מתוך: דפני אמוץ (2025)
הדודא בראי היהדות – היבטים אטימולוגיים, אתנובוטניים והיסטוריים".
הוצאת ארגמן-מיטב. גני תקווה.
מוצא הדודא ותכונותיו הפלאיות – באיראן העתיקה רווחה מסורת הקושרת בין מות האל Keyumars לבין צמיחת הדודא מזרעו לאחר ארבעים שנה. לפי האמונה האיראנית יצורים אנושיים – או האדם והאישה הראשונים בעולם – נוצרו מהשורש הכפול של צמח זה על פני האדמה.
באירופה הייתה אמונה תפלה שמוצא הדודא הגדל מתחת לגרדומים הוא מזרעם של אנשים שנתלו. אמונה זו מוזכרת באירופה לראשונה בשנת 1532 והתפשטה באירופה במהלך המאה השבע-עשרה. אחד החוקרים מקשר אמונה זו לטקסי הקרבה מיתיים עוד מלפני התפשטות הנצרות. קשה לקבל דעה זו מאחר שבאותה תקופה הדודא עדיין לא הגיע לארצות אלו. חוקר אחר סבור שמוצא אמונה זו הוא ממסופוטמיה או איראן. שני המקורות היהודיים המזכירים ענין זה הם מטורקיה: מדרש תלפיות (מהמאה השמונה-עשרה) ור' אברהם חמוי (מהמאה התשע-עשרה).
מהתיאור על השחתת הזרע וצמיחת הדודא ממנו ניתן להסיק שמוצא האמונה הזאת הוא באירופה וכי אין היא קשורה לבריאת האדם לפי המיתולוגיה האיראנית. במקורותינו מוזכר פעמיים שהדודא "בוער" (אצל יוסף בן מתתיהו ואצל מעתיקו יוסיפון). מקורות רבים מאוחרים יותר מוסיפים תיאורים דומים. במקור רומי מהמאה הרביעית לספירה מתואר שהדודא "זורח בלילה כמו מנורה". אחד השמות הערביים של הדודא הוא 'מנורת השטן' . מעיד עליו איבן אל-ביטאר: "הוא כמו לפיד בלילה […] קליפת השורש [כמו] גחליליות אשר זורחות בלילה […] הוא נראה כמו אש". נזיר בשם רוג'ר שביקר בארץ במאה השבע-עשרה מדווח שהדודא זורח בלילה. אמונה זו שהדודא מנצנץ בלילה ועליו נראים כמו כסף עדיין שרירה וקיימת אצל היזידים באיראן ובארמניה גם בימינו.
ארבעה ממקורותינו (שד"ל, רובין, אייזנשטיין ומאיראוויץ) ציינו את הדודא כקמע אצל אומות העולם. אסף הרופא מציין זאת בקצרה ובשער הגלגולים לר' חיים ויטאל מופיע תיאור מפורט על כוחו של הדודא להגן מפני אויבים. בספרות הכללית מצויים מקורות רבים המעידים על השימוש בשורש הדודא (שפעמים רבות גולף בצורת אדם) כקמע רב-עוצמה ורב-שימושים, כולל הגנה מפני אויבים. הערה מרתקת מופיעה אצל ר' רפאל מרדכי מלכי: "וסגולה שהאשה האוכלת אותה מתעברת [יש כאן אי בהירות: סגולה מציינת בדרך כלל אמונה בעוד שאכילה היא בגדר פעולה רפואית]. וצריך להזהר שיהיה שלמה באיבריה [הערת המהדיר: רוצה לומר הדודאים], שאם חסר ממנה איזה אבר גם הולד הבא מכחה יוצא מחוסר אותו דבר. והיא מסוכנת ולפעמים ממית את האשה האוכל אותה".
לא מצאתי להערה זו שום מקבילה בספרות. נראה שרעיון זה מתאים להכללה: "מאחר ושורש הדודא דומה לדמות אדם השתמשו בו רבות כמו בובת וודו ((voodoo כלומר כל מה שקורה לשורש הדודא יקרה לאדם שהשורש אמור לייצג". מקור אחר מזכיר שבאיטליה (לא מצוינת תקופה) הייתה דרישה לשורש שלם של הדודא (חזה, ראש, זרועות ורגליים), מכאן אפשר להסיק שהשורש שימש בתור קמע, אך המקור אינו מסביר מדוע. מקור נוסף המציין במפורש שהשורש חייב להכיל את כל אברי האדם מרמז על שימוש אפשרי של בובת הדודא, שהיא שורש מגולף בדמות אדם, ואז אפשר שלא להחסיר אף איבר. הסיכוי למצוא בטבע שורש 'מושלם' נראה חסר סיכוי, מה עוד ששורש דודא 'אמיתי' היה נדיר באירופה. בובות דודא נחשבו ביותר במאות השלוש-עשרה עד השבע-עשרה כקמע רב-עוצמה לאהבה ונגד תאונות, התקפות או מחלות. כמו כן ייחסו להן תכונות דמוניות ומאגיות.
הרמב"ם המביא את סיפור הדודא והחוטמית למעשה לועג למקור קדום על אודות "החקלאות הנבטית" שמקורו במסופוטמיה. בשער הגלגולים יש אזכור נדיר במקורותינו על תכונותיו המכושפות של הדודא ויש לזכור שמדובר בספר שעניינו מסתורין וגלגול נשמות.
