מהגינה לצלחת – צמחי מרפא, צמחי תבלין ופרחי מאכל שאפשר לגדל בקלות במרפסת, על אדן החלון או בגינה

בין הרי הכרמל לחופי הים התיכון, בין חולות המדבר למרכזי הערים טמונים הסודות של צמחי מרפא ומאכל, המאפיינים את ישראל והיוו בסיס לתזונה, רפואה, פולחן ורוחניות של אבותינו ובמשך דורות רבים. אותם צמחים שימשו את הרופאים, המרפאים והנשים החכמות, הרבה לפני שהיו בתי מרקחת או מכוני מחקר. היום הם זוכים לעדנה מחודשת בזכות מחקרים שמאשרים ברוב המקרים  את מה שאבותינו ידעו. חשוב לציין שאין לראות במאמר זה המלצה רפואית וצמחי המרפא אינם תחליף לתרופה אלא אם קבלתם על כך המלצה מהרופא המטפל.

הטבע לא מפסיק להפתיע. לצד עלים, גבעולים ופירות, גם לפרחים יש מה להציע למטבח. בעדות רבות נהגו לשלב פרחים בתבשילים ובעוגות, בריבות ובתה. כיום, מגמת 'הגינה האכילה' חוזרת,  וגידול פרחי מאכל בגינה או בעציץ הפך לא רק אפשרי, אלא גם פופולרי מאוד. בימים בהם המדע מעז לבחון את הריפוי בעזרת צמחים, מתגלים מחדש גם צמחי המרפא הארץ-ישראליים, והם מזמינים אותנו להאט, להריח, לבשל, לשתול, ללמוד ולהיווכח שהריפוי מגיע לעיתים מהמרפסת, מהשדה הפתוח, מהסבתא שהתעקשה להרתיח קמומיל עם קינמון.

מורשת רפואית עתיקה

צמחי ארץ ישראל שימשו את הרפואה העממית, ומופיעים גם במקורות יהודיים, יווניים ורומיים, בתרבויות בארץ ישראל ואצל העמים השכנים. הרמב"ם, הרופא הדגול בן המאה ה-12, כתב רבות על השימוש בצמחים לריפוי, והמליץ על תזונה טבעית המבוססת על צמחי תבלין ועשבי מרפא.

המזרח התיכון היה המקור של מה שקרוי 'ארומטיק ביטר', משמע ריח חזק וטעם מר שגורם לגוף להתנקות ומעודד את כיס המרה לפעול בצורה מיטבית בסילוק רעלנים ופירוק שומנים. המילה מרפא, מרמזת כל כך שהבריא בעל טעם מר בפה. בעוד ברוב התרבויות מעדיפים טעמים מתוקים או חריפים, הרמב"ם כתב על החשיבות של "מרור", הצמחים המרים כמו עולש או חסה, מרווה, שיבא, זוטה לבנה, לניקוי הדם ולחיזוק מערכת העיכול. הוא שיבח את השום, הבצל והזעתר (אזוב מצוי) כחיזוק טבעי למערכת החיסון.

אסף בן ברכיהו המוכר כאסף הרופא, חי בטבריה בסביבות המאה ה 8 . הוא כתב את 'ספר הרפואות', בו הוא ממליץ על צירופי צמחים כפי שהיה נהוג ברפואה בתקופתו בארץ ישראל ואצל המדינות השכנות. הספר נכתב בעברית, והוא מתאר צמחים שניתן ליצור מהם תרופות לא יקרות כדי שלדברי אסף הרופא, גם העניים יוכלו להירפא.  בימיו כמו אחריו, נמשך מאבקם של רופאי האמת , שעבדו עם רפואה טבעית וצמחי מרפא, ברופאי אליל ושקרנים למיניהם, שניסו להתעשר על חשבון תמימותם וסבלם של החולים על מכירת שיקויים כישופים ומני קמיעות הנחשבים לעבודת אלילים. רופאי האמת נהגו להשביע את תלמידיהם שבועה מיוחדת בסיום לימודיהם, למען ידבקו בחוקי האתיקה ולא יגלשו לשקרנות ועבודת אלילים כמו העמים השכנים.

הרב שבתאי דונולו, רופא בן המאה ה 10 באיטליה, כתב את ספר 'חכמוני' כפירוש על ספר היצירה המיוחס לאברהם אבינו,  עם זליגה לתחום האסטרונומיה והאנטומיה, ואת 'ספר המרקחות' ובו 120 מרשמים לתרופות טבעיות. הספר נכתב בכתב יד בעברית והודפס רק במאה ה 19. וכן. בעבר למדו לימודי ליבה והיהודים כמו הלא יהודים, נחשפו לידע בתחומי חיים שונים.

לגדל את צמחי הבריאות

החיבור בין הגוף לנפש מוכר מזה שנים. הנפש צריכה אנרגיה חיובית, חיזוקים ואתגרים שאפשר להצליח בהם, חווית הגשמה ומשמעות יחד עם הנאה, והגוף צריך תנועה ותזונה, ניקיון ורוגע, ויש אומרים שחיבוק וחיוך יכולים לעשות שינוי גדול לטובה. אז איך אנחנו יכולים לעזור לגוף להרגיש טוב יותר, להתנהל בפחות רעילות? התחלנו עם להפחית שימוש בפלסטיק, להוריד מהשולחן מוצרי מזון מעובדים, לאפשר לעצמנו יותר שתיה של מים מסוננים ופחות צבעי מאכל וחומרים משמרים ועכשיו הזמן להתחיל לגדל את צמחי המאכל, התבלין והבריאות בגינה הביתית או במרפסת.

צמחי המרפא הארצישראליים לא קיימים רק במרתפי מחקר או בגינות מרפא, אלא מככבים שנים רבות במטבח הביתי. הסלטים בהם מגוון ירקות ועשבי תבלין, התה שהסבתות הכינו מלואיזה, המרק עם שורש הסלרי, השום והפטרוזיליה,  כל אלה טומנים בחובם עולם של בריאות. בעידן של אוכל מעובד ותרופות סינתטיות, הפנייה המחודשת לצמחים אינה רק נוסטלגיה, אלא חיפוש אחר איזון.

פרופ' זהר עמר מאוניברסיטת בר-אילן, שחקר את הצמחים המוזכרים במשנה ובתלמוד, טוען כי החזרה לצמחים המקומיים היא גם חזרה לרפואה מונעת, זו רפואה שמבוססת על חיזוק הגוף במקום להילחם רק בתסמינים.

צמחים כמרפאים נפשיים

מעבר להשפעות הפיזיולוגיות, לצמחים יש גם כוח עדין אך עמוק על הנפש. ריח הלבנדר יכול להרגיע חרדה, ריח של עלי המרווה מביא שלווה, תה נענע משחרר מתחים. מחקרים בפסיכולוגיה סביבתית מצאו כי עצם החשיפה לריח טבעי מהצומח מפחיתה סימפטומים של דיכאון ומגבירה תחושת תקווה. בקהילות טיפוליות משתמשים כיום בשמנים אתריים מצמחים מקומיים לטיפול במצבי נפשיים שונים. גם אם יש לך רק מרפסת קטנה או אדנית על החלון, אפשר לגדל צמחים שמחזקים את הגוף, מנחמים את הנפש ומחזירים אותנו לטעם של פעם. התבלינים הטריים בגידול הביתי הם ללא חמרי הדברה, והעיסוק בגינון, גם אם בקנה מידה קטן, מרגיע ומחבר לחשיבה חיובית.

חליטה של תה מצמח הלואיזה המוכר גם בשם וורבנה לימונית, יכול להפחית מתח נפשי, לשחרר את הגוף מהתכווצויות, לכייח, לסייע למערכת העיכול, להרגיע כאבי בטן ועיוותי מעיים ולהוריד חום.  צמח הלואיזה אוהב אדמה לחה והוא רגיש לרוח ישירה, ולכן קל לגדל אותו על אדן החלון או במרפסת. בשטחי אדמה יש לו כמו לנענע, נטייה להשתלט על המרחב.  מליסה רפואית, גם היא בטעם לימוני מפחיתה מפחיתה חרדה, מקלה על מתח ועוזרת להירדם. לבנדר מרגיע מערכת עצבים, מתאים לשימוש בארומתרפיה כשמן מחטא במגע ישיר על העור. נענע בטעמי מנטה מרגיעה את מערכת העיכול, משפיעה לטובה על לחץ נפשי.

אזוב מצוי, מלך צמחי המרפא

אזוב מצוי הנקרא בערבית זעתר, נחשב למלך צמחי המרפא הארץ ישראלים. הרמב"ם אמר שמי שאזוב מונח על צלחתו מרחיק מחלה מביתו. האזוב המצוי הוא צמח מרפא בעל תכונות רפואיות רבות, ביניהן: חיטוי, הקלה על שיעול וליחה, שיפור תהליכי עיכול, וסיוע במקרים של דלקות גרון והצטננות. בנוסף, הוא נחשב לאנטי-דלקתי, אנטי-בקטריאלי, ואף בעל תכונות אנטי-פטרייתיות.  שמן מאזוב עזר להרגיע דלקות, וממריץ זרימת דם. היתרון של האזוב המצוי כאנטיביוטיקה ואנטי בקטריה מהטבע, הוא שהגוף לא מפתח אליו עמידות כמו שהוא עלול לפתח לתרופות אנטיביוטיות.

מחקרים שנעשו באוניברסיטת חיפה ובמכון וולקני מצאו כי שמן אתרי מהאזוב, מכיל חומרים נוגדי חמצון, אנטי-בקטריאליים ואף אנטי-פטרייתיים. במחקר מ־2016 נמצא כי הוא מסוגל לעכב גדילה של חיידקי Staphylococcus aureus,  מה שמעיד על פוטנציאל בטיפול בזיהומים עוריים ודלקות פנימיות.

אסף הרופא המליץ על שימוש באזוב המצוי הגדל בישראל, לריפוי מחלת כליות ודלקות במעברי שתן. בשמו המקצועי אורגנום סיריאכום, מסייע לריפוי לובן העיניים )קטרקט( ודלקות אוזניים. הרב שבתאי דונולו (איטליה) שיבח דבש דבורים הרועות בשדות אוריגנום – כניראה שמדובר באורגנו הגדל באירופה, ומייחס לדבש תכונות רפואיות. הצמח שימש בתמרוקים רפואיים ובריפוי דלקות פרקים. הרב יעקב צהלון המליץ על שימוש בצמח האזוב המצוי לריפוי חסימת מעברים באיברים פנימיים. אזוב הוא קרוב משפחה של האורגנו, אך שניהם נקראים אורגנום בשמם הראשון וזה השם השני שמבדיל ביניהם.  אזוב מצוי (Origanum syriacum) הוא צמח תבלין המוכר יותר בשם זעתר, בעוד שאורגנו (Origanum vulgare) הוא צמח תבלין אחר שמוכר גם בשם אזובית פשוטה. 

זוטה לבנה לטיפול בעיכול

הזוטה הלבנה גם היא בעלת תכונות רפואיות מגוונות, בעיקר בתחום מערכת העיכול והנשימה, וכן כמרגיע ומחטא. חליטה של זוטה ושתיה כמו תה, משמשת לטיפול בכאבי בטן, שלשולים, הקאות, גזים, ודלקות במערכת העיכול.  בנוסף, היא יעילה לטיפול בצינון, שיעול, ליחה ודלקות בדרכי הנשימה העליונות והתחתונות. הזוטה הלבנה ידועה גם בתכונותיה המרגיעות, המפחיתות מתח וחרדה, ומסייעות בשיפור מצב הרוח ושינה.  במסורת הבדואית משתמשים בחליטה של זוטה כתרחיץ לטיפול בדלקות עיניים, ולעיסה של ענפים עוזרת להרגיע שיעול ולהחליש ריח רע מהפה. ניתן להשתמש בזוטה לבנה לטיפול חיצוני בכוויות ופצעים. 

שיבא ומרווה, מר בפה ומרפא

צמח נוסף שעוזר בתחום העיכול והחיטוי הוא השיבא, הידועה גם בשם לענה שיחנית. תה עם שיבה עוזר להקלה על בעיות עיכול כמו גזים, צרבת, כאבי בטן ושלשולים.  ברפואה המסורתית משתמשים בשיבא למגוון מטרות, כולל טיפול בתולעים במערכת העיכול, חיטוי וטיפול בזיהומים חיידקיים ופטרייתיים. בעת העתיקה המיילדות היו שותלות שיבה בפתח ביתן כדי שידעו שכאן גרה אישה חכמה. יחד עם זה, שיבה אינו צמח שמומלץ להשתמש בו בזמן היריון כי הוא מכיל טוג'ון, חומר הנחשב לממריץ רחם.  הטוג'ון הוא חומר פעיל הנמצא גם בצמח המרווה. 

כמו שהאזוב המצוי הוא המלך של תבליני ארץ ישראל, כך המרווה היא המלכה. בחליטת תה היא טובה לקיבה. המרווה גורמת להזעה ובימים חמים זה עוזר לקרר את הגוף. יש לה תכונות אנטי חיידקיות והיא תורמת להרגעה, לחיטוי הפה והחניכיים, להרגעת כאבי שיניים, ויש האומרים שאם מצחצחים שיניים עם מרווה, הן מלבינות. שאיפת אדים של מים רותחים עם מרווה עשויה להקל על גודש באף ועל בעיות נשימה.  הריח של המרווה חזק ומוכר ושריפת עלים וענפים של מרווה יבשה נחשבת לדרך לגרש רוחות רעות ולנקות חסימות של עין הרע.

רוזמרין נגד אלצהיימר

הרוזמרין גם הוא משמש בתרבות העממית כצמח שמגרש שדים, אך יש לו גם תכונות ריפוי נפלאות. הוא מסייע להקלה על כאבי שרירים ומפרקים, ועוזר לחזק את מערכת הנשימה. בנוסף, הוא ידוע כממריץ, אנטי-בקטריאלי, ומסייע בעיכול.  עיסוי עם שמן רוזמרין משפר את זרימת הדם, מרגיע כאבי שרירים ומפרקים, מרפא דלקות ואף מועיל בהתמודדות עם מיגרנות.  הרוזמרין גדל פרא באזורים הסלעיים של הארץ. מחקרים מאוניברסיטת בן־גוריון מצאו כי תמצית רוזמרין משפרת את זרימת הדם למוח, ועשויה לתרום לשיפור הזיכרון, ואף להאט הידרדרות קוגניטיבית אצל חולי אלצהיימר.

הסרפד , עוקץ ומרפא

על אף עוקצנותו, הסרפד הוא צמח מרפא שמכיל ויטמינים ומינרלים שונים, במיוחד ברזל סיליקה (מינרל חיוני לעצמות חזקות, עור בריא, בריאות מפרקים ועוד) וויטמין C, ולכן יכול לשמש במצבי אנמיה וחסרים תזונתיים שונים, והוא עוזר למנוע נשירת שיער. הסרפד הוא צמח משתן, עוזר במצבים של בצקות והצטברות נוזלים, עוזר לנקות את הכליות. מחקרים מצאו שהוא מעודד הפרשת חומצה אורית (URIC ACID). שהיא חומצה המצטברת במצבים מסוימים בגוף וכתוצאה מכך נגרמים כאבי מפרקים, גאוט ועוד.  הסרפד אף מסייע לייצור חלב אם ומסייע להנקה. הסרפד הוא אנטי דלקתי וטוב לטיפול בזיהומים ודלקות בעור ובדרכי השתן. הוא מסייע במצבים של הגדלה שפירה של בלוטת הערמונית.

טיפול בצמח הסרפד כולל הכנת חליטות, שימוש במיצויים אלכוהוליים, או הוספת העלים הקצוצים לסלט.  לפי ברא צמחים, הסרפד בטוח לשימוש ואין לשימוש בסרפד תופעות לוואי ידועות. כמובן שצריך לטפל בעלי הסרפד בזהירות כדי למנוע צריבה. מוטב לקטוף את העלים עם כפפות. לסרפד מעין מחטים על החלק העליון של העלה, והחומר המופרש מהם הוא חומצה צורבת. החומר הזה שבמחטים מתפוגג כחצי שעה לאחר קטיף הסרפד אך מוטב אחרי חצי שעה לשטוף היטב במים קרים (עם כפפות) ולשפשף מעט את פני העלה. לאחר שהמחטים שעל העלה נשברות נעלם אפקט הצריבה. אפשר פשוט לשפוך מים רותחים על העלה ובכך לפוגג את החומר הצורב. חליטת תה סרפד נותנת מראה מואר לעור הפנים.

פרחי מאכל מהגינה

לגדל גינת תבלינים ופרחים זה לא רק מעשה של קיימות אלא גם של חיבור. חיבור לאדמה, לחושים, למסורת. ריח של נענע שפורץ בבוקר מהעציץ, עלי מרווה חמים בערב קר, או זעתר טרי שנקטף ישר לסלט, אלה רגעים קטנים של חסד. הנענע היא צמח חסון שאפשר לגדל בגינה, על אדן החלון או במרפסת, בשמש או בחצי צל, תוך השקיה סדירה. הנענע נותנת טעמי מנטה מרעננים לסלט, למשקאות ואף בריענון תבשילים כתוספת של עלם טריים לפני ההגשה. הפרחים של הנענע גם הם אכילים ובעלי טעם עדין. למעשה הפרחים של כל צמחי התבלין אכילים.

עלי הוורדים מוכרים מהריבות שהסבתות היו מכינות, או מהתה וחומרי הקוסמטיקה היוקרתיים והם עשירים בויטמינים ובמינרלים.  ישנם פרחים שונים שאפשר להפוך אותם לקישוט אכיל. כובע הנזיר, אמנון ותמר, אפונה ריחנית, אפטניה לבובה שהיא סוג של סוקולנט נפוץ מאד בגינות והעלים שלו נהדרים לסלט. בנוסף יש את הלבנדר, הגרניום הלימוני ופרחי הקישוא נקבה, שמוכרים במטבחים מסורתיים ברחבי העולם. פרחי מאכל רבים ושונים שימשו במשך דורות כתיבול, תרופה וקישוט. היום, עם החזרה למטבחים טבעיים, הפך גידול פרחי מאכל בגינה הביתית לטרנד חכם, טעים ואסטטי גם במטבחים המפוארים יותר.