המשקפיים של אלוהים • סיפור קצר עם מוסר השכל

תחנת חלל

ההכנות שלי לעזיבת תחנת החלל הבינלאומית בעיצומן. קשה לי להאמין שאלה שעותיי האחרונות במקום הזה, רחוק מכדור הארץ אך קרוב יותר ללב היקום.

מיליוני כוכבים, בוהקים ונוצצים במלוא זוהרם, מביטים אליי דרך "המשקפיים של אלוהים". כך כיניתי את צמד החלונות העגולים שבמה שהיה לי לבית במהלך ששת החודשים האחרונים.

התא שבו שהיתי בחודשים האחרונים לא דמה במראהו למה שאתם מדמיינים כבית. היה זה חדר יחיד קטן וצר מידות. קירותיו בוהקים בברק מתכתי קר. המדפים עמוסים לעייפה במכשירים ובציוד. אינספור מתגים, שקעים ונוריות מהבהבות מכל עבר.

במהלך שעות העבודה, המיטה שעליה ישנתי הייתה מקופלת אל הקיר כדי לפנות מעט יותר מרחב. תאורה פלורסנטית קרה הציפה את החלל ויצרה תחושה של צהרי יום, מעונן תמידי. באופן לא מפתיע, היה זה מקום שחשתי בו ביטחון, חמימות ותחושת שייכות. כל מה שמסביבו היה קר, חשוך ועוין.

מהנדס, לא פילוסוף

אני מתקשה להאמין כי בעוד זמן קצר אאלץ להיפרד מהמקום הזה לעד. המחשבה שאשאיר מאחור את ה"משקפיים של אלוהים", ולא אוכל לעולם לראות דרכם שוב את היקום במלוא הדרו, גרמה לי עצב. אני מהנדס, לא פילוסוף, אך המראות שראיתי מכאן ניתבו את מחשבותיי למחוזות שלא הורגלתי אליהם בעבר. המראות שראיתי מכאן בכלל לא עזרו לי להבין יותר טוב את עולמנו. להיפך, הן גרמו לי לשאול אינספור שאלות נוספות.

הגעתי למסקנה שנקודת המבט קובעת, כמעט באופן מוחלט, את התובנות של בן האנוש, ולמעשה של כל יצור חי. אלוהים בהחלט יכול לעזור במקומות שבהם קשה למצוא תשובות, אבל הוא לא קובע את השאלות. בחלק ניכר מזמני עסקתי במשימות שהוטלו עלי. בשעות הפנאי אהבתי לצפות דרך החלונות העגולים במראות שנגלו לעיניי.

המרחק מעלים את הכיעור

הרגשתי שבעוד שעות ספורות אתגעגע לכאן. חיי הולכים להשתנות משום שלא אוכל לראות יותר את השמש, את שביל החלב, את הירח, את מיליארדי הכוכבים ובמיוחד את כדור הארץ, דרך "המשקפיים של אלוהים". יש המון פגמים בכוכב הכחול שלנו, אולם המרחק מוחק, מטשטש אותם ומעלים את הכיעור.

העפתי מבט בשעון הסִפרתי שלפני. אין ברירה, אני חייב לזוז! באיטיות מרגיזה השתחלתי לתוך החליפה הענקית שהייתה תלויה על הקולב. לאחר שהתמקמתי בתוכה, הרמתי את זרועותיי בכבדות כדי לשחרר את ה"כובע" ולהניחו על ראשי. הכובע היה בעיקרו כיפת פרספקס שקופה ענקית שעטפה את ראשי לחלוטין. עשיתי זאת באיטיות. אי אפשר היה לעשות זאת אחרת. לחצתי על לחצן "נעילה" וחשתי בקליק שסימן לי כי הפעולה התבצעה. שמעתי את קולו החרישי של האוויר שנדחס, ונורית ירוקה נדלקה וציינה כי הכל תקין.

הצג שמולי התעורר לחיים. על המסך עלתה דמותו של המנהל יוג'ין. צליל קולו המתכתי נשמע בעוצמה גבוהה מהרגיל באוזניות המותקנות בתוך הכובע שלי.

"אסטרו 7 כאן יוסטון. הספירה לאחור החלה. מוכן לצאת לדרך?"

מנהרה

"מוכן ומזומן, יוסטון," עניתי.

שחררתי את עוגני החליפה ובתנועת דחיפה קלה התחלתי לרחף בחלל וגלשתי בקלילות, למרות מגושמותי, לעבר פתח היציאה.

קירבתי באיטיות את ידי לעבר מפסק אדום עם הכתובת "פתיחת דלת" ולחצתי. איזון לחצי האוויר לא נשמע בריק שאפף אותי. נורה ירוקה שנדלקה מעל הפתח סימנה לי כי התהליך הושלם.

דלת המתכת הכבדה נפתחה באיטיות.

הצצתי למנהרה שנפערה לפני. הכל נראה בסדר. לא יכולתי להימנע מההשוואה למנהרות החטופים בעזה.

דחיפה קלה הביאה אותי למצב של ריחוף. כיוונתי לתוכה את גופי המגושם והתקדמתי עד לפתח תא-הנחיתה שעגן בקצה השני שלה. כשהתקרבתי למרחק המתאים, זיהו החיישנים את נוכחותי והדלת החלה להיפתח באיטיות.

נכנסתי ברחיפה ומיקמתי את עצמי במושב תוך נגיעות קלות בדפנות התא הצר. כשהתמקמתי במקומי, חשתי את עוגני חליפת החלל שלי ננעלים אוטומטית. מערכת התקשורת פעלה, וכל מה שנותר לי היה לאשר שאני מוכן.

כעבור עשר שניות חשתי בתנועת ההתנתקות של תא-הנחיתה. החזרה לכדור הארץ החלה בהתרחקות איטית מחללית האם.

הולך ומתרחק

בחלון שמולי ראיתי את הבית הקטן שלי כשהוא הולך ומתרחק באיטיות. "המשקפיים של אלוהים" נראו מרחוק באמת כמו משקפיים עגולות, דומות לאלה של ג'ון לנון. נופפתי אליהן לשלום ביד דמיונית. לא נדרש ממני לעשות דבר. תחנת הבקרה ביוסטון שלטה במסלול החזרה שלי לכדור הארץ. מבעד לחלון תא הנחיתה הבחנתי בכדור הגדול והמדהים הזה כשהוא ממלא באיטיות את שדה הראייה שלי. רעידות גוברות והולכות העידו כי תא הנחיתה נכנס במהירות עצומה לתוך האטמוספרה.

החיכוך עם האוויר יצר חום עצום. ניתן היה לראות מבעד לחלון השקוף את הלהבות האופפות את התא שבו הייתי נתון. אני הולך ומתקרב לכדור הארץ בפעם האחרונה בחיי. הרעידות פסקו וידעתי כי מצנחי הענק נפרשו מעל. הגלישה מטה הייתה כעת איטית, וכוח הכבידה של כדור הארץ הפגין את כובדו על כל תא מתאי גופי. מבעד לחלון יכולתי לראות את השמיים הכחולים ואת קו האופק. הזדקפתי מעט והופתעתי לגלות עד כמה קשה הייתה הפעולה הזאת עבורי.

נחיתה

הצצתי למטה. זיהיתי בקלות את קו החוף של הים התיכון, את העיקול של מפרץ חיפה בצפון, את ארובות תחנת הכוח של אשקלון בדרום, ובהמשך את חוף רצועת עזה. הערים שם נראו כתילי חורבות. המרחק באמת מעלים את הכיעור, חשבתי בליבי.

ברגע האחרון החליטו בנאס"א להנחית את האסטרונאוט הישראלי השני מול חופי ישראל, כמחווה למען אחרוני החטופים ששוחררו ממש היום.

תא החלל הקטן שלי נגע במים, ומרחוק ראיתי את סירת החילוץ מתקרבת אליי במהירות. לפתע חשתי שמחה גדולה. השמחה שבפרידה מהבדידות.

"אולי גם החטופים במנהרות דמיינו משקפיים של אלוהים?"

רק עכשיו הבנתי עד כמה משקפיים כאלה נחוצים כדי לשרוד את הבדידות לבד בחושך.