איני מצטער שוויתרתי על קריירה בעולם ספורט זה. טעיתי?
בשנת 1976 יצא לאקרנים בארה"ב סרט שזכה בתואר הסרט המצליח ביותר באמריקה לשנה זו. הייתה זו דרמת הספורט 'רוקי' המספרת את סיפורו של רוקי בלבואה, בחור ממעמד הפועלים המתפרנס מגביית חובות אצל מלווה בריבית. כישרונו וחריצותו מוציאים אותו משכונת העוני והוא מקבל את
ההזדמנות להילחם נגד אלוף העולם במשקל כבד אפולו קריד.
הסרט היה מועמד לעשרה פרסי אוסקר וזכה בשלושה והפך את סילבסטר סטאלון, שכתב את התסריט ושיחק בתפקיד הראשי, לכוכב. הוא נחשב לאחד מסרטי הספורט הגדולים ביותר בכל הזמנים והניב שורה ארוכה של סרטי המשך.
ב – 24 במרץ צפה סטאלון באליפות העולם באגרוף במשקל כבד בין מוחמד עלי השחור לבין צ'אק וופנר הלבן. וופנר הוכה קשות על ידי עלי ולמרבית הפלא הצליח לעמוד על רגליו חמישה-עשר סיבובים עד שהוכרע. עם תום המשחק התיישב סטאלון לכתוב את התסריט וכעבור שנה כבר יצא סרט לאולמות הקולנוע.
הסרט 'רוקי' לא הוצג כסרט ביוגרפי ודמותו של בלבואה הוצגה כדמיונית. צ'אק וופנר טען שהסרט סיפר את תולדות חייו ובמשך שנים ארוכות נלחם על כך שיכירו בו בתור רוקי האמתי. למעלה מעשרים שנים לפני שסטאלון חלם לכתוב את הסיפור של בלבואה, כי הוא למד עדיין כיצד אוחזים עיפרון ובשלב מתקדם החל לשנן את אותיות האיי.בי.סי. חווינו אנחנו על בשרינו את הסיפור כולו בחיפה העיר.
ישראל תמרי שזוף ושרירי. המדים הלבנים עושים לו רק טוב. הימייה לא מספקת אותו והוא התחיל גם להתאגרף. נתוניו כחותר בסירות ותיק מאפשרים לו אפילו להצטיין בכך. שני זוגות של כפפות אגרוף היו בכוננות אצלו בבית וזה הביא אותנו לאימונים משותפים. בהיותי בן עשר, ביליתי שעות בהצצה למועדון אגרוף של "ביתר" שהיה ברחוב קסל. צפיתי בתרגילים ובקרבות שנערכו במועדון. חדר גדול, מועדון
קטן. ריח חריף מאוד של זיעה חמוצה באוויר, ברֵיאות ובקנה הנשימה. המראה של כעשרים גברברים נאבקים ומתרגלים, חיפה על חוסר היכולת לנשום אויר צח.
כך למדתי את התורה מהתבוננות והרחה ועם הזמן הרגשתי כשיר ובשל לעלות לזירה. מומחה קרבות מגע בישר לי שעם הסטירה הראשונה שאחטוף אברח לעיר אחרת וכנראה לא אשוב. באחד הימים בעודנו מתארגנים ומנסים לחקות את הקרב האמתי, מציע ישראל לערוך קרב ממש. שמעון רייכשטט ומנחם לורבר העוזרים, קושרים לנו את הכפפות לידיים וההחלטה היא עריכת קרב אימון של גישושים כהלכתו אך ללא חבטות אדירות כוח להשגת נוק-אאוט.
הקרב מתחיל. אנחנו מחקים תנועות אגרוף ונעים כך בזהירות לא לפגוע אחד בשני. הכל בחבטות קטנות ומלטפות. לפתע שלח ישראל בטעות אגרוף לא זהיר שנחבט לי הישר בגבה מעל העין השמאלית היפה והמיוחדת שלי. תגובה רפלקטיבית הייתה אגרוף 'טועה' שלי ישר בלסתו של ישראל. ישראל ביצע הטעייה והשקיע את אגרופו שהפגיש את הסרעפת שלי עם פיקת הברך.
שלוש חבטות אלו הפכו תוך שניות את הקרב למשהו שאינו דומה לשום קרב מגע ואינו קיים בלקסיקון הקרבות. מומחי קרבות מחפשים לו עדיין שם. עמדנו אחד מול השני ובכעס רב הלמנו איש בפני רעהו בפראות ללא חוקים וללא סגנון. ערב רב של מכות ללא הגנה, ללא התקפה, ללא נסיגה, ללא טקטיקה וללא ניתורים כנהוג בספורט זה. פשוט חבטות של כעס. רק כששנינו הכנסנו את הראש מתחת לזרם המים הקרים על מנת לצנן את העור הצורב בפנים, הצטננה התלהבותנו. נשארנו והיינו חברים בלב ונפש עד עצם היום הזה.
הפנים צרבו יומיים והסימנים נשארו קצת יותר. אמי לא הצליחה להבין לעולם מה קישט כך את פרצופי ולא עזרו שום הסברים מצדי. לא יתכן שמשחק ישאיר כאלה סימנים טענה, אך מקווה שעד הגיוס הכל יעבור. כשהסימנים נעלמו הפסיקו גם שאלותיה. ישראל תמרי חזר למדיו הלבנים ולימיה ואילו אני החלטתי לפרוש בשיא ולסיים קריירה מוצלחת ללא, אפילו, נוק-אאוט אחד.
השתתפתי מאז בקרב אגרוף נוסף, אולי שניים, ללא כפפות או חוקים, עליו עוד יסופר. יתכן ועולם האגרוף הפסיד לוחם מחונן או אולי הרוויח הרבה יותר מפרישתי.