נעורים זו תקופה עם סיפורים רבים ומגוונים ואינם חוזרים… לעולם. את הבסיס לחברה הסלונית הגדולה שהוקמה ברבות הימים, הקמנו קומץ קטן של חברים ברחוב עמק-הזיתים בחיפה. אסתר סדובניק הייתה שכנתי לקומה אך בבניין הסמוך. היינו נפגשים בחַדרה, מתחילים בשיחות חולין עד שאוזרים אומץ ומתחילים לסובב בקבוק. המשחק "אמת או חובה" נפתח בשאלות מביכות של אוהב, לא אוהב, אך כולנו חיכינו לנשיקות. הבקבוק מראה על המנשק ומסובב הבקבוק הוא התורן שקובע את מי מנשקים, איפה, כמה והיכן. אנחנו עדיין בגיל של מאסר-עולם, אך….. ברוב המקרים היינו שמונה.
אסתר, עדנה וורצל, מירי לרנלייט וגבריאלה והבנים ישראל תמרי, שמעון רייכשטט, מנחם לורבר ואנוכי. במשך הזמן התחלנו לדלג על שיחות החולין והתחלנו ישר במשחק הבקבוק. בשלב מתקדם יותר התחלנו לדלג על השאלות המביכות ועברנו ישר לנשיקות. שדרוג הנשיקה עבר מלחי לשפתיים. כך התחלנו להרגיש את הבגרות נוקשת על הדלת. קיבלנו חיזוק ובטחון גם לענייני דיומא אחרים. חודש ינואר 1955. מצרים הוציאה להורג את ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר באשמת ריגול למען ישראל. בכלא הסורי נמצאים חמישה חיילים שבויים. אחד מהם אורי אילן התאבד ובפתק שנמצא בבגדיו כתב: "לא בגדתי". שמו מורכב מהשם הפרטי של אבי ושלי. באמריקה הרחוקה נפטר נגן הסקסופון האגדי צ'רלי "בירד" פארקר. בן שלושים וחמש במותו. למרות אורח חייו כמכור לסמים קשים, הצליח בחייו הקצרים ליצור אסכולת נגינה שרבים מחקים עד היום. כמוהו טרם קם.
אני עסוק בבעיות של גיל ההתבגרות והחדשות חולפות ביעף ליד אוזני. שומע ולא מפנים. היום, בדיעבד האירועים הללו מקבלים משמעות אחרת. לאחר שמונה שנות לימוד בבית-ספר "חוגים" בהדר, ברחוב פבזנר, עולים ללמוד ב"חוגים" על הכרמל. ליד בית-חולים "אלישע" ומוסד לחולי נפש "בית-בלומנטל". מול גדר בית הספר עמד צריף קטן ששימש כקיוסק כל-בו. סנדוויץ', שתייה וצרכי משרד. מאחורי הצריף חורשה עבותה של עצי אורן.
בצידה האחד גובלת החורשה עם "בית בלומנטל" ובחזיתה נשקף כל המפרץ, הנמל ועמק-יזרעאל. היו פעמים שהיינו מבחינים בדמות באחד החלונות הקטנים ונשמעו צרחות נוראיות שאינן אנושיות שהיו משתתקות פתאומית כפי שהחלו. מתחם הטכניון בהדר שהגיע עד רחוב מסדה, הכיל בית-ספר מקצועי ומגרש כדורסל מרוצף באספלט. בשעות אחה"צ כשבית-הספר שבת מלימודים, התכנסנו במגרש למשחקי כדורסל סוערים. המשחקים היו נמשכים הרבה לאחר שקיעת השמש ואז הוויכוחים היו מתרבים. בשלב של חשיכה מוחלטת רצנו לברזיה, דבר שלא העזנו לעשות באמצע המשחק וכל אחד נצמד לברז לשניות ארוכות ולגם מים בכמות מסחרית. בזמן המשחק אין הפסקות שתייה כדי לא להפסיד זמן יקר. אין שתייה, אין שירותים, אין עייפות ואין כאבים.
המשחק מתחיל ונמשך עד שמסתיים. גדר בטון נמוכה הייתה ליד הברזייה. ממנה בעומק של למעלה מעשרה מטרים נשקף גן הקפיצות שלנו. 'גן נתן' שמתחיל ברחוב קסל ומסתיים ברחוב מסדה. בקצה הגן ממוקם בנין, שבקומת הקרקע שלו אולם קטן ומשרדים של מועדון הימאים של צי-הסוחר. בגן מפוזרים ספסלים המשמשים ביום לאימהות הרוצות להאכיל את צאצאן בחיק הטבע, בין העצים ובערב משמשים לזוגות המחפשים פינה להתגפף ולהתנשק הרחק מעין רואה.
סיימנו משחק כדורסל, רוקנו את מי הכינרת לתוך בטננו. עכשיו לאור הירח שמאיר בינות לענפי העצים, חפשנו זוגות ומזמוזים. היו מקרים שזוג פזיז העז להוריד חלק עליון של לבוש, בגלל החום בחוץ, או בגלל החום בפנים. אף אחד מהזוגות לא חשב, שבמקום אלוהים שצופה ממעל, צופים בהם קבוצת נערים מזיעים, שסיימו משחק סוער, ומקנחים בהצצה, בתקווה לראות איזה דד בוהק בקרני הירח, מגובה של עשרה מטרים. מה גברים מסוגלים לעשות כדי להציץ לפיסת דד כמעט בוהקת.
פרשתי מהחבורה בדממה, לא שהתעניינותי פסקה, אני פשוט מחליף נושא והלכתי לאורך הגדר והגעתי מול מועדון-הימאים שם התקיים אירוע. מסיבה או חתונה ותזמורת "לה-מקרנה" היא המנגנת כשהסולן מוטק'ה סגל, שאינו קרוב משפחתי, ניגן על סקסופון אלט. לימים נהיינו חברים כל אחד עם תזמורת משלו. השיר המבוקש והמנוגן כמה פעמים בערב הוא כמובן נעימת "הבתולה מלה-מקרנה" של פרז פראדו הקובני וזו גם נעימת הצלצול בטלפון הנייד שלי עד לימים אלה. כשניגנתי את הנעימה שהייתה כה מפורסמת החברים עברו לדום.
על פי צהלת החברים, אני מבין שחוו איזה אירוע יוצא דופן, או שהשליכו אבן על זוג שלא היה פעיל לטעמם ובכך אילצו אותו לפנות את הספסל לזוג בוגר יותר, שלהט יצריו יאפשר מראות יותר נועזים.
אור נוגה של הירח בינות לעננים כשהוא מאיר נגוהות פיסת דד ירקיד מוחו של נער.
