חיפה – טעם של פעם • מנהגים ושאר "מוזרויות" מן העבר

"צפוי להם עונש מוות" על הצתה

"היום נשמעה העדות בבית הדין הצבאי בחיפה במשפטם של שני ערבים הנאשמים בהחזקת חומרי הצתה בכוונה לגרום מוות ופצעים לאנשים ונזק לרכוש. "הנאשמים הם: מ. מאסוד מוחמד וג'. מוסטפא בירותי מוואדי רושמיה בחיפה, הנאשמים בהצתה של חנות הנעליים של בלומנשטיין ברחוב יפו במרכז המסחרי החדש. צפוי להם עונש מוות".

את הידיעה – שיהיו אולי מי שיחשבו אותה לאקטואלית – פירסם עיתון חיפני בשם "הכרמל" בגיליונו הראשון, והתאריך הוא שניים בנובמבר 1938. בית הדין היה של הצבא הבריטי.

"צעקות מוכרי העיתונים מטרידות מנוחתי"

אביב 1956. אברהם קרביץ כותב לראש העיר אבא חושי: "אני תושב רחוב נורדאו, אשר בו סואנים החיים בהמולה משך שעות היום והליל כאחד. מזה תקופה ארוכה מטרידות את מנוחתי ואת לימודיי,
ולבטח לא את מנוחתי בלבד – צעקותיהם הרמות והתכופות של מוכרי העיתונים משך שעות אחר הצהריים והערב המוקדמות, בתוספת לשאון שאינו קטן ממילא.

"בימים אלה, כאשר תוכפים עלינו אירועים לבקרים, מתרבות ההוצאות המיוחדות לעיתונים, ועימן גוברות צעקות מוכרי העיתונים ומגיעות לדרגת התלהבות ממש". אדון קרביץ ציין שעינו אינה צרה בפרנסתם של מוכרי העיתונים, אבל הוא גם בטוח שצעקות חודרות אלה אינן מוסיפות להרגעת
הרוחות, והן בוודאי גורעות משלוות נפשו של האזרח, כלשונו.

והוא הוסיף וכתב לראש העיר: "מידיעתי את מאמציך להשלטת השקט בעיר, כמו איסור על צפירת מכוניות וכדומה, אני מקווה שתואיל להקדיש את שימת ליבך לבקשתי ולתקן את המעוות הדורש
תיקון, ועל כך נתונה לך תודתי".

בו ביום הורה אבא חושי למזכיר העיר משה רופא לפעול ברוח המכתב. וכך כתב מזכיר העיר למתלונן: "נפגשתי עם האחראים להפצת שני עיתוני הערב 'מעריב' ו'ידיעות אחרונות', וחזרתי בפניהם על אזהרותינו הקודמות, כי אינך המתלונן הראשון, ואין זו הפעם הראשונה שאנו מטפלים בבעיה כאובה זו.
"אנשי עיתונות הערב הבטיחוני חגיגית כי עוד היום יאספו את מוכרי העיתונים וידרשו מהם לבל ירימו את קולם, ובל ירבו בהכרזה על העיתון, ובמיוחד בשעות המנוחה שלאחר הצהריים".

אגב, סופר בעבר שכאשר ראש העיר אבא חושי היה מגיע למנוחת צהריים בביתו שברחוב ירושלים, השגיח פקח עירוני שהשקט לא יופר ברחוב.

"אסור לפשוט יד!"

אסור לקבץ נדבות בתכלית האיסור! כך סברה עיריית חיפה בראשותו של חסן שוכרי. ביום עשרה ביולי 1929 פירסמה העירייה חוק-עזר בערבית ובעברית, שזו לשונו: "בהתאם לסעיף 62 מחוק העיריות העותומני, מכריזה עיריית חיפה כי פשיטת היד בתוך איזור העיר חיפה הינהו מהדברים האסורים.
"אסור לכל אדם לפשוט יד או לצוות, או לאמץ כל ילד למטה מגיל 16 לפשוט יד או לבקש נדבות מהקהל ברשות הרבים. "כל העובר על הוראות תקנה זו עלול להיענש לפי הסעיפים הנזכרים בפרק השלישי מחוק העונשין העותמני בהתאם לסעיף 65 מחוק העיריות. תקנה זו תקבל את תוקפה אחרי עבור 15 יום מתאריך פירסומה. חתום: חסן שוכרי, ראש עיריית חיפה".

טריק: איך להימנע מתשלום אגרת רדיו

פקיד בבנק ידוע בירושלים במכתב אל עמיתו בבנק בחיפה, שנמנה עם אנשי הציבור הידועים בעיר הכרמל, 2 בספטמבר 1955.

הנושא: איך להימנע מתשלום אגרת הרדיו, (טלוויזיה עוד לא הייתה אז בארץ). וזו לשון המכתב: "פניתי ליותר מאדם אחד מעובדי הדואר, עד שנקלעתי סוף סוף אל היועץ המשפטי שלהם (במקרה הוא אחי), ואלה הם דבריו: 'לפי החוק, אפשר לשחרר מתשלום אגרה של רדיו רק במקרה שהמקלט מקולקל ואינו ניתן לתיקון. פרט לזאת, אין רשות לשום אינסטנציה לשחרר מתשלום אגרה אפילו אם הרדיו לא רק נמצא בתוך תיבה, אלא אפילו בתוף סייף בבנק.

"הוא מציע דבר אחר. אדם יכול להחזיק בכמה מקלטי רדיו שהוא רוצה, ואין הוא מחוייב לשלם יותר מאשר שמונה לירות לשנה, בתנאי שכל מקלטי הרדיו רשומים בשמו. הוא מציע שבנך ובתך יכתבו מכתב לדואר שהם מעבירים את הרישיון בשמך, ואזי על שלושתם תצטרך לשלם רק שמונה לירות בשנה". ומסיים הירושלמי את מכתבו באנגלית: “Think it over”.

אכן, חומר למחשבה. עד כאן מארכיון העיר חיפה.