סשה ניקיטינה והאמנות שנולדה מן הקרע: "ברחוב האהבה, פנסי הרחוב שבורים"

בחיפה, על גבעה המשקיפה אל הים, מתגוררת ציירת צעירה הנושאת עמה את צלקות שתי מלחמות, שפה אחת נרכשת ואמנות אחת שהיא גם חומה וגם חלון.

סיפורה של סשה ניקיטינה הוא סיפור על נחישות, על כאב ועל התעקשות ליצור יופי במקום בו אחרים רואים רק שבר.

ציירת הנמצאת בין טראומה ליופי

היא עלתה ארצה לבדה מתוך התנגדות עזה למלחמה. עם פרוץ המלחמה באוקראינה עזבה מאחור את ביתה ואת שפת אִמה והביאה איתה רק דבר אחד שלא ניתן לקחת ממנה – את האמנות.

סשה ניקיטינה הינה ציירת בת 32 מחיפה, ההופכת את הזיכרון, האלימות והאסתטיקה הסובייטית הישנה לאריגה עדינה של צבעים, קווים ושאלות על זהות, שפה ומשמעות.

סיפורה הוא מסע לא רק גיאוגרפי, אלא גם מסע פנימי, בין רוסיה לישראל, בין ילדות לציור, בין טראומה ליופי.

ילדה בין קירות מצוירים

סשה ניקיטינה נולדה בשנת 1993 בעיר סנט פטרבורג שברוסיה שהינה עיר של תרבות גבוהה, תיאטרון, מוזיקה ואמנות חזותית. עיר שהייתה ערש לידתם של אינספור יוצרים ואינטלקטואלים.

היא גדלה בין קירות ספוגים בתרבות הסובייטית הישנה, כאשר המוזיאונים, הציור והספרים הם הדרך להיאחז במשמעות- גם כשתחת הרובד התרבותי המהודר הסתתרו דיכוי, שליטה ופחד.

מהאלבומים של סבתא ועד אור התערוכה

כבר מגיל צעיר מאוד, סשה למדה מהי בדידות ולמדה גם להפוך אותה ליופי.

סשה נולדה לסיפור חיים מורכב ומפותל. את אביה הביולוגי לא פגשה מעולם היות והוריה נפרדו עוד לפני שנולדה. אימה, ששירתה בתפקיד פיקוח במשטרת סנט פטרבורג, נאלצה לבלות שעות רבות בעבודה. לכן, בילדותה המוקדמת, נשלחה סשה לגדול לא בבית הוריה אלא בבית סבא וסבתא שלה, בעיר הקטנה והציורית גאטשינה (גטצ'ינה), לא רחוק מדי מהעיר הגדולה.

בית רועש מריבים ושקט מאהבה

המעבר לגאטשינה לא היה קל, אך הוא היה נקודת מפנה. הבית בו גדלה היה מאוכלס לא רק בזיכרונות ובתמונות מן העבר, אלא גם בדמויות נוספות שהיו: דוד שהתאלמן ובתו הקטנה, סבייטה, שהייתה כמעט בגילה של סשה.

שתיהן גדלו יחד, כמו אחיות, אך בין שתיהן לא שררה אחווה אלא חיכוכים בלתי פוסקים. זה היה בית רועש ממריבות ושקט מאהבה, כך שהשקט הזה הוביל את סשה לחפש אחר מפלט והיא מצאה אותו באלבומי הציור הגדולים שהיו בספריית הסלון של סבא וסבתא.

הזמן בו העיפרון הפך לידיד

שם, בין דפיו העבים של כל אלבום מאובק, התחולל עולם שלם של דמיון ויופי. באצבעות קטנות ורכות, עקבה אחר קווי המתאר של יצירות המופת, מבלי להבין את שמות האומנים, אך חשה היטב את הנשמה שנשפכה לתוכן. האמנות הפכה לחברתה הטובה, למפלטה האינטימי ולשפת האם השנייה שלה.

מבלי שאיש ילמד אותה, היא החלה לנסות ולשחזר בעצמה את שראתה. לא מתוך שאיפה ללמוד, אלא פשוט כדי לשרוד, כי הילדה הקטנה ההיא, בליבה, חיפשה מקום להיות בו. העיפרון הפך לידיד, הדף- למרחב נשימה.

גאטשינה, באותן שנים, נצרבה בזיכרונה כעיר של אור. "נדמה לי שלא היה שם חורף", היא מספרת היום, "הכול היה מואר… הארמונות, הפארקים, הציפורים… אולי כי בפנים היה לי כל כך חשוך, שכל שביב אור נצרב חזק יותר".

השתיקה ככלי הישרדות

אבל כשהגיעה לגיל בית-ספר, חזרה סשה לסנט פטרבורג, אל חיק אימה. העיר הגדולה לא המתינה לה בזרועות פתוחות, להפך. תחושות הבדידות רק העמיקו. האם הייתה עסוקה יותר מתמיד ולכן הרחובות הגדולים והקרים סיפקו הרפתקאות מסוכנות ונופים קודרים של הומלסים, עבריינים ודמויות מן הצללים.

סשה הקטנה, הילדה שכבר הספיקה ללמוד ששתיקה היא כלי הישרדות, הסתובבה שם לבדה. היא שתקה והביטה וכשחזרה הביתה, רשמה ושרטטה.

אמנית שהעבר מהדהד ביצירותיה

היום, סשה היא אמנית יוצרת אשר העבר כולו מהדהד ביצירותיה. גם סבייטה, בת הדוד ההיא שגדלה עמה בצל המריבות, הפכה לחברה קרובה. לפני כשנה עלתה גם סבייטה לישראל וכיום היא מתגוררת עם בעלה בתל אביב. השתיים נפגשות לעיתים קרובות, מדברות, צוחקות ומביטות לאחור לא מתוך כאב, אלא מתוך הבנה של מה היה ואיך כל זה הפך לאמנות.

סיפור חייה של סשה הוא תזכורת עוצמתית לכך שלפעמים, דווקא מתוך הבדידות, גדלים שורשים של יצירה. מתחת לשתיקות ולפחדים, מסתתרת לעיתים ילדה עם עיפרון שמחפשת פשוט דרך להיות.

לימודים, לימודים ועוד לימודים

בגיל חמש־עשרה החלה את לימודיה ב'מכללה לאמנות על שם רֶרִיך' אשר בעיר הולדתה. מדובר במוסד יוקרתי המכשיר אמנים צעירים בטכניקות מסורתיות.

בין השנים 2008 ל־2013 רכשה שם שליטה מבריקה בציור ובלימודי הוראת אמנות. אך סשה לא הסתפקה בהכשרה טכנית היא חיפשה את הלמה מאחורי האיך.

החיפוש אחר הקשר בין הדימוי לבין השבר, בין זיכרון חזותי לבין השכחה התרבותית, ליווה אותה גם כשהמשיכה ללימודים מתקדמים בפקולטה לציור של 'האקדמיה לאמנות על שם איליה רפין' בשנת 2021,  מוסד אקדמי יוקרתי שבוגריו נחשבים מהבכירים ברוסיה כולה.

בין מלחמות, בין שפות

נקודת המפנה בחייה לא הגיעה מהקנבס אלא מהמציאות. עם פרוץ המלחמה באוקראינה, סשה בחרה לצאת מהמדינה. הייתה זו פעולה שיש בה לא רק סכנה אישית, אלא גם הצהרה פוליטית.

ההתנגדות הנחרצת שלה לפעולה הצבאית, האמונה בזכויות האדם והרתיעה מהתעמולה הרוסית, הפכו את העזיבה שלה למפלט מוסרי כמעט.

אלא שזה לא היה מסע קל. היא יצאה לבדה, ללא משפחה, עם תעודת זהות אמנותית בלבד ובלי כל רשת ביטחון.

היא בחרה בישראל כיעד לא משום שיש לה עבר או קרובי משפחה, אלא משום שכבר החלה ללמוד עברית עוד קודם ומשום שהסבא תמיד חזר וטען שיש לעזוב את רוסיה. השפה הייתה סדק של אור בתוך החשיכה הפוליטית.

שפה זרה ההופכת אט־אט לבית

כך, לפני שנתיים וחצי בלבד, החלה את חייה מחדש בשכונה שקטה ברחוב וינגייט בחיפה, בדירה קטנה עם שותפה. המרפסת הפכה להיות סטודיו ושפה זרה הופכת אט־אט להיות בית.

היא למדה לדבר עברית בצורה מרשימה ומלמדת כיום ציור לילדים ולמבוגרים- לא רק מתוך צורך כלכלי, אלא מתוך תחושת שליחות, מתוך רצון לחלוק את מה שגילתה דרך הציור: שצבעים יכולים לחבר גם בין זרים גמורים.

הסטודיו שבו היא מלמדת שוכן בנשר, ובעלת המקום, אינגה, זוכה לשבחים חמים מסשה. בעיניים בורקות היא מספרת על טוב ליבה של אינגה, שמוצאה מאודסה, אומנית בנפשה ואם לארבע בנות ומנגד מתארת אותה סשה כ"אשת עסקים ממולחת", חדה ויעילה.

כבר לפני כשנתיים, כשסשה הגיעה לסטודיו לראשונה, קיבלה אותה אינגה בזרועות פתוחות, בחום אנושי ובמאור פנים שלא הותירו מקום לספק: כאן תוכל למצוא בית שני. מאז אותה פגישה ראשונה, שהייתה כה נעימה ומעודדת, סשה מגיעה לסטודיו בקביעות, מלמדת בו במסירות ארבע עד חמש פעמים בשבוע ומשמרת את אותו יחס אישי וחם שהיא עצמה קיבלה- לכל תלמיד ותלמידה.

הסטודיו בנשר אינו מסתפק רק בלימודי אמנות שוטפים: הוא מהווה גם חממה להכנת תיקי עבודות לקראת קבלה ל'תיכון רעות לאמנויות' ולחוגים האקדמיים לאמנות באוניברסיטאות.

המעבר לדירתה הנוכחית ב'הדר עליון'

במהלך השתתפותה בתוכנית "מסע" שהתקיימה בסמינר אורנים שבקריית טבעון, גילתה סשה את חיפה. היא גילתה זאת לאט ובהדרגה, דרך ביקורים בשפת הים, בסמטאות העיר ובפינותיה הנסתרות. העיר, על יופייה הגולמי ואנשיה הפשוטים, כבשה את ליבה. היא החלה להרגיש בה בבית וההליכה ברחובותיה הפכה טבעית כמעט כמו נשימה.

עם תום התוכנית ולנוכח אילוצים כלכליים- החליטה סשה, יחד עם שלושה מחבריה למסע, לשכור דירה משותפת בשכונת הכרמל הצרפתי. זו הייתה קפיצת ראש אל חיי העצמאות, עטופה ברוח שיתופית ובתחושת המשך למסע שהחל בין עצי האורן של הסמינר.

אך החיים, בדרכם הבלתי צפויה, ממשיכים להשתנות. זוגות נוצרו, והקבוצה שהתאגדה סביב זיכרון לימודי משותף נפרדה אט־אט.

סשה, בתנועה שקטה אך נחושה, עברה לדירתה הנוכחית בשכונת הדר עליון ושם, בין בתי האבן והנוף העירוני, היא ממשיכה לרקום את הפרק החיפאי של חייה.

מן הכרמל אל הדירה שבלב חיפה: סשה פותחת דף חדש – עם חברה חדשה,

כאמור, אחרי זמן מה בשכונת הכרמל הצרפתי, סשה נפרדה מאחרוני חבריה ומצלילי העצים הגבוהים כדי לצעוד אל פרק חדש ומסקרן בחייה. את הצעד המשמעותי הזה, המעבר לדירה חדשה- היא לא עשתה לבדה, אלא לצד דמות משמעותית חדשה שנכנסה לחייה: קטיה, שהייתה רכזת בתוכנית "מסע" וכיום הינה שותפה קרובה וקרקע בטוחה בשלב המעבר.

ביחד, יצאו השתיים למסע חיפושים אחר הדירה המושלמת, אך ככל הנראה הגורל לא התכוון להקשות עליהן. הדירה הראשונה שראו: דירה חיפאית מוארת ופתוחה, שבתה את לבן. "זה פשוט הרגיש נכון," מספרת סשה. "העיצוב, האנרגיה, כל פינה כאילו חיכתה שניכנס."

סטודיו אישי ועורב אחד עקשן

הדירה לא רק עונה על הצרכים הפרקטיים של השתיים, אלא אף הפכה במהרה למרחב אישי ויצירתי עבור סשה.

במיוחד היא נקשרה למרפסת הסגורה, אשר הוסבה באהבה לסטודיו קטן, לב פועם של יצירה. כאן, לאור היום ובלב השקט של חיפה, היא שוקעת בציור וברישום, שוזרת קווים וצבעים עם רעיונות, מסרים ורבדים נפשיים. "זו לא רק אמנות," היא אומרת, "זה תרגום רגשי של חוויות, אלו מעין המילים שלי על הקנבס."

אך הדירה אינה שייכת רק לבני אנוש. אורח בלתי רגיל מקפיד לפקוד את מרפסת המטבח, זהו עורב שחור עם נוצה לבנה אחת ויחידה על ראשו, שבדיוק כמו שעון מעורר אישי, מגיע בכל פעם כאשר עולים ריחות הבישול מן המטבח. אזי הוא נעמד על המעקה, מתבונן וממתין לתשר. "נדמה שהוא שייך לפה בדיוק כמונו," מחייכת סשה, "הוא כבר חלק מהנוף."

כך, בין מכחולים לארוחות חמות, שיחות אל תוך הלילה וביקורים של עורב אחד סקרן, נרקם לו סיפור חדש של בית, של חברות ושל יצירה.

פינה של השראה: השולחן הישן המזין את החלום החדש

בעומקה של דירתה החיפאית החדשה, בין הקירות הלבנים והנוף הפתוח לים, ישנה פינה אחת שאהובה במיוחד על סשה, זוהי פינת העבודה שלה.

לא מדובר בעוד שולחן סטנדרטי מול מחשב, אלא בפריט יוצא דופן, טעון בזיכרונות של אחרים ובהבטחות חדשות משלה. זהו שולחן וינטאג'  העשוי עץ וברזל, שנמסר לה באהבה על ידי הדיירים הקודמים, כאילו יד נעלמה דאגה להשאיר לה את המקום המדויק בו תוכל לחשוב, לברוא ולכתוב.

על גבי השולחן הזה, שלא ברור מה עבר עליו בשנות קיומו, נבנית כעת בעדינות ובעקביות עבודת הגמר של סשה לתואר השני שלה ב'מחלקה לאמנות יצירה' אשר באוניברסיטת חיפה.

האי הקטן הזה, בלב הדירה החדשה, הפך למוקד של ריכוז, השראה ואמונה עצמית. כאן היא עורכת, מוחקת, מוסיפה, ומהרהרת… לא רק במילים, אלא גם במסלול חייה האמנותיים.

העץ הישן, שספג כבר עשרות שנות מחשבות ומילים של אחרים, מקבל כעת את תוכניותיה האישיים של סשה: חלומותיה, תהיותיה ורסיסי זהותה כאומנית. זהו מפגש יפהפה בין עבר להווה, בין חפץ נטול תודעה לבין אישה צעירה המבקשת להביע את עצמה בעולם רב-שכבתי של יצירה.

פינת האוכל כמרחב של שקט, השראה וחברות אמיתית

בנוסף לכל פינה משמעותית בדירתה, סשה מוקירה במיוחד את פינת האוכל, הממוקמת במטבח הדירה, כאחת מהפינות האהובות עליה ביותר.

זהו המקום שבו מתרכזים לא רק חפצים הקרובים לליבה, אלא גם רגעי שקט, הרמוניה והשראה. על שולחן העץ הישן הנמצא שם, מסודרים פריטים בעלי ערך רגשי מיוחד. זאת, לצד נרות ריחניים הנדלקים מדי ערב.

בעת פנאי כאשר הדלת נפתחת וקטיה, שותפתה לחיים וליצירה, מצטרפת אליה, פינת האוכל הופכת למוקד שיחה אינטימית ועשירה. הנרות מפיצים באוויר ניחוחות מרגיעים, המשמשים כרקע מושלם לשיחות עומק, לחלוק חוויות ולהעמיק את הקשר ביניהן. רגעים אלה של שקט משותף, עבור סשה הינם זמן של איכות אמיתי, בו היא שואבת כוח ותחושת קרבה וכך נוצרת כאן אינטימיות הבונה ומחזקת את חייה האישיים.

פינת האוכל הזו, שנראית אולי שגרתית מבחוץ, מהווה עבור סשה מעין מקדש קטן. מקום מפלט שבו נפגשים הלב, הנשמה והיצירה. פינה זו ממלא את דירתה בחום, באור ובתחושת שייכות, ונותנת ביטוי למעמקים הפנימיים של חייה.

היופי שבכאוס: האלבום שמרגש את סשה שוב ושוב

בלב ספרייתה האישית של סשה, בין מדפים עמוסים ספרי לימוד, מחברות ואלבומי זיכרונות, ניצב בגאווה ספר אחד אשר נושא עמו ערך רגשי עמוק וייחודי:  אלבום צילומים של הצלם יוזף סודק.

הספר, המודפס בשחור־לבן קונטרסטי, הפך עם השנים למעין עוגן רגשי, תזכורת ויזואלית לתפיסת עולם שאינה מחפשת יופי פשוט, אלא דווקא את הסדקים, את הסתירה, את הכאוס.

סשה נמשכת בעוצמה ליצירתו של סודק, לא רק בשל קומפוזיציות הצילום הבלתי שגרתיות, אלא גם בזכות הבחירה האמיצה שלו להימנע מהקונבנציונלי ומהצפוי. במקום פריטים "חמודים" או תמונות מצועצעות, סודק מצלם חפצים נשכחים, פינות כאוטיות של מציאות מתפוררת והופך את הרגעים הקטנים, המוזנחים, ליצירות בעלות הד. סשה, שחייה לא היו חפים מטלטלות הן אישיות והן היסטוריות, מוצאת בעבודותיו הד מובהק למסע חייה שלה.

האלבום נרכש באקראי באחת מנסיעותיה לפראג, אך הפך במהרה לפריט אינטימי, כמעט טקסי. לא פעם היא שבה אליו, מדפדפת בעמודיו, מוצאת בכל צפייה חדשה רובד נוסף, זיכרון אחר, משמעות שטרם התגלתה. הצילום אצל סודק אינו אסתטיקה גרידא. הוא דרך התבוננות, דרך התמודדות. עבור סשה, האלבום הוא לא רק ספר צילום; הוא מראה, הוא עוגן, הוא עדות.

עדשת הרגש: סשה ממשיכה את מסורת הצילום בדרכה האישית

עולמה של סשה איננו מתמצה רק בהתבוננות, אלא הוא נרקם דרך עין המצלמה, דרך האור והצל, דרך המפגש בין עבר להווה. אם נדמה היה לרגע שהקשר שלה לצילום נעוץ רק בהערצה לעבודותיו של יוזף סודק, אותו צלם-אמן צ'כי ידוע בזכות הקומפוזיציות האינטימיות והמעוררות השראה שלו- הרי שמדובר רק בקצה הקרחון.

סשה עצמה עוסקת בצילום, ובאופן כמעט טקסי, היא אוספת מצלמות ישנות שהן פריטי עבר אשר כל אחד מהם נושא בתוכו היסטוריה אילמת. את האוסף שלה היא מרחיבה לאט וביראה בשווקי הפשפשים. לעיתים ממש "בחיל ורעדה" כדבריה, כאילו כל מצלמה היא שער לממלכה נשכחת של תמונות שטרם נולדו.

באחת מהמצלמות, מצלמת פילם עתיקה, היא אף ממשיכה לצלם ממש גם כיום. כן, בעידן הדיגיטלי, שבו בלחיצת כפתור מתקבלות אלפי תמונות, סשה בוחרת דווקא בדרך הארוכה, המסורתית, שיש בה סבלנות, מחשבה והקשבה לרגע. הפילם, אותו חומר עדין ומתכלה, נרכש לא רחוק מביתה, ב'מכללת ויצו' שבמושבה הגרמנית בחיפה.

אך כאן עדיין לא נגמרת ההשקעה. סשה מפתחת בעצמה את צילומי השחור-לבן שלה, ממש כפי שעשו צלמים בדורות עברו. בידיה היא מניחה את הנייר אל תוך התמיסות, ממתינה בדריכות לגילוי האיטי של הדימוי- כאילו מרחיבה את גבולות הזמן ואת יכולת ההתבוננות.

זיכרון מחימר: היצירה שנולדה במעונות אורנים וממשיכה לפעום

בעת בה הייתה סשה שותפה לתוכנית "מסע", כשחיה במעונות הסטודנטים של מכללת אורנים, נפתח בפניה שער לאמנות מסוג אחר, כזה שהותיר חותם של ממש בנפשה ובידיה.

היא מצאה את עצמה נשאבת אל תוך השעורים לקרמיקה אשר היו בקמפוס, מקום שידע שקט פנימי ועבודת כפיים, שם חוותה לראשונה את השפה השקטה אך העוצמתית של החימר.

בין שיעור לשיעור, בתוך ריח האדמה הרטובה והידיים המלוכלכות, נולדו יצירות קטנות שעליהן היא שומרת מאז כעל אוצרות. אך יצירה אחת בולטת מעל כולן. זהו לב העשוי חימר, צבוע בגוונים של אדום בוהק, שדומה כי הוא עדיין מטפטף, כואב, אולי אפילו צורח מתוך הדממה שלו.

"זה הלב שראה הכול", היא אומרת עליו. "הוא מרגיש, זוכר, סופג לתוכו את מה שלא תמיד הצלחתי להגיד במילים". הלב הזה, שנוצר מתוך מפגש חד-פעמי בין נפש עכשווית לבין אמנות עתיקה, ממשיך ללוות את סשה גם כיום. אין זו רק יצירה אמנותית, אלא תיעוד חי, כואב ואוהב של תקופה מעצבת. תקופה של גילוי, של תעוזה, של ראשית.

טרנספורמציה של משמעות

בתערוכת הגמר שלה, המוצגת בימים אלו בגלריה של אוניברסיטת חיפה במסגרת תוכנית ה־MFA,  סשה עושה בדיוק את מה שעשתה בחייה האישיים: לוקחת דימויים קיימים, ומעבירה אותם טרנספורמציה. התערוכה נושאת שם כמעט שירי: "ברחוב האהבה, פנסי הרחוב שבורים"  משפט אחד שבו מצטלבים רוך וכאב, כמיהה ושבר.

היצירות שלה מבוססות על ציור קלאסי, על קנבס ובשמן אך אלה הינם רק הבסיס. סשה מטפלת בדימויים חזותיים כמו מנתחת: היא חותכת, מפרקת, מבקשת להוציא מהם את המשמעות שהודבקה אליהם, ולבדוק מה נותר כשהסיפור הידוע כבר לא מסופר. היא עובדת עם פריימים מסרטים, עם קלישאות לשוניות כמו "קו הפשיעה ממשיך לגדול כלפי מטה", "יללת אזעקות", "הגנת חירום". ביטויים אלו הינם מהשיח הציבורי שמתוך השימוש החוזר בו, הפכו לחלולים ולעיתים גם למניפולטיביים.

הציור, מבחינתה, הוא לא רק אסתטיקה, אלא הוא ביקורת, הוא פעולה חתרנית. היא מנסחת מחדש את ההקשר שבו אנו צורכים את הדימוי, ומבקשת מהצופה לעצור ולשאול: מה באמת אני רואה?

אהבה־שנאה לאסתטיקה של עולם תחתון

אחת השאלות המרכזיות ביצירתה של סשה נוגעת ליחס המורכב שלה אל האסתטיקה הרוסית הפופולרית, ובייחוד אל תרבות הפשע  אשר מכונה ברוסית "בלטנאיה". מדובר בתרבות חזותית רוויית קיטש, גבריות כוחנית, דימויי גבורה, מוזיקה נוסטלגית ואלימות מרומזת. סשה מודה שהיא נמשכת אל המעטפת הוויזואלית שלה: לצבעים, לתיאטרליות, לדימויים המזכירים סרטי גנגסטרים.

אבל היא גם מבינה את הסכנה שבה: אלו סמלים שמעוותים את המציאות, שמסתירים תחת חזות של "כבוד" ו"מסורת" רעיונות של דיכוי, מגדריות רעילה, שליטה, פחד.

ביצירתה, סשה לא נלחמת ישירות באסתטיקה הזו, אלא מתמודדת איתה כמו באיגרוף צללים: באמצעות אירוניה, שבירת ציפיות, הפיכת הדימוי על פניו.

היא אינה מטיפה, אלא מציעה לצופה להתבונן שוב, בעין בוגרת יותר, מתבוננת, מודעת. דווקא מתוך המשיכה, סשה יוצרת את המרחב לביקורת. זוהי דרכה: לא לרוץ אל הקצה, אלא לרקוד על הסף.

ציור כהישרדות, הוראה כשליחות

כאמור, במקביל לעבודה האמנותית, סשה ממשיכה ללמד ציור לקבוצות ילדים ולמבוגרים אשר חלקם ישראלים, חלקם עולים חדשים, חלקם מתמודדים בעצמם עם אתגרי קליטה או משבר אישי. עבור תלמידי הסטודיו אשר בנשר, כמו גם עבורה- הרי שהציור הוא כלי לנשום, לחשוב, לדמיין. לדידה, זה לא רק מקצוע אלא זוהי דרך לחולל תיקון.

היא עצמה יודעת מהי בדידות, מהי השתיקה של שפה לא מוכרת ומהי התחושה של להיות אאוטסיידרית בתוך תרבות זרה. אבל היא גם מאמינה ואולי כאן טמונה גדולתה- שכאשר אתה מלמד ילד לצייר, אתה לא רק מעניק לו כלי אלא שאתה אומר לו: מותר לך לראות את העולם אחרת.

האור שנשאר כשהכול קורס

שם תערוכתה אינו מקרי  "ברחוב האהבה, פנסי הרחוב שבורים"  הוא אמנם מטאפורה אמנותית, אך גם משפט ביוגרפי. סשה ניקיטינה צועדת ברחוב הזה יום־יום. הרחוב שבו יש אהבה, אבל האור אינו תמיד שלם. ובכל זאת, היא מדליקה פנס משלה: בציור, בשיחה, בקו דק שמטיל צל נכון. מתוך השבר היא יוצרת.

לא קל לה להגדיר את עצמה. עולה חדשה, אומנית, מורה, אישה בין עולמות. אבל אולי זו בדיוק ההגדרה שלה: היא מתקיימת על התפר, שואלת שאלות, מציירת את מה שעדיין לא נאמר.

התערוכה "ברחוב האהבה, פנסי הרחוב שבורים" מוצגת בגלריה של אוניברסיטת חיפה במסגרת תוכנית התואר השני באמנות MFA, ותהיה פתוחה לקהל עד ה 8 ביולי.

חיפה ברגל ובצליל: שגרת הפנאי של סשה

בשעות הפנאי שלה, סשה פשוט אוהבת ללכת. היא בוחרת לצעוד, לעיתים במשך שעה או יותר, לא מתוך הכרח, אלא מתוך בחירה. פעמים רבות, בסיום יום לימודים באוניברסיטה היא צועדת רגלית עד לביתה שבשכונת הדר ולעיתים ממשיכה אפילו עד לשכונת כרמל צרפתי.

עבור סשה, ההליכה ברחובות חיפה היא הרבה יותר מתחבורה, זו דרך להתבונן בסביבה, לשאוף את האוויר, להבחין בעצים, בבניינים ולחוש את העיר. היא נהנית במיוחד מהנוף הירוק של הכרמל ומתחושת המרחב הנפתחת מולה כשהיא הולכת.

מלבד אהבתה להליכה ברחבי העיר, סשה גם מקפידה לשמור על קשר עם חבריה אשר חלקם מתגוררים בתל אביב, אך רבים גם כאן בחיפה. אחד המוקדים המרכזיים למפגש עבורם הינם קונצרטים של מוזיקה קלאסית, תחום שסשה מאוד מחוברת אליו.

הקבוצה האהובה עליה במיוחד היא "טריו לומינה". זוהי שלישייה חיפאית המורכבת משלושה מוזיקאים מוכשרים, המופיעים עם רפרטואר רחב שכולל יצירות קלאסיות, טנגו ומוזיקה ניאו-קלאסית.

בין צעידות בעיר להאזנה לקונצרטים מסתמן שחיי הפנאי של סשה משקפים חיבור עמוק לסביבה שלה ולתרבות שמזינה אותה.