מי חסם את המדרכה שלי?

יש לי וידוי, אני אוהב ללכת, ללכת הרבה ולהסתכל על הסביבה, לחשוב, לדמיין. לכן, אני הכי אוהב ללכת ברחובות ערים, הן מלאות אנשים, אדריכלות מגוונת, נוף, היסטוריה. הערים מעלות מחשבות כיצד נכון לתכנון ולפתח את הסביבה, לשמור על ההיסטוריה ובכללי לייצר מרחב אורבני שמטיב עם האנשים והתושבים. כל טיול בעיר חדשה, מרגש ומספק הזדמנות ללמוד ולהתרשם מרעיונות וסיפורים חדשים וכל זה אפשרי בהרבה ערים בארת ץ ובעולם אבל לא בעיר שלי, העיר שלנו, חיפה.

כמה יפה העיר שלנו? לפעמים אני מסתובב (וכן גם נוסע) וחושב שהיא לבטח אחת העיר היפות בעולם, נוף מהמם נשקף בכל צעד – יער ירוק עד, שיורד מהר ונוגע בחופים ובים הכחול, אוסף רב-תרבותית: יהודי, ערבי (מוסלמים ונוצרים), דרוזי, בהאי, עות'מאני, בריטי וטמפלרי המשתקף בהיסטוריה, אדריכלות וקולינריה עשירות. למרות שאני יודע שהעיר שלנו כה יפה ברוב הזמן קשה להרגיש את זה, אנו תושבי חיפה לא נחשפים אליו. אולי זאת הסיבה שאנשים נוטים לא להעריך את העיר?

הפער בין מצוי לרצוי

איך יכול להיות שכל הטוב הזה לא מורגש, לא מושך כמה מיליוני תיירים בשנה ולא אוכלוסייה חזקה וצעירה? איך הגענו למצב שמחיר דירה ממוצעת בחדרה ואשדוד גבוה יותר מדירה ממוצעת בחיפה (ויסלחו לי תושבי חדרה ואשדוד)? אחת הסיבות המרכזיות היא הניתוק, ניתוק עירוני שלא מאפשר להנות מהיתרונות הרבים של העיר, ניתוק של רחובות, של שכונות, של מבני מגורים, אטרקציות, מוזאונים, אתרי דת שפשוט קשה להגיע אליהם.

הניתוק העירוני בחיפה הוא כה קיצוני שבחלק מהשכונות לא ניתן ללכת ברגל לקנות חלב, אז בטח שלא לקפוץ לבקר במוזיאון, או לבלות בעסקים המקומיים. למרות שהרבה מהסיבות לכך הן טעויות תכנון היסטוריות שיצרו שכונות מקוטעות, המחייבות שימוש ברכב, לא ניכר שמישהו ממקבלי החלטות מבין שזאת בעיה הפוגעת בעיר, כלכלית, חברתית וסביבתית. ניכר שבחיפה עושים את כל המאמצים האפשריים בכדי להחמיר את הבעיה ולהבריח כל הולך על שתיים מהעיר. 

פחים על המדרכות, כבישים מהירים ומסוכנים, גדרות וחומות שלא ניתן לחצות, מבנים נטושים, מדרכות צרות שלא מאפשרות לשתי אנשים ללכת יחדו והכי פופולרי, חניה על המדרכות. בכל מקום ובכל זמן. תושבי קריית אליעזר גרים 500 מטר מהים, אבל מבחן הנחישות שהם נדרשים להפגין כדי להגיע לטיילת, לא היה מבייש שבוע ניווטים ביחידה מובחרת. זהו מצב עגום המצוי בכל שכונה בעיר, עצרו רגע וחשבו מתי פעם אחרונה הצלחתם ללכת בעיר 500 מטר רצוף מבלי לרדת לכביש, להידחק בין מכוניות חונות או לעלות ולרדת בגשרים ומנהרות (שכמובן מסריחות משתן).

התחושה בקרב תושבי חיפה היא שכל בעל תפקיד למד לדקלם שני סלוגנים עם כניסתו לתפקיד: ״חיפה חייבת להחזיר אליה את הצעירים״ ו״אנחנו נביא לעיר תיירים רבים״, ממש כמו כתב שבועה סודי לתפקיד. אך מה עם אלה שכבר פה? בזמן הזה יהיה נחמד להרגיש שלא מנסים להבריח אותנו. אם העירייה באמת רוצה לשמור על הצעירים שלה ולמשוך תיירים יהיה נחמד שלכל הפחות יאפשרו לנו ללכת ברגל בנוחות ומבלי להידרס, במיוחד שהכבישים שלנו נראים כמו מסלול מרוצים (אבל זה כבר נושא לטור אחר).

איך עושים את זה?

הרצון לראות את העיר צומחת: בעוד משפחות צעירות, גודלת במספר מקומות העבודה, פריחה של עסקים קטנים ותיירים, טמון באפשרות של כולנו לנוע בבטחה ונוחות במרחב הציבורי. מדרכות פנויות מכלי רכב ושליחי וולט זאת לא פריבילגיה, באף מקום בעולם אין צמיחה כלכלית ללא ביטחון ותחושת ביטחון. ביטחון כולל גם ביטחון מפשיעה ואלימות אך גם דברים טריוויאליים יותר כמו האפשרות לשרוד את היום מבלי להתחמק מרכבים חונים או חלילה להידרס. 

אין סיבה שתייר לא ישן במושבה הגרמית ויוכל להגיע ברגל לנמל, לוואדי סאליב או לחוף בת גלים שנמצאים במרחק של 20 דקות הליכה. לצורך ההמחשה, כמה מרכז העיר קטן אך מלא במכשולים, המרחק בין וואדי סאליב המתחדש לשדרות בת גלים הוא 3 קילומטר, כן מרחק שלוקח כשעה הליכה אך בפועל נראה מי אמיץ דיו לעשות זאת. זה אותו המרחק בין שוק הכרמל לנמל תל אביב, לא בקשה מוגזמת.

אני לא משלה את עצמי, רכב פרטי זה גם נוחות ואיכות חיים וכולנו מודעים לאתגר הפיזי הכרוך במגורים על הר הכרמל. עם זאת, הפער בין ניהול השימוש בכלי הרכב לבית, בג׳ונגל הממונע שאנחנו חיים בו, הוא אסטרונומי. צריך לזכור שכל יציאה מהבית מתחילה בהליכה, זאת יכולה להיות הליכה של חצי דקה לחניה, 3 דקות לתחנת האוטובוס או הליכה לחנות הקרובה. כשזה לא מתאפשר כולם בורחים ל"לנסוע עוד ברכבים" ומחפשים לחנות קרוב יותר לבית והבעיה רק מחמירה.

כמובן שלא מדובר רק ברכבים, שלל אלמנטים מונעים מאיתנו לנוע בעיר: פחי זבל שממוקמים על מדרכות צרות (ולא, לא הנוף או הריח המועדף על הולכי הרגל), מחסור במעברי חציה וכבישים מהירים, פסי רכבת, מדרכות צרות ושבורות, תמרורים ועמודי חשמל ועוד.

העדר חזון

דוגמה טובה היא מהשכונות המערביות שממוקמות 100 מטר מקו המים, והאפשרות היחידה להגיע אליהם היא על ידי חצית כביש מהיר עם 6 נתיבים ומעבר באחד משלושת מעברי ניקוז מסריחים מתחת לפסי הרכבת. כבר מעל לעשור נלחמים בעירייה, לא לחשמל את הרכבת ולמנהר אותה במקום, אבל יש לי חדשות לא נעימות, זה לא יקרה! לפחות לא עד שילדי, שעדין לא נולדו יתחתנו. זה לבטח לא יקרה כשהעלות המנהור מוערכת ב-15 מיליארד שקל ואנחנו אחרי מלחמה של שנתיים. במקום זה קברניטי העיר היו צריכים לדרוש את פיתוח הגישה לים עם הטמנה של תחנות מרכז השמונה ובת גלים ו-6-8 מעברים תת קרקעים בין שכונות החוף, הכוללים תאורה, ריצוף ומדרגות נעות.

מלבד העדר חזון ופתרונות יצירתיים גם ברמה הטקטית המצב קשה עוד יותר, הגעה של פקח למדרכה חסומה לוקחת בין שעה ל-3 (מדדתי) ושירותי גרירה בוטלו לגמרי, כך שרכב יכול לקבל קנס אבל לחסום מדרכות ליד בית ספר 4 ימים ברצף (המטרה זה הכסף או המדרכה?). כשקבוצת תושבים מסורה פנתה לעירייה וביקשה להתקין עמודי חסימה, בקצה המדרכה, בסביבת גני ילדים ורחובות מסחרים מרכזים הם נתקלו בתשובה שלילית. מדוע העירייה מפחדת לשמור על החוק הבסיסי, רכבים בכביש אנשים על המדרכה?

אם תרצו אין זו אגדה!

הבעיה היא שזה קשה, קל להימנע מעבודה קשה הכוללת חיכוך עם תושבים. אכן זאת עבודה סיזיפית הדורשת התמדה, השקעה כספית כמו הגדלת מספר הפקחים, הצבת עמודי חסימה, הרחבת מדרכות, קמפיין להעלאת המודעות, יצירת פתרונות חניה בשכונות ותיקות, שיפור התחבורה הציבורית, רתימת משרדי הממשלה בדגש על משרד התחבורה, שתילת עצים וסלילת שבילי אופניים, תקני רישוי לאצירת האשפה בשטח מגרשי המגורים וכו׳. שיפור עובר בהצלחות קטנות ודבקות במטרה והוא לוקח זמן, לא גחמה של פוליטיקאים.

מלבד החופש והביטחון שמדיניות מסודרת וקבועה, תעניק לאוכלוסיות השקופות כמו: הקשישים הרבים בעיר, נכים, ילדים, שיכלו להסתובב אחר הצהרים לבד, והורים לילדים קטנים שנעזרים בעגלות, נגישות כזו תטיב כלכלית עם העיר ועם בעלי העסקים בה. יותר תיירים יבחרו להישאר ללון בעיר, עסקים קטנים ישגשגו, יותר כוח אדם צעיר ומשכיל יבחר להקים את משפחתו בחיפה וחברות גדולות יבואו.