כשיחזרו, איך יחזרו? על הרגליים רק רזים מדי? פצועים? עם עיניים כבויות ומכוסי צלקות? מה יהיה הדבר הראשון שיספרו על שנתיים בחושך ולמי?
כשיחזרו, איך יהיו פניהם? מוכרים מהתמונות או אחרים, לגמרי שונים? האם הם זוכרים מי הם היו לפני? האם הם בריאים מספיק להחליט מי הם רוצים להיות עכשיו? מה ראו בחושך המנהרות, מלבד את פחדיהם קמים עליהם להורגם? מה החזיק אותם כל הימים הללו?
החיבוק ברגע הראשון, הטיפול הרפואי והנפשי הם רק ההתחלה. שנתיים בגיהינום משנות את כל החיים שאחרי. האם אלון אהל יבקש לנגן מיד, או שיצטרך לחכות לרגע אחרי הטיפול בעיניו? מה ינגן, כשהוא כבר לא שיר ובת קול ברוח אלא כאן איתנו?
מתי ירקדו שוב חטופי הנובה, ולאיזה שיר? כל התקוות של עד שישובו מרוקנות את האוויר מן הריאות. שרק ישובו כבר ומכאן יתחילו לחיות הכי טוב שיוכלו. כל עוד ליבם דופק והנר דולק, הכל כמעט ניתן לתקן ולשקם. שנתיים הן כלום לעומת חיים שלמים שמחכים להם עכשיו, כמו משפחתם, כהבטחה שעומדת להתקיים.
אלו המנהיגים של מחר, שעמדו בלחץ בל יתואר ועדיין חיים, כך שכנראה שקיבלו החלטות קרות רוח וחכמות לאורך כל הסיוט. אלו הגברים הכי חזקים והכי מרשימים בארץ, שמגיבורים קלו ומאריות גברו. המשפחות שלהן עשויות מעופרת יצוקה ועמדו בלחצים קשים כדי שישובו. בעיניי, כל נבחר ציבור שלא מודה להם הוא כפוי טובה.
הגיבורים חוזרים ולא להאמין שהם שרדו את השנתיים האיומות האלה. כל עם ישראל צריך להודות להם, כי הם לא נכנעו לייאוש, החזיקו בתקווה ותכף יגיעו הביתה. רגע של שמחה אינו מובן מאליו במדינה מוכת יגון עם "הותר לפרסום" כבר שנתיים ורכבי ניצולי הנובה שעולים באש בחוף פולג.
עלינו, הציבור, מוטלת משימה: לוודא שהממשלה הבאה תיטיב עימם, תרחיב את המענה הטיפולי לטראומה בכל הארץ ותשפר את תהליכי השיקום לגיבורי מלחמת ה-7/10, כולם. כפויי הטובה היושבים על כיסא עור אייל, במליאת הכנסת, עובדים בשבילנו ואנחנו חייבים לדאוג לגיבורים שלנו לכנסת ראויה להם ולממשלה שפויה שעושה עבור כולם, ולא רק עבור בוחריה.
שיחזרו. רק שיחזרו. האוויר יחזור לריאות כשנדע שהם בבית.
יעל מדוע להעליב את רושמת המאמר בימים אלו שעלינו להתאחד מול האויבים שלנו ב7 חזיתות?
איני מסכימה לסגנון זה ,ניתן לבקר באופן מכבד
הטורים שלך הזויים –
הרמה באתר יורדת מה זה המלל הגרוטסקי הזה?!