בהודו יש הרבה קהילות. אחת מהן היא קהילת מאלי, הקסטה הנמוכה ביותר שקבלה הקדשה מגנדי, ומאז היא מרגישה מקודשת. הם עוסקים בחקלאות מגדלים חיטה וירקות, אנימיסטים שהתחברו להינדו. הם חיים על מדרונות הגבעה, עושים מדרגות של גידולים ובמקום בו הנהר חפר נתיב, הם שותלים אורז. בשביל בנייה ואש הם כורתים עצים ולמרות שקבלו הסברים על שימור היער הם לא נוטעים עצים חדשים ולאט לאט האזור נהיה צחיח ועשבוני.
הנשים שם יפהפיות והצבעים של הבדים, מרגשים. אחת הנשים העוצמתיות שפגשנו היא השאמנית של שבט בייגה. היא לא הסתפרה מאז שהיתה ילדה והשיער שלה, שכרוך בדרך כלל סביב ראשה, מגיע עד הרצפה. היא עונדת צמידים רבים על הידיים ועל הקרסוליים, יש לה עגילי זהב ובטקסים בהם היא מברכת את השבט לשפע ולבריאות היא פותחת את השיער. גם אותנו היא ברכה. יש משהו נחמד בלפגוש אישה שמאנית, עוצמה של כוח נשי. זה מיוחד כי אנחנו בכפר אי שם בהרי מזרח הודו, בבית בן חדר אחד שעשוי מלבני בוץ. השמאנית עומדת מולנו עם חיוך ענק שעוטף את כל העולם, ולב שרואה את הטוב.
לכל קבוצת שבטים יש יום שוק משלהם, שם הם נפגשים באנשי השבטים האחרים, לוגמים מהשיכר שהם עושים מפירות העצים. בכמה מקומות בדרך פגשנו נשים שאוספות את פירות העץ וממיינות את היבול. גברים, נשים וילדים, כולם לוגמים מהמשקה כשדלעת נוי יבשה משמשת להם כוס. אל השוק מגיעים כולם, גם בני שבטים שלא ניתן להתקרב אליהם בימים רגילים, הזדמנות בשבילנו לראות אותם. נזמי ענק על האף, ריבוי עגילים, קעקועים, קישוטי שיער שונים ממתכת, כל קבוצה והניראות שלה, חלקם נעמי הליכות ואחרים תוקפניים.
קנינו בשוק ענבים, בננות וירקות ונסענו אל הבית המארח בג'ונגל, מרחק כמה שעות נסיעה. בהודו החישוב הוא בערך שעה לכל 50 קילומטר, ולא משנה באיזה רכב או מה תנאי מזג האוויר. זה מוכיח את עצמו כנכון בכל פעם מחדש. נסענו לפגוש את סאני ומשפחתו בבהורמדאו. סאני ואשתו באו מהשבטים והקימו בית מארח בג'ונגל שתומך בבנות השבטים. סאני מספר שהם החליטו לא להביא לעולם ילדים ביולוגיים של עצמם, והעדיפו לאמץ 11 ילדים משבט גונד. מתוך רצון לעזור לשבטים מהם הגיעו, הם תורמים חלק נכבד מההכנסות של הבית המארח, שהוא סוג של מלון דרכים באמצע הג'ונגל, לטובת בית ספר לבנות בו הן לומדות לקרוא ולכתוב וגם תפירה, וכאשר תסיימנה את הלימודים, זה יאפשר להן להתפרנס.
האכסניה יושבת בפתח הג'ונגל, וסאני שמגיש לנו יחד עם כמה צעירים את ארוחת הערב, מספר לנו סיפורים על החיים בשבט. במטבח הקטן האש מובערת על ידי עצים וכל האוכל נעשה בידיים המיומנות של נשות השבטים שמצליחות לספק ארוחות טעימות ומגוון מעדני ירקות. ב-2019 זכו סאני ודיפטי אישתו, בתעודת הוקרה מהמדינה ובמקום הראשון בכל הודו בניהול "הומסטיי" – בית הארחה משפחתי אשר תורם לרווחת הקהילה.
בחצר של סאני יושבים חרשי המתכת ומפסלים בחוטי שעווה, ואחר כך בלילה, שורפים אותם והופכים אותם לפסלי מתכת שעומדים למכירה למטיילים. רוב התיירים במקום מגיעים מהודו עצמה, עירונים שבאים לחוות את החיים בטבע. מהשבטים באות משפחות שלמות לעבודות השירות באתר למשך עונת התיירות, ואחר כך הם חוזרים לכפרים עד אחרי תקופת המונסונים.
אצל סאני פגשנו אורחים בני משפחתו, צורפי כסף וזהב, סוחרים שעוברים ומוכרים את התכשיטים לנשות השבטים. הם ספרו שנשות השבטים רוכשות את התכשיטים כמו סוג של ביטוח לימים קשים. צמידי רגליים וצוואר, נזמים ועגילים גדולים. כל שבט והקישוטים שלו, שהם בעצם קופת החיסכון של המשפחה. כאשר המונסונים מתאחרים והחקלאות לא מניבה מספיק, הנשים ממשכנות את הזהב, ועם הכסף רוכשות זרעים ומזון כדי להתקיים, עד שהשדות יניבו ותוכלנה לפדות את התכשיטים. מסתבר שהנשים לא רק עושות את כל העבודות, הן הידיים והמוח של השבט, נושאות גם את המשפחה וגם את הכלכלה של השבט על כתפיהן ועל גבן.
באחד הערבים הצטרפנו לנשות השבט במטבח, וביקשנו שילמדו אותנו להכין משהו טעים. הן הראו לנו איך משתמשים בקמח עדשים שהוא אחד המוצרים היותר פעילים שם, ובערבוב עם חמאה ומים עשו ממנו מטעמים. הקמח הזה משמש להכל. לסוגים של בצקים, ספק לחם מקומי, כבלילה לעטוף פרוסות חצילים מטוגנות, ולפורי, סוג של בצק מטוגן שתופח למעין שקיק דק וטעים. התפעלנו מהיכולת להוציא כל כך הרבה מכל כך מעט, אבל זה כנראה סוד הצניעות. כשחתכנו את הסלט שלנו, הם התבוננו. עבורם סלט זה ירק פרוס. אנחנו קצצנו וערבבנו ודומה שגם נשות השבט למדו משהו חדש. לא בטוח למען עצמן אבל אולי לתיירים שיבואו אחרינו.
המסע כמעט הסתיים. כיתת הריקוד של המאסטר מגוני ג׳נא רוקדת למען האלים והאלות בכפר בלייא, והמאסטר המוכר בכל הודו מנגן ומעצב את התנועות יחד עם מתופף שנותן את הקצב. הופעה שלמה של ילדות בבגדים מעוטרים מקבלת את פנינו על גג הבית. יש גם בנים שרוקדים, אך הם מופיעים בנפרד. האימונים יום יומיים, הגמישות מרשימה ותנועות הידיים האופייניות למחול ההודי שובות את המבט. המטרה היא לרקוד במקדש לפני האלים.
בדרך עומד לתפארת פסל גדול של גאנשה, האל עם ראש הפיל. גנשה נראה תמיד עם חט אחד שבור. למה שבור? הסיבה היא להזכיר לנו שהיצירתיות פותרת בעיות. וזה הסיפור: כאשר הנזיר ואלמיקי שמע את בכי העגור כשפגעו בו ציידים, הוא פלט קללה. אחר כך הצטער מאד, ושאל את עצמו איך קרה שקילל, כי הרי הוא עסוק בסיגופים ותפילות, והקללה עלולה לדרדר את מעמדו הרוחני ולגרום לו לאבד את הזכויות שצבר בעבודת הקודש. אז הוא חזר בו מהקללה, והפך אותה לשיר. האל ראמה ששמע אותו מאד התפעל, וביקש מואלמיקי לכתוב בחרוזים בצורה פיוטית את תולדותיו, איך ראמה שהוא ההתגלמות של האל ווישנו, יוצא לגלות ביער יחד עם אישתו סיטא ואחיו, לקשמנא. סיטא נחטפת על ידי מלך השדים ומכאן מתחילה עלילה שמגוללת את מערכות היחסים בין הדמויות השונות, סיפור על אהבה ועל צדק, על תככים ודרכי גורל, על מעמד האישה, כבוד, מוסר, ומנהיגות.
ואלמיקי התחיל לכתוב. אומרים שהוא עשה זאת דרך השראה שנתן לו גנשה. הוא כתב מהר ונגמר לו הדיו, אז גנשה שבר חתיכת חט והשתמש בו כדי להמשיך לכתוב . בפסל נראה גנשה עם חט שבור ואת השבר הוא אוחז בידו. אני מחבבת את גנֶשַׁה כי הוא סוג של מרקורי או הרמס, שמביא ברכה ושמחה, מגן על הנוסעים ועל האומנים. בהינדואיזם הוא אחד האלים האהובים ובחג שלו רבים צובעים את השיער בכתום. גנשה הוא בנו של האל שיווה והאלה פארווטי, ומספרים שכאשר פרווטי נכנסה להתרחץ היא בקשה מבנה לשמור בפתח שלא יציצו לה. האב שיווה הגיע אחרי זמן רב, ראה גבר צעיר ליד האמבטיה של אשתו וערף את ראשו. פארווטי כעסה מאד ושלחה אותו מיד להביא ראש חדש לבנן. באין פתרון אחר, שיווה הביא ראש של פיל. בנוסף להיותו מגן ההתחלות והמסעות, שומר האומנים ועוזר להצלחה, גנשה מייצג גם חכמה, ידע, אינטואיציה, למידה והיגיון. החבר הטוב של גנשה הוא עכבר עליו הוא רוכב, מה שמלמד שהגודל לא קובע.
את הימים האחרונים של המסע בחרנו לעשות בגואה. בדרך פגשנו את בנות כת הסריסים, ההיג'רות, גברים בלבושי נשי, קולניים במיוחד, שמסתובבים סביב המכוניות בצמתים ומבקשות כסף בעיקר מנהגים גברים. מראה מפתיע אחרי שבועות של נזירים ובני שבטים, אבל העיר כמו עיר, מביאה את הפתעות שלה.
בגואה נהנינו ממלון איכותי עם בריכת שחייה, לא רחוק משפת הים. כמה ימים של הירגעות וקניות, ואוכל טוב, כמה ימים של מיטה נוחה, מזגן ובריכה נעימה לפני שחוזרים הביתה. אני לא חזקה בלא לעשות כלום למרות שזאת מצווה איטלקית ליהנות מאי עשייה, אבל גואה נחמדה גם אם רק מטיילים לאורך רחוב החנויות וחוף הים, ואם נורא רוצים, אפשר לנסוע לכפרים הקרובים. בכל יום אספתי את שאריות הארוחות שלנו וחילקתי לכלבים. גיליתי שהם אוכלים הכל. אחר כך פינקתי גם את הפרות, למדתי מבעלי החנויות שמאכילים אותן, שהן אוהבות לחם ועוגיות.
נסעתי לכפר סריסטל בדרום גואה והגעתי למקדש מפואר מאד שיש בו פיתוחי עץ מורכבים. מקדש הינדי המוקדש למאליקארג'ונא שנחשב הגלגול של שיווה. זהו אחד המקדשים העתיקים בגואה והוא ממוקם באזור טבע, עמק המוקף בהרים. באולם הסמוך למקדש, נערכה חתונה והרשיתי לעצמי להיות אורחת בחלק הראשון שהיה סוג של חופה, בה הושם בד בין בני הזוג ולאחר הברכות, הורידו את הבד והחתן ענד תכשיטי זהב לכלה הנרגשת.
עד שהגענו לגואה לא היינו כלל במרכזי קניות או במקומות שיש בהם חנויות, רק בשווקים של השבטים שם מכרו בעיקר ירקות וקצת מוצרים שמתאימים לאנשי המקום. בשלב הזה גואה נראתה היא ממלכה של שופינג זול וחמוד, עם חנויות בגדים הודים, חדרי עיסוי לרגליים ולגוף כולו ומי ים נעימים שהטמפרטורה שלהם לא יורדת גם מוקדם בבוקר. טיילתי על החוף, אספתי צדפים מיוחדים וגיליתי שמורידים שם רשת למים כדי לנקות את הים, והאנשים מהעיירה הזאת באים ואוספים את הדגיגים שנתפסים ברשת. העורבים הרבים עוטים על הסרטנים האומללים שנלכדו וכל העניין כולו מהווה חגיגה למקומיים.
עבר חודש. בהודו זה עבר מהר, והימים בגואה היו סיום רגוע למסע מרגש שכנראה ייקח זמן להפנים את כל החוויות והמראות הקסומים. נותר רק לארוז את הזיכרונות, לאסוף את החוויות, לדחוס הכל למזוודה ולחזור לארץ בשמחה, עד המסע הבא.