החיים הכינו אותי למרוץ המדרגות. ב – 15 השנה הראשונות שלי ההורים שלי ואני גרנו בקומה שנייה בלי מעלית ואז עברנו לאחוזה… קומה שלישית בלי מעלית. הדירה הראשונה של בעלי ושלי הייתה ברמות ספיר – קומה רביעית בלי מעלית (מה שאומר שכשהייתי בהיריון עם בתי השנייה עליתי בחודש תשיעי עם ילדה בת 3 על הידיים והתיק שלי ושלה 4 קומות כל יום).
לפני 9 שנים עברנו לבית שלנו ברוממה. קומה 5 עם מדרונית (מעלית שעולה בשיפוע). המדרונית כל כך איטית, שלא לדבר על זה שחצי מהזמן היא מקולקלת, כך שאני אף פעם לא משתמשת בה.
42 שנה אני עולה ברגל הביתה, ולכן יש לי יתרון גדול במירוץ המדרגות. אני גם מאוד אוהבת לראות את חיפה כולה מולי, מתחילים מקמפוס הנמל בעיר התחתית, רחוב העצמאות, בתי המשפט, ואז הדר – רחוב הנביאים, קסל, והמדרגות עד לבית חולים בני ציון (רוטשילד) ומרכז הכרמל. והדובדבן שבעוגה – 20 קומות במלון דן פנורמה.
אני לא פרקציוניסטית, לא מעניין אותי לעשות דברים בצורה מושלמת, אבל אם אני מחליטה לעשות משהו, אני אעשה אותו. לכן 3 פעמים החלטתי לרוץ 1,500 מדרגות, ו – 3 פעמים עשיתי את זה, אבל זה לקח לי הרבה זמן. הרבה מאוד.
מרוץ המדרגות הראשון שלי
בפעם רצתי במרוץ המדרגות השני (2013). אני זוכרת את הרגע שכבר כמעט הגעתי למרכז הכרמל. יש שם כביש, שהשוטרים עוצרים, על מנת שהרצים יוכלו להמשיך. אני זוכרת שחשבתי לעצמי כמה יותר טוב יהיה לי אם איזו מכונית תפגע, ואני לא אצטרך לעלות עוד מדרגות. אבל המשטרה אף פעם לא מאכזבת וככה סיימתי את המרוץ.
במרוץ שנה אחרי (מרוץ המדרגות ה – 3), רץ לידי (במטר הראשון) מי שהיה אז דובר העירייה עדו מינקובסקי. עמדנו מחכים שראש העיר יונה יהב יזניק אותנו, ומסביבנו עם רצים, שרובם גמלאים. רק בחיפה גם מי שעומד להשתתף במרוץ מאתגר הוא בשנות ה – 70 לחייו, במקרה הטוב.
בשנת 2013 הייתי כתבת חינוך במקומון מרשת "ידיעות תקשורת" ידיעות חיפה, וכמה ימים אחרי המרוץ באתי להעביר שיעור בבית הספר של בתי הבכורה, והבאתי איתי את הקומוניקט ששלחה העירייה לאחר המרוץ, והראיתי לילדים מה עושה עיתונאי בתקשורת המקומית כשהוא רוצה לסקר מרוץ (זה אתגר לא קטן, כי המקומון יורד לדפוס ביום רביעי אחה"צ והעיתונאי לוקח סיכון רציני, כשהוא כותב שהבוקר יצאו לרוץ 1600 אזרחים, ומי יודע מה יקרה ביומיים עד למרוץ).
בעל וילדות, שנשארים לישון, כשאימא יוצאת לרוץ
תמיד כשאני יוצאת לרוץ אני משאירה מאחוריי בעל מאושר וילדות מאושרות, כי הם ממשיכים לישון, ואני לא עושה להם רעש. אבל יש הורים טובים ממני, שמביאים למרוץ המדרגות ילדים בכל מיני גילאים ואז במהלך המרוץ, אם לא מספיק קשה להם, הם עוד צריכים לעודד ילדים. אבל מרוץ המדרגות הוא מרוץ טוב לילדים, יחסית, כי יותר קל להם מאשר לנו. נראה לי שבמרוץ חיפה, כשילדים רצים 2 ק"מ, עוד יותר קשה להם. בפעם הראשונה שרצתי, זה היה במרוץ חיפה האחרון, שהיה ממרכז הכרמל למרכז חורב, ובעלי עוד התלהב וחיכה לי עם הילדות במרכז הכרמל. מאז עברו כמה שנים, והיום הוא מסתפק בלראות מה לבשתי ולהמשיך לישון.
לפעמים אני תוהה האם אני רצה בשביל הריצה או בשביל התמונות. אין מה להגיד, תמונות כמו שיש מריצות אי אפשר להשיג. אני חושבת שרואים בתמונה מריצה גם את הגוף עובד וגם את הנפש מאושרת, ואי אפשר להתחרות בזה.
הקאמבק
השנה חזרתי לרוץ במרוץ המדרגות אחרי הפסקה של 3 שנים. מה שהיה נחמד זה שבחודש האחרון העירייה תלתה שלטים בכל העיר עם תמונה ממרוץ המדרגות השלישי, שבה רואים אותי בתחילת הריצה. היה נעים מאוד לנהוג לעבודה ולאסוף את הילדות ולשתות קפה ולראות את עצמי מאושרת לפני 3 שנים בכל מטר של נהיגה. השנה הייתה שנה לא פשוטה בשבילי, ולא הייתי בטוחה שאני אצליח לרוץ בגלל בעיה בריאותית, אבל מהמדרגה הראשונה שעליתי ידעתי, שכמו שעליתי את המדרגה הראשונה ככה אני גם אעלה את המדרגה האחרונה.
אחרי לא מעט זמן עליתי את המדרגה האחרונה והגעתי לקומה 20 במלון דן פנורמה. זה באמת משמח לסיים את מרוץ המדרגות, חבל שכבר אין כרמלית, ואח"כ הייתי צריכה לנסוע במונית לרכב שלי, שחיכה בעיר התחתית, אבל לא נורא.
הפעם הראשונה שרצתי במרוץ הייתה במרוץ שדה, שהייתי תלמידה בבית הספר השש שנתי עירוני ג' בנווה שאנן. הגעתי במקום העשירי, בגלל שריצות ארוכות לא דורשות הרבה חוץ מזה שלא תאהב, שיהיה מישהו לפנייך. 10 המקומות הראשונים קיבלו תעודה, אבל כשהיו אמורים להקריא את השם שלי התבלבלו וקראו בשם של החברה שלי מהכיתה, שהגיעה במקום 12.
תמיד כשאני רצה, אני חושבת על המרוץ ההוא ועל החברות שהייתה בינינו וכל מה שלמדתי ממנה, בגלל שהיא, החברה שהייתה לי אז, יוליה ויינברג ז"ל, נפטרה בגיל 35. כמה חבל, שאנשים כמוה שנהנו כל כך מהחיים שלהם ועשו כל כך הרבה, מתים בגיל צעיר, ואנשים שלא עושים כלום עם מתנת החיים, מאריכים ימים.
