זאת אינה הפעם הראשונה שאני בהודו אבל דומה שהמסע הזה, העלה לתודעה דברים רבים, העמיד בגלוי תפיסות עולם וגישות שמערבבות את ההבדלים בין מזרח למערב, בין פילוסופיה למציאות. המיוחדים בהודו שחיים את הפילוסופיה שלהם עד הקצה הם נזירי הג'יין, טבעוניים מוחלטים שכלל לא אוכלים מזון מהחי. כמעט ולא רואים אותם. מאמיני הג'ייניזם לא רוצים לפגוע בשום ייצור ומאמינים בתהליכי קארמה, משמע סיבה ותוצאה. הגישה הזאת אומרת שאם תשנה את הסיבה תשתנה התוצאה ולכן כל דבר צריך להיות טהור כדי להוות סיבה טהורה ולהנפיק תוצאה טהורה.
האמונה של הג'ייניזם היא שישנם שישה מרכיבים אשר מהם מורכב היקום: הנשמה, התכלית הקיומית, התנועה, המנוחה, המרחב והזמן. מילים כמו אקשה, משמע מרחב, כמו ג'יב, שמשמעותו נשמה, או פוד-גל, שזאת התכלית הקיומית, גלשו והגיעו עד לימינו אנו ורבים בעידן החדש משתמשים בביטויים האלה גם בלי המשמעות העמוקה של התהליכים של הג'ייניזם בין התכלית הקיומית לבין הטוהר. יש מעט מאמיני ג'יין בעולם וגם בהודו יש רק מעטים, אך זכינו לפגוש כמה מהם בשווקים ובדרכים של אוריסה.
חוויה אחרת היתה לשבת עם נסיך אמתי בארמון שלו בדנקאנאל, ארמון שהפך למלון ולשמוע סיפורים על המשפחה שלו- שרים, קצינים ובעלי חוות. שיחת ערב מרתקת בגינה שהיתה פעם מפוארת, וכעת בשל קשיים תקציביים נותר ממנה רק מעט מהזוהר של הימים ההם. הנסיך החביב שארח אותנו, שמו אמריוטי סינגהדאו, הוא נכד של מלך. ראג'ה.
סבא שלו היה הראג׳ה של האזור והשר לענייני ההגנה של הודו, ואפילו היה אמור לפגוש את אינדירה גנדי באותו בוקר בו נרצחה. באותם ימים המשפחה היתה עשירה מאד. מאוחר יותר, החוקים השתנו, והממשלה לקחה להם את האדמות. עד שנות השבעים של המאה הקודמת עוד קבלו תקציבי מדינה והחזיקו נכסים ומשרתים. אחר כך נאלצו להתפרנס בדרכים אחרות. כיום יש למארח החביב שלנו רק את הארמון הזה שהפך למלון, והוא בקושי מצליח לתחזק אותו, ובנוסף יש לו חוות בקר שקנה במיטב כספו, שם הוא מגדל ירקות וחולב פרות בשיטה מסורתית שלא מצליחה לכלכל אותו ברמה בה היה רגיל. בקושי גומר את החודש כמו שאומרים.
בשיחה עם אחד החברים אשר חלק איתו את נפלאות הרפת הממוחשבת בישראל, אמר הנסיך שהיה רוצה לבקר ולראות זאת זאת כדי לקדם את החווה שלו, למרות שהעובדים רגילים לשיטות המסורתיות. בעניין הארמון מלון, למרות שניסה, אמר שהוא לא ממש מבין בשיווק. הילדים שלו הלכו לענייניהם והוא מתמודד לבדו עם הנכס שהפך לנטל. לאחרונה החליט שייפגש עם אשת שיווק כדי לנסות ולקדם את המלון, לשמר את הארמון ואת הירושה מהשושלת המכובדת שלו.
המקדש ליד האגם המלאכותי, דומה משהו למקדשי הטנטרה של קג׳ורהו, יחד עם פסלי אריות שמסמלים את ההינדו ודמויות פילים שמסמלים בודהיזם. כשהם מפוסלים ביחד המקדש טוב לשני הזרמים. לפעמים רואים פיל דורך על אריה או אריה מעל פיל, לסמל למי מיועד המקדש. בכניסה למקדש יש מרפסת שם יושבים בני הקסטה הנמוכה, זאת שאסור לגעת באנשיה. הם המנודים הבלתי ננגעים. הם לא נכנסים לתוך המקדשים אבל מותר להם להתפלל מבחוץ אז בונים להם מרפסת. הקופים מתבוננים בכל מעשינו. מאחר ולא מאכילים אותם הם לא מתנפלים ומוצאים את מזונם בג׳ונגל.
הג׳ונגל עצמו עבר כנראה שריפה ורוב העצים יבשים, מחכים למונסונים שאמורים להגיע למרכז הודו בסוף יוני. צרעות הבר בונות קינים מבוץ על העצים וצעירי השבטים מסתובבים ומחפשים מני זרעים ופירות להביא הביתה. שבטי ההר והג׳ונגל הולכים לכל מקום הולכים ברגליים יחפות, קילומטרים רבים בין נקודה לנקודה. לצעירים יש ווספות ואופנועים.
בשבטים חיים בצניעות. מבדילים בין מה שצריך לבין מה שרוצים, ולא רוצים את מה שלא צריך. כשהחלה השפעה הינדית המקדש של בוהראם, אל הג'ונגל של האנימיסטים, הוא הפך להיות מקדש לאל שיווה והאבן שהיתה במקדש וסימלה את קדושת הטבע, הפכה להיות הלינגם הקדוש של שיווה. המדינה בנתה אגם מלאכותי והכניסה דגה, כדי שבני השבטים יוכלו לדוג, ועולי הרגל ההינדים טובלים שם לפני שהם נגשים להתפלל. הארכיטקטורה באזור מעט שונה. נגרה זאת האדריכלות של הצפון, בסארה הארכיטקטורה במערב הודו, קלינגה במזרח ודרבודה בדרום.
נסענו לפורי, העיר של האל ג’אגאנאט, האל חסר הידיים והרגליים ובעל העיניים הגדולות. מאמינים שהלב של קרישנה פועם כבר 5000 שנה בתוך הפסל של ג'אגאנאט. הפסל עשוי מעץ אשוח ומוחלף כל 12 שנה. אומרים שהלב הוא מתקן מתכת, שלא ברור בדיוק איך התקיים לפני 5000 שנה, אך האגדה מספרת שהצייד שירה בקרישנה, הרג אותו ושרף את גופתו, לא הצליח להפטר מהלב שלא נשרף ולא הפסיק לפעום. הוא הניח אותו על בול עץ ושלח אל הים. בול העץ הזה שהוא האל ג'אגאנאט, עם הלב הפועם של קרישנה בתוכו, הגיע אל פורי והוקם לו מקדש. כל 12 שנה הנזירים מעבירים את הלב בעיניים קשורות ובידיים מכוסות, אל פסל חדש כי הלב שהוא כמו משהו מכוכב אחר, פוגם בעץ וצריך לחדש אותו. אומרים שבזמן ההעברה של הלב, החשמל בעיר פורי מתנתק. הפסל מציין שלוש דמויות – לורד ג'אגאנאט, אחותו סובדהרה, ואחיו הבכור באלארמה.
האגדה מספרת שהאל וישנו ציווה על המלך אינדרדיומנה לפסל את ג'אגאנאט על בול עץ שצף על המים. המלך מצא את העץ עם הלב של קרישנה עליו, הזמין את פסל הקודש ועבודה החלה. ווישנו עצמו התחפש לפסל ובא, בתנאי שלא יפריעו לו. המלכה דאגה מאד ובקשה לראות מה קורה בחדר הפיסול, ווישנו שחש בהפרעה נעלם לפני שסיים את הדמויות. האל נותר בלי ידיים ובלי רגליים, אך למרות זאת אומרים המאמינים, שגם כך הוא יכול לנהל את העולם.
כמובן שזה מדגיש את האחריות האישית של כל מאמין לעשות את הדרך אל האל שלא יכול להגיע אליו כי אין לו רגליים. זה המקדש החשוב ביותר למאמיני האל וישנו ולכל ההינדים בכלל. אל המקדש הגדול של ג'אגאנאט רק להינדים מותר להיכנס, ואסור לצלם. יש שם מטבח ענק שמאכיל את המבקרים וכל מני אגדות על תופעות מיוחדות שמתרחשות בתוכו, דברים שאין לי יכולת לדעת כי אני לא הינדו ולא יכולתי להיכנס.
הסמל של מקדש פעיל הוא דגל שמתנופף. כשאין דגל המקדש אינו פעיל. במקדש הגדול של פורי בכל ערב מחליפים את הדגלים. ישבתי בחוץ וכמו אלפים אחרים שלא הורשו להיכנס או לא רצו לעמוד בתור האינסופי בכניסה, וצפיתי בטיפוס להחלפת הדגלים, טקס שמתרחש שם בכל יום.
למען המקדש, והמאמינים, קבוצה של אומנים מיוחדים מציירים על עלי דקל דמויות מקודשות והאמנות העדינה שלהם נחשבת לאוצר עולמי. היצירות כולן מתארות סיפורי דת והדרך לתוצאה המדויקת עוברת מהמאסטר לתלמידים. התמונות מרהיבות. אמנות שהולכת ונעלמת מהעולם אמרו לנו שם, ויש רק מאסטר אחד שעוד מלמד אותה.
פורי היא עיר מקודשת ויש בה אתר שריפת גופות גדול במיוחד, אליו מגיעים אבלים עם גופות קרוביהם, מכל האזור. אתר שריפת הגופות נמצא קרוב לחוף הים, חוף בנגל. למה על החוף? כי כל הנהרות הקדושים מגיעים אל הים. פורי היא אחת מ-4 הערים המקודשות להינדואיזם ומיליוני צליינים מגיעים למקדשים שלה ולאתרים הקדושים בה.
משפחות שרוצות לשרוף את גופת המת מגיעות אל אתר השריפה הזה. הבן הבכור רוכש את העצים ומכין את גופת אביו לשריפה, והמת נשרף ערום, כפי שנולד, עטוף בד ופרחים, נתון בין ענפים של עץ קזוארינה שמגדלים פה. לאמונתם, השריפה מאפשרת לנשמה להמשיך ולהתגלגל, כי הבית שלה, הגוף, הפך לאפר. את האפר שומרים במשך 11 ימים בהם מגישים מנחות, מבקשים סליחות, מדברים עם נשמת המת ואז מפזרים בים, אליו זורמים כל הנהרות.
עמדתי שם באתר השריפה, ובכל מקום דלקה האש. בין ערימות העצים אפשר היה עדיין לראות בחלק מהמקומות פנים, או יד, או רגל מבצבצת. בני המשפחה עמדו סביב, בעיקר גברים, הבן בלבוש מסורתי, השאר במכנסיים וחולצה, ללא דמעות, ללא זעקות שבר, בוהים בלהבות. זה לא פשוט עבורי כישראלית, אחרי ה 7 באוקטובר, זה לא פשוט לראות גופות בוערות, גם אם מבחינת המשפחות זה שחרור הנשמה, עזרה למת לעבור הלאה לגלגול הבא, גם אם אני יודעת שהגוף כבר לא מרגיש כלום.
החום של הודו מערבב את התודעה. בצדי הדרכים הצוענים חיים באוהלים, בכבישים שמובילים לצפון מתקבצות חבורות של בריונים הודים צעירים, אשר מותחים חבלים או נעמדים, עוצרים את התנועה ודורשים כסף כדי לתת לך לעבור. הנהג שלנו משכנע אותם להניח לנו. המשטרה לא מתערבת והמדריך אומר שהם עושים זאת כדי לממן את הפסטיבל של קאלי למען השבט שלהם. בשעות היום הם לא מפחידים אבל אומרים שבשעות הערב זה יכול להיות יותר אלים ומסוכן. בהתחשב בעובדה שאנשי השבטים מכינים משקאות אלכוהוליים משרף העצים ושותים בכל הזדמנות, העדפנו לא לנסוע באזורים האלה בשעות החשכה.
עזבנו את פורי להחליף את רעשי העיר בקולות הטבע. בנקודת העצירה מגישים צ׳אי ריחני בכוסות חמר חד פעמיות ולעומת הררי הפלסטיק זה נפלא לראות איך החמר מחבק את האדמה. נסענו לאגם צילקה. הלגונה שיוצרת את אגם צ׳יליקה בצפון מזרח הודו, היא מקום גידול לחסילונים ודגים ובנוסף לציפורים מגיעים לעתים גם דולפינים מהאוקיינוס הקרוב. הדייגים אוספים את הרשתות עם החסילונים והציפורים מרחפות מעל מנסות לתפוס לעצמן ארוחה. הדולפינים המעטים שוחים סביב ומידי פעם אפשר לראות סנפיר או גב של דולפין. באזור הימה מוכרים יוגורט. דאהי בהינדי. מספרים שלפני שנים רבות האלים ג'אגאנאט ושליחים נוספים בקשו יוגורט מאישה בדרך. לא היה להם כסף לשלם וכשהמוכרת שאלה אותם מי הם, הם אמרו אנחנו האלים שהולכים לעזור למלך לנצח במלחמה, וכאשר ינצח נשוב לשלם. היא הסכימה אבל בקשה משכון, והאלים השאירו לה את הטבעות שלהם. המלך ניצח במלחמה והתושבים כל כך שמחו שפגשו את האלים שקרא למקום דאהי קייה – המקום שג׳אגארנט אכל יוגורט. (דאהי זה יוגורט וקייה זה לאכול). אנחנו על הסירה, המשיטים דוחפים אותה בעזרת מוט במבוק ארוך והציפורים מרחפות מעל. הלחות גבוהה וחם אבל זה לא מפריע ליהנות מהשלווה של השייט.
באחד הכפרים שבדרך התלבשו לכבודנו בבגדי הופעה צהובים ורקדו במעגל לקול מתופפים. ריקוד החיבור לאור ולשמש, אלמנטים מקודשים לאנימיסטים. את הריקוד הזה הנשים רוקדות בכל חג ומועד. הקבוצה הזאת כנראה מורגלת יותר בתיירים, אם כי רוב התיירים הם הודים עירונים שיוצאים לגלות את ארצם. הסבירו לנו שצריך לתת תשר נדיב שעוזר לכפריים להתקיים. שאלנו מה זה טיפ נדיב, אז אמרו בין 50 ל 100 רופי לכל רקדנית או מתופף. לסבר את האוזן, אלף רופי זה 44 שקלים. שקל פחות שקל יותר. 50 רופי זה 2 שקל ועשרים אגורות. אחרי כמה שבועות בהודו אני מוצאת את עצמי אומרת יקר על משהו שעולה 3 שקלים, גם אם בארץ זה עולה 100, ואני מזכירה לעצמי בכל פעם מחדש את שער החליפין, כדי להבין עד כמה אני נחשבת פה בת מזל עם השקלים שלי.