1953. הכניסה לבית-הספר "אליאנס" מרחוב החלוץ בחיפה שימשה כמקום מפגש לחברה בימי שישי. מפגש קולני של חילופי ברכות, חדשות ותכנון הבילוי לערב. משם היציאה לכוון הבית שנתרם לעריכת המסיבה. באותה תקופה רוב המסיבות נערכו אצל שמעון רייכשטט. הוריו רגילים למוסיקה וריקודים, כי זה הבית שגידל את צמדי "העופרים" למיניהם. עוד יסופר.
כמה מאתנו היו בעלי תפקיד מיוחד. במשך השבוע מסיירים ברחובות העיר לאיתור נערות יפות. כאנשי מכירות מנוסים מוטל עלינו התפקיד לשכנען לבוא למסיבת השישי הקרובה. כך קרה לא אחת שמספר הבנות עלה בהרבה על מספר הבנים ואז החלה מחלקת הסינון לעבוד. מספר קטגוריות הכתיבו את
עניין ההישארות בחברה. ידע בריקודים, יופי והיענות לחיזורים. לעיתים חִיפּה היופי על הידע בריקוד, אותו היינו מעבירים בשיעור מזורז לטובת התאקלמות מלאה. מכוערות נשלחו לדרכן אלא אם הצטיידו בידידה יפה שהיוותה כרטיס כניסה.
לידיעת כל הפמיניסטיות כל הנהלים המוזכרים, שונו לאחרונה. מקום מפגש אחר מרוחק מביתם של אהרון ואבי שמש מהלך הליכה של שבע שניות בערך. ביתם שימש כיעד מרכזי למסיבות לאחר אסון טרגי בבית רייכשטט.
'היפה' ציפי ויינשטוק ואני הפכנו לזוג זה מכבר. החברות נמשכה עד תקופת הטירונות בצבא. על מנת להרגיש בעננים לא הזדקקתי לפרס ראשון בלוטו ולא למנה מוגברת של קוקאין. פשוט שם על הפטפון את השיר "ים של אהבה" מצמיד אלי את ציפי שמניחה ראשה על חזי, סופר עד שלש ואני בעננים. שרים יחד עם פיל פיליפס שגם כתב את השיר הנפלא והזמן עומד מלכת. יש שכינוה "הבלונדינית" וזאת לא בגלל היותה שחרחורת. נערה יפה בעלת אופי קפריזי ומפונק וזה מה שהיה יפה ומושך אצלה.
מסיבות רבות משתתפים התחילו להיות בתדירות גבוהה. לפעמים גרם לכך איחוד חד פעמי עם חבורה נוספת ויותר. גם הגידול הטבעי של החבורה הביא לכך שהדירות הקטנות של שנות החמישים לא יכלו להכיל את כולם והצפיפות הייתה רבה.
אגב, למארגני מסיבות בכלל, ככל שיותר צפוף המסיבה תצלח יותר ואם אפשר בלי מרפסות המאפשרות לברוח מרחבת הריקודים לעישון. לאחר משא ומתן מיגע הצלחנו לקבל את האולם של מפלגת פועלי ארץ ישראל בחליסה לימי שישי בערב. שם ערכנו את מסיבות הענק שלנו. בעיר התחתית ליד תחנת "אגד" המרכזית הישנה, שכנה חנות שגודלה כמחצית חדר. מדפים עמוסים לעייפה בציוד מסוגים שונים. שם אפשר לשכור פטפון ורמקול למסיבות השישי שלנו. המבצע היה לרדת רגלי העירה ולחזור באותה הדרך עמוסים במכשיר המושכר וביום א' בבוקר את אותו המסלול על מנת להחזירו. רוח התנדבות הביאה את המכשיר, אך ההחזרה הייתה כרוכה בוויכוחים רבים.
אוסף התקליטים האדיר שנאסף אצל האחים שמש, הכיל את כל להיטי התקופה. מדי שבוע הגיעו נציגים לחנות המוסיקה המפורסמת של "אבילאה" ברח' הנביאים, על מנת לרכוש תקליט חדש שזה עתה יצא. באורח פלא הצטרפו אליו עוד שלשה או יותר תקליטים חדשים שלא רצו להישאר לבדם
בחנות. אף פעם לא האמנתי לסיפורים עד שראיתי במו עיניי, כמשקיף מהצד, את הצוות עובד כשכל אחד יודע את תפקידו. כך גדל האוסף, ללא הוצאות מרחיקות לכת ושמעו יצא למרחקים. דבר שנודע לי לאחרונה שלאחר חודשים מספר הוחזרו לחנות כל תקליטי החינם בצרוף מכתב התנצלות אנונימי.
להתקבל לחברה שלנו הייתה משאת נפשם של רבים וטובים. הוועדה המסדרת הייתה כאמור, קשוחה ובקרב המצטרפים החדשים הייתה קשוחה שבעתיים. אחת לתקופה התארגנו שלוש חברות סלוניות לשכירת אולם בבית-הספר "אליאנס. יום שישי, למעלה ממאה בנות ובנים, רוקדים, משתוללים כאילו שאין מחר. שיאו של הערב הייתה תחרות ריקודים ושיאה של התחרות היה הרוק'נרול. ריקוד קצבי שצעדיו הבסיסיים הם אכן רק בסיס והשאר אלתור שכל רקדן מפתח בעזרת כישוריו.
השופטים בתחרות היו ועד נבחר מכל החברות, כך שהאגף השיפוטי נגרר לוויכוחים אין סופיים על הזוכים והיה חלק נכבד מהתחרות עצמה. לא משנה מה נפסק על-ידי הועדה, כל אחד האמין שהחבורה שלו הם הזוכים האמתיים. אף אחד לא קיבל שום פרס, אך הכבוד היה מעל הכל ומי שרוצה כבוד לא מוותר. לא לפרסום שהחבורה של ה'פושטקים' משוק תלפיות היו רקדני-על והפליאו בווירטואוזיות שלהם.
בשעה שאני ממתין לגיוס לצה"ל, משתלט פידל קסטרו על קובה. בראשון בינואר 1959, מתמוטט משטרו של הרודן באטיסטה, הנס על נפשו וצבא המורדים המונהג על ידי קסטרו שולט בכל קובה. מכיוון שלא בספר היסטוריה עסקינן לא אפרט על תרומתו של צ'ה-גווארה לעניין.
האירוע לא מפריע לי בהמתנה. נהפוך הוא. עכשיו אוכל להיות רגוע כשקובה סוף סוף "בידיים טובות", ידיים שחיסלו אט אט את ייצוא המוסיקה הקובנית העשירה בסלסה ועוד למערב. אחת הלהקות המפורסמות היא להקתו של 'פֶּרֶז פְּרַדוֹ' שביצועו ל'בתולה מלה-מקרנה' התפרסם ברחבי תבל. עליו עוד
יסופר….והרבה. משטרו העריץ הוליד מוסיקה שמחה-עצובה כובשת יבשות עד היום הזה.