחליקים על פני מדרון כמעט אנכי.
אדוארד ובן זוגו שמעו את הזעקות והספיקו להיאחז בסלע כדי שלא ידרדרו כלפי מטה. החבל נמתח ומשך אותם בכוח ופתאום ניתק. במשך שתיים שלוש שניות נראו הארבעה נופלים אל תהום של מצוק המטרהורן, כאלף ומאתיים מטרים, כשהם מושיטים זרועותיהם לנסות להיאחז במשהו למנוע את מותם.
אדוארד וימפר, נקלע למחלוקת. הוא הואשם שחתך את החבל כדי להציל את עצמו ואת בן זוגו שהיה במקרה בנו. היו אפילו מי שאמרו שעליהם להישפט באשמת רצח.
השנה 1954. דמי הכיס מספיקים בקושי לחצי מנה פלאפל. ברחוב חיים וייצמן בירידה לרחוב הרצל בחיפה, הבניין הראשון בצד שמאל. קיוסק קטן המאפשר לקנות רבע מנה המכילה כדור פלאפל, חתיכת עגבנייה וכפית טחינה מימית.
לפני שנגענו במנה המוגשת הייתה חובה להדגיש "בלי כיבודים". המשמעות היא סירוב מראש לבקשת ביס מאחד הילדים שאינו מתמצא בשוק הפיננסי, מבזבז את תקציבו ללא תכנון ומתחיל להתחנן לביס מהשקעתך. רבע מנה זה ביס כללי אחד עם כל התוכן ואחר-כך שאריות של פיתה לחה ממי הטחינה, אז את מי נוכל לכבד?
צעד נבון של ניהול תקציב והסתפקות ברבע מנה, מאפשר קניית כרטיס לקולנוע 'אורה' הסמוך. הסרט 'שיין' קורץ ואין הנאה גדולה יותר מלראות את הגיבור, אלן לד, מביס את ג'אק פאלאנס, הפושע. לא הפריעה לנו השמועה הזדונית שאלן לד, נמוך קומה ולכן בצילומים רבים לא רואים את רגליו העומדות על שתי קופסאות שימורים גדולות. הוא היה הגיבור שלנו וכך יישאר. בשנת 1964 נפטר השחקן הנערץ והוא בן שלושים ושתיים בלבד.
בתקופה זו יזמתי את קבוצת הרכישה לראשונה בארצנו. לא תמ"א 38, לא דיור למשתכן ולא שטויות כאלו. קבוצת רכישה אמיתית.
החוויה מסרט טוב נמשכה ימים רבים. ישבנו קבוצת ילדים, מי על סלע ומי על הקרקע ושחזרנו רגעים מלהיבים מהסרט. השיח נמשך עד שניהול נכון של דמי הכיס, איפשר לראות סרט חדש. מנחם לורבר, אחד החברים, וותיק מהמעגל הראשון, הראה סימנים של חקיין קול מושלם. התיאורים שלו לוו בהשמעת קולות המחשה לסצנה המדוברת. למשל היו כמה וכמה סוגים של דלתות חורקות, לכל סצנה דלת משלה.
מכאן עד לרעיון של קבוצת רכישה הדרך קצרה. אספנו מכל ילד כמה פרוטות ושלחנו את מנחם לורבר עם כרטיס חוקי לראות סרט והמתנו קצרי רוח ליד דלת היציאה. משם מהרנו אל אחת החצרות המוכרות לפינה ידועה ומנחם לורבר, סיפר את כל הסרט מתחילתו ועד סופו כשהוא מלווה כל סצנה עם קולות רקע מתאימים. אנחנו פעורי פה, פחדנו לנשום שמא חלילה נוציאו מריכוז ונחמיץ קטע חשוב.
צמרמורת אחזה בי כשקראתי את סיפורו של אדוארד וימפר. נזכרתי בחבר ילדות שלא ראיתי שנים, חבר שסיפר סרטים וחסך לנו, לילדים, כסף רב. נפילה של למעלה מקילומטר צמוד למצוק קרח, הוציאה קולות נוראיים מפיהם של ארבעת הנופלים. דמיינתי באוזניי את מבחר קולות האימה שהיה מוציא חברי מגרונו. למרות שעברו כמעט שבעים שנים אני בטוח שמנחם לא שכח לספר סרטים בארבעה ממדים, זה כמו רכיבה על אופניים, לא שוכחים. אני מתגעגע למנחם לורבר, שיספר לי איזה סרט טוב, הכרטיס עלי.