בין שובבות נעורים לבגרות והגורל מצחקק מאחורי הפינה. הקיץ בפתח. מאי 1962 מתחילים להתרגל לחיים האזרחיים לאחר השחרור. עדיין שמרנו על מקום המפגש במועדון הוועד למען החיל ברחוב בלפור בחיפה. הדודות המטפלות בנו מתקופת טרום גיוס, שמחות שכולנו חזרנו בריאים ושלמים ומטפלות בנו באהבה. זמן פנוי אין לי ותקציב הזמן לבילוי, מוגבל. הפרוטה מצויה בשפע בכיסי מהנגינה באירועים שונים. יום שלישי. לבוש מצוחצח ונקי נכנסתי למועדון החייל. השמש עדיין לא שקעה וכרסנתי כבר שקוע במשחק שש-בש סוער עם כבירי. לפי ריכוזו במשחק אני מבין שמזלו לא שפר עליו ותוך דקה או שתיים יסגור את מכסה המשחק בטריקה ולא יאפשר לו להגיע לכדי סיום. קשה להפסיד. אני ניגש לאשנב, קונה תלושים לקפה וויינברג שנכנס בזה הרגע בא לעזור לי לשאת את המשקאות
לשולחן.
התיישבנו. וויינברג התחיל לספר שפגש בזה הרגע, שתי אחיות הגרות בחליסה. צמחו לפתע, בגרו ויופיין הרב מאפשר הזמנתן למסיבה אצלנו. אחת בלונדינית ואחת שחרחורת ונשאר רק הצורך לבדוק מה יכולתן ברחבת הריקודים. המצב בחברה לא כימים ימימה. בגרנו, אנשים פונים כל אחד לדרכו
ומנסים בציפורניים לשמר את מנהגי העבר.
ויינברג הצליח לסקרן אותי בסיפורו כי מאז ומתמיד הצליח למצוא חסרונות בכל יפהפייה שהגיעה אלינו. פשוט התמחה בחסרונות, כך שלשמוע ממנו סיפור חיובי על יופי זה נדיר. תוך שתיית הקפה סיפרתי לחברים על יוסי גרוס שעומד לפתוח מועדון בביתו בטבעון. תוכניות גדולות, תזמורת, אומנים, אוכל ושתייה, פרסום רב והסעות מחיפה לטבעון הלוך וחזור למבלים. אני אמור לנגן שם ומנסה לארגן את כל החבר'ה לבילוי במקום.
סיני הגיע והחלטנו לזוז ואכן הפעם כבירי שעומד להפסיד טרק את מכסה השש-בש והמשחק תם ללא זוכה. כמה קללות חיבה עסיסיות ואנחנו צועדים לעבר קולנוע "ארמון". בּוּדי והאחים שמש כבר עומדים ומחכים לנו. ויינברג פנה אלי בהתרגשות, הצביע לעבר השני של הרחוב. בירידה מקפה "רומא" צועדות
שתי האחיות עליהן דיברנו קודם. זו ההזדמנות להזמינן, לדבריו. חנה הבלונדינית ולולה השחרחורת. השמות יקלו עלי את פתיחת המונולוג ואולי יגיע לדיאלוג.
חציתי את הרחוב בריצה והחשתי צעדים להדביקן. קשה לי לאמת את המחמאות של ויינברג. האחוריים בסדר והמראה הכללי אכן מרשים. נעלי עקב גבוהות לבוש יפה והליכה בהתאם. ויינברג עוד מזכיר לי שחנה זו הבלונדינית כך שלוגיקה פשוטה מצביעה על כך שכנראה לולה היא השחרחורת.
הדבקתי את שתיהן ובקשתי את סליחתן. הן עצרו והסתובבו לעברי. התרשמתי שויינברג לא הגזים כלל ויריתי את משפטי הפתיחה הרגילים למצב כזה כשהמשפט המסכם הוא הזמנה למסיבה שלנו. לולה הסתובבה ושאלה: "האם יש לך מכונית?" עניתי בשלילה. שתיהן הסתובבו: "ביי ביי" והחלו להתרחק.
הפעולה שלהן הייתה כה אחידה, שנראה שביצעו חזרות על הסצנה וכך הגיעו לתאום מרבי ומושלם כל-כך. נשארתי לעמוד עוד מספר שניות מבויש והבטחתי לעצמי שהאירוע הזה לא יהיה סוף פסוק בינינו. הדרך חזרה כבר הייתה בהליכה איטית. בישרתי לחברים שביום שישי הקרוב הן לא באות
למסיבה שלנו.
מספר ימים עברו. בילינו ב"חוף השקט" ישובים על המדרגות היורדות לחוף ומשוחחים בקולי קולות. זוג שחקני מטקות החלו לשחק לא הרחק מאתנו. מרחק גדול בין אחד לשנייה והחבטות חזקות ומקצועיות. לפתע אני מבחין שבת הזוג למשחק היא, מי אם לא חנה מהאחיות המפורסמות חנה ולולה.
התחלתי להרצות בקול רם שיגיע לאוזניה, על משחק המטקות. תוך כדי הרצאה ציינתי את התכונות והכישורים ששחקן טוב צריך ומה קורה למי שחסר אותן. ניתחתי את משחקה תוך אפיון ליקויים מדומים שאילו היו נמנעים היה משחקה משתפר עשרות מונים. חנה מאבדת בטחון ויותר כדורים פוגשים את החול. היא מלמלה כמה מילות כעס ופרשה מהמשחק. הרגשתי מנצח כשהצלחתי להרגיזה או מנוצח שהחמצתי הזדמנות להכירה.
יוסי גרוס מטבעון מסתובב בחוף קבענו פגישה במועדון חיל-הים בהדר על מנת לדון בפרטים על הרכב התזמורת למועדון החדש שלו בטבעון. כהרגלי הגעתי לפגישה דקות מספר לפני השעה היעודה. יוסי כבר חיכה לי בחוץ. הוא שמח לבואי, כי חשש שמא אני נוהג לאחר כמוהו בדרך כלל. נכנסנו פנימה ויוסי פתח דלת של אחד החדרים בו אנחנו אמורים לשבת ולסכם דברים. הדלת נפתחה לרווחה ומול עיניי ישבה הבחורה האחרונה בעולם אותה הייתי מצפה לפגוש במעמד זה. חנה הבלונדינית בכבודה ובעצמה ישבה על הכיסא כשרגליה השזופות והחטובות שלובות.
התמונה הזו כלקוחה מ"הרומן הרומנטי", אך זו הייתה המציאות. חנה התבוננה בי כאילו ראתה אותי לראשונה בחייה. יוסי הציג אותי ולמעט מילות נימוס לא אמרנו מילה מיותרת. מבטה לא היה אוהד ביותר ולא איפשר לפתוח בשיחה כלשהי שתפתח, אולי, פרק חדש במערכת היחסים בינינו, שאינם.
יוסי ואני ניגשנו מיד לשיחה שלשמה נפגשנו. המועדון, התזמורת והכספים. חנה לא השתתפה בשיחה כלל. אני שותף לשיח ורק מחצית מתשומת ליבי מושקעת. המחצית השנייה עסוקה במי שיושבת כל כך קרוב אלי ושותקת. הרגשתי מין קירבה, משיכה ומשהו שמתחולל בתוכי. סביר להניח שאם המחצית השנייה של תשומת ליבי הייתה מושקעת בשיחה ולא בחנה ורגליה השזופות, הייתי מסכם חוזה משופר לאין ערוך עבור התזמורת. השיחה התארכה והצלחנו לסכם את כל הטעון סיכום. הסכמתי לשנות את שם התזמורת על פי שם המועדון: "תזמורת טהיטי- בר". איחלתי ליוסי הצלחה.
מילות פרידה והגנבתי בחנה מבט אחרון. הרגשתי במבטה שכבר איננה כועסת כל-כך.
האחיות נראו בוגרות, אך חנה בת השש-עשרה ולולה צעירה ממנה בשנתיים. כשנה לאחר מפגש הרגליים המביך נשאתי את בעלת הרגליים השזופות לאישה כדת משה וישראל ותשע שנים מאוחר יותר כבר הייתי אלמן עם שני ילדים קטנים.
תודה רבה גם לאמיר כמובן!
שושי סלע יקרה!
ישנה בחי פה כ 60 כתבות מסוג זה פרי עטי! תודה!!
אני מודה לכל הנהנים וקוראפעם נוספת את שכתבו.
מודה לחברי מנוער אורי שרון בעל עבר עשייה עשיר.
תודה על סיפור יפה.
לכול אחד עבר וייחודו הוא שאי אפשר לשנותו אפילו אם רוצים. יש המסתירים את עברם מאחורי מעטה בלתי חדיר לזיכרונות, וישנם מי שמתרפקים על עברם. אילן שייך למתרפקים. וגדולתו בכך שהוא משתף את הזולת ברגעי אושר וגם ברגעי יגון שפקדו את חייו. כזה הוא אילן סגל, חברי משכבר השנים. יבורך האיש.
יופי של סיפור. כתוב קולח ומעניין.
כמי שמגיעה מהמליה של הזמנים עליהם כתבת כה יפה, הצלחת לרתקני ואף להצטער גם על סוף הסיפור … ובכלל, שהוא הסתיים… אשמח לראות עוד מפרי יצירתך.